ערן: מתי התחלת לעבוד באופרה הישראלית?
ענת: אני העובדת הכי ותיקה באופרה הישראלית כיום. הגעתי לאופרה בעונת 1986-7 כאשר חיפשו מאפרות לקראת הפקת לה טרויאטה בפסטיבל ישראל. ניסיתי כל מיני תחומים באיפור לפני המפגש עם האופרה אבל די מיד הבנתי שאיפור במה הכי מעניין ומסקרן אותי. בהתחלה הייתי העובדת הראשונה הקבועה במחלקה ויחד עם מאפרת נוספת לצידי עשינו בהפקות הראשונות את כל האיפור והשיער בעצמנו. עם הזמן, ככל שהאופרה גדלה והתמסדה, המחלקה התרחבה, התחלנו לרכוש ציוד ולהעסיק צוות של ממש.
ערן: באיזה שלב של התהליך האמנותי את נכנסת לתמונה?
ענת: זה דבר שמשתנה מהפקה להפקה. אם זו הפקת מקור אז אני נכנסת לתמונה בשלב יחסית מוקדם. יש לי דיאלוג מחשבתי ויצירתי עם הצוות האמנותי, מראים רפרנסים, עושים טסטים ואני מציעה גם רעיונות משלי, לא רק מבחינה אמנותית אלא גם מבחינה טכנית ופרקטית. אם מדובר בהפקה קיימת שהועלתה בעבר, אני נצמדת לקונספט אמנותי קיים. לפעמים יש צורך בהתאמה לזמרים ספציפיים או שינויים שהבמאי המחדש רוצה לעשות אבל אין את תהליך יצירת ה״יש מאין״. המשך התהליך בשני המקרים הוא זהה, כאשר אני מעבירה הנחיות ברורות לצוות המחלקה לפי מה שסוכם. יש מספר חזרות לתרגל, לשייף ולדייק בהתאם לתאורה, עמידה בזמני חילוף ועוד. אחרי כל הדיוקים האלה, זה כבר רץ.
ערן: מה ייחד את ההפקה של דידו ואניאס?
ענת: דידו ואניאס מחולקת למעין שני עולמות מנוגדים – האגדה היוונית אל מול האלמנטים הגותיים; חיים אמיתיים של בני אנוש אל מול זיכרון כמעט מת או חברה שמתפוררת. העולמות השונים האלה מקבלים צבעים שונים, טקסטורות שונות ואין בן אנוש אחד שמופיע על הבמה שאינו מחובר לעולם הויזאולי הזה. בהתאם לכך האנשים מחולקים לקבוצות שונות: המקהלה קשורה לעולם הישן. היא מתפקדת יותר כמו מקהלה יוונית ולא כאנשים שקיימים בעולמה של דידו. הם יהיו צבועים בצבע לבן וייראו כמו הפסלים של יוון העתיקה שעוטפים את הבמה שלנו. הסולנים והרקדנים הם אלה שקיימים בעולם ואותם אנו צובעים בצבע כסוף מטאלי. זה למעשה הצבע של בני האדם בעולם של דידו, של החיים, צבע שיש בו אפילו אלמנטים של תשוקה או מן רוחות דיוניסיות שכאלה כפי שסטפנו מגדיר זאת.
ערן: כשאת אומרת שהמשתתפים ״יהיו צבועים״ למה את מתכוונת? איך משיגים כזה מראה?
ענת: הרקדנים מתחילים את ההפקה בצבע כסף מכף רגל ועד ראש, בדיוק כפי שזה נשמע. בסצינת המחול הם מופיעים עם גוף חשוף כמעט לגמרי, לכן יש הקפדה על הצביעה כך שלא תיראה נקודת עור טבעי אחת איפה שלא צריך, כולל התחתית של כף הרגל ומאחורי האוזן. הרי זה הצבע שלהם וחוסר אחידות באיפור ייראה כמו כתם או פגם בדמות. אצל הסולנים והמקהלה הצביעה היא לא מלאה. אנחנו צובעים להם את הפנים ואת חלקי הגוף החשופים. לאחר שאנו צובעים את הגוף, הזמרים והרקדנים עוברים למחלקת פיאות ושיער שממשיכה וצובעת את השיער באותו הגוון כך שבאמת מתקבל מראה שיותר דומה לפסל אחיד בצבע.
ערן: נשמע שההפקה הזו מספקת לא מעט עבודה ואתגרים. בהסתכלות אחורה האם זכורה לך הפקה נוספת כזו? או אולי אחת שהשפיעה עלייך במיוחד?
ענת: ההפקה ששינתה את תפיסת העולם שלי באיפור הייתה ההפקה של אהבת שלושת התפוזים של פרוקופייב, שעלתה פה לראשונה ב-1992. ביים אותה ריצ׳רד ג׳ונס ומי שעיצב את האיפור היה מייקל וורד. זו הייתה הפקה מאוד מיוחדת, בעיקר בצד הויזואלי. אפילו חילקו כרטיסיות גירוד של ריח לקהל לפי מערכות. בהפקה הזו הבנתי פעם ראשונה שאיפור יכול להיות שונה, אוונגרדי כמעט. הייתה חשיבה מחוץ לקופסא, חשיבה מכל מה שלמדתי וידעתי בתחום. הקונספט העיצובי היה כמו קריקטורות, כמעיין קשקוש של קוים צורות וצבעים, כמעט אבסטרקטי, שיוצר וורסיה שונה של פנים אנושיות, שאינה לפי המקובל והידוע. פתאום אני יכולה “לקשקש” על הפנים ולא רק שזה נותן איפיון לסך התפישה הויזאולית של הבמה, זו אומנות לשמה. גם בגישה ברורה מאליה של מאפרת במה, לייפות או לכער, להצעיר או לבגר ובכלל ליצור אפיון דמות ששונה מנתוני המאופר- ישנה עוד אפשרות אחרת לביטוי שמשחררת את היד והמוח ויוצרת שפה אמנותית חדשה. אני משתדלת להביא לכדי ביטוי באיפור בהפקות השונות את כל מצבור הידע והחוויות שצברתי בכל שנות עבודתי באופרה ולא פחות חשוב, להעביר את הידע הלאה לדור הבא של המאפרות הרבות שעבדו באופרה לאורך השנים ולצעירות יותר שעובדות במחלקת האיפור כיום.