ערן: מתי התחלת לעבוד באופרה הישראלית?

 ענת: אני העובדת הכי ותיקה באופרה הישראלית כיום.  הגעתי לאופרה בעונת 1986-7 כאשר חיפשו מאפרות לקראת הפקת לה טרויאטה בפסטיבל ישראל. ניסיתי כל מיני תחומים באיפור לפני המפגש עם האופרה אבל די מיד הבנתי שאיפור במה הכי מעניין ומסקרן אותי. בהתחלה הייתי העובדת הראשונה הקבועה במחלקה ויחד עם מאפרת נוספת לצידי עשינו בהפקות הראשונות את כל האיפור והשיער בעצמנו. עם הזמן, ככל שהאופרה גדלה והתמסדה, המחלקה התרחבה, התחלנו לרכוש ציוד ולהעסיק צוות של ממש. תחילה מחלקת האיפור והפאות הייתה משולבת ובהמשך, כשהיקף העבודה וההפקות היה גדול מספיק, התפצלנו לשתי מחלקות נפרדות.

ערן: איך נראית העבודה בשגרה של מחלקת האיפור? האם היא פועלת רק כשיש הפקות על הבמה הגדולה?

ענת: המחלקה פועלת כל הזמן. יש לנו מחסנים מלאי חומרים וציוד ואנחנו נמצאים כל הזמן במצב של אחריות על תחזוקת המוצרים ושמירה על מוכנות לכל מה שקורה בבית. יש ישיבות עם במאים ומעצבים או מעבר על תיקי הצגה שמתוכם מבינים מה הצרכים. לפי זה אני מתכוננת לכל ההפקה ומזמינה מראש את החומרים. זה תהליך שקורה כל הזמן ברקע. צריך לזכור שבהפקות האופרה בניגוד לרוב הצגות בתאטרון הרפרטוארי, מדובר בעשרות רבות של משתתפים על הבמה מידי ערב על כל המשתמע מכך (כמויות של צוותים ,שינוע חומרים וכולי). כמובן שיש עוד המון פרוייקטים שהם לא רק ההפקות הגדולות: שעות אופרה, צילומי יח״צ, אופרה בקהילה, הפקות של הסטודיו, פעילויות חינוך ועוד. יש עבודה שוטפת בכל מה שקורה בבית הזה.

ערן: אז באיזה שלב של התהליך האמנותי את נכנסת לתמונה? מה רמת המעורבות שלך ושל המחלקה בתהליך?

ענת: זה דבר שמשתנה מהפקה להפקה. אם זו הפקת מקור אז אני נכנסת לתמונה בשלב יחסית מוקדם. יש לי דיאלוג מחשבתי ויצירתי עם הצוות האמנותי, מראים רפרנסים, עושים טסטים ואני מציעה גם רעיונות משלי, לא רק מבחינה אמנותית אלא גם מבחינה טכנית ופרקטית. אם מדובר בהפקה קיימת שהועלתה בעבר, אני נצמדת לקונספט אמנותי קיים. לפעמים יש צורך בהתאמה לזמרים ספציפיים או שינויים שהבמאי המחדש רוצה לעשות אבל אין את תהליך יצירת ה״יש מאין״. המשך התהליך בשני המקרים הוא זהה, כאשר אני מעבירה הנחיות ברורות לצוות המחלקה לפי מה שסוכם. יש מספר חזרות לתרגל, לשייף ולדייק בהתאם לתאורה, עמידה בזמני חילוף ועוד. אחרי כל הדיוקים האלה, זה כבר רץ.

ערן: ההפקה הנוכחית של דידו ואניאס היא בבימויו ועיצובו של סטפנו פודה. זו הפקה רביעית שלו שעולה באופרה הישראלית אבל הראשונה שהיא הפקת מקור. איך נראה תהליך העבודה מולו?

ענת: פודה הוא אמן חזותי רב-תחומי. ידו בכל. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ולכן השיח איתו הוא בעיקר טכני. נדירות הפעמים בהן הוא שאל אותי מה דעתי או איך אני מפרשת אלמנטים שונים. הוא יכול אפילו לקחת מכחול ולהדגים מה שמהווה מהלך חריג ונדיר של במאי ומעצב. מאחר שזו ההפקה הרביעית שלי איתו, אני כבר מכירה אותו ולמדתי מה הדגשים שלו, מה האלמנטים שחשובים לו והוא כבר סומך עליי ועל המחלקה שנקיים את חזונו. אבל לא משנה כמה שנהיה מוכנים מראש, פודה תמיד מצליח לאתגר אותנו להציב לנו רף חדש.

ערן: ובכל זאת, מה ייחודי להפקה זו?

ענת: דידו ואניאס מחולקת למעין שני עולמות מנוגדים: האגדה היוונית אל מול האלמנטים הגותיים; חיים אמיתיים של בני אנוש אל מול זיכרון כמעט מת או חברה שמתפוררת. העולמות השונים האלה מקבלים צבעים שונים, טקסטורות שונות ואין בן אנוש אחד שמופיע על הבמה שאינו מחובר לעולם הויזאולי הזה. בהתאם לכך האנשים מחולקים לקבוצות שונות: המקהלה קשורה לעולם הישן. היא מתפקדת יותר כמו מקהלה יוונית ולא כאנשים שקיימים בעולמה של דידו. הם יהיו צבועים בצבע לבן וייראו כמו הפסלים של יוון העתיקה שעוטפים את הבמה שלנו. הסולנים והרקדנים הם אלה שקיימים בעולם ואותם אנו צובעים בצבע כסוף מטאלי. זה למעשה הצבע של בני האדם בעולם של דידו, של החיים, צבע שיש בו אפילו אלמנטים של תשוקה או מן רוחות דיוניסיות שכאלה כפי שסטפנו מגדיר זאת.  בניגוד לצבע שחור שהוא מט ושטוח, אותו ראינו בהפקת פאוסט, הצבע המטאלי ,עם משחק התאורה, מאפשר יותר הבעות פנים. הוא מחזיר אור וכך מבליט את מבנה הפנים ובמקביל יכול לתעתע את העין ולטשטש אי אחידות באיפור שנובעת מהזעה או חיכוך. היחידה שאינה צבועה כלל היא דידו ואילו הניצבים, כמעין שילוב בין העולמות, צבועים חלקית בלבן.

ערן: כשאת אומרת שהמשתתפים ״יהיו צבועים״ למה את מתכוונת? איך משיגים כזה מראה?

 ענת: 16 הרקדנים מתחילים את ההפקה בצבע כסף מכף רגל ועד ראש, בדיוק כפי שזה נשמע. בסצינת המחול הם מופיעים עם גוף חשוף כמעט לגמרי, לכן יש הקפדה על הצביעה כך שלא תיראה נקודת עור טבעי אחת איפה שלא צריך, כולל התחתית של כף הרגל ומאחורי האוזן. הרי זה הצבע שלהם וחוסר אחידות באיפור ייראה כמו כתם או פגם בדמות. אצל הסולנים והמקהלה הצביעה היא לא מלאה. אנחנו צובעים להם את הפנים ואת חלקי הגוף החשופים. לאחר שאנו צובעים את הגוף, הזמרים והרקדנים עוברים למחלקת פיאות ושיער שממשיכה וצובעת את השיער באותו הגוון כך שבאמת מתקבל מראה שיותר דומה לפסל אחיד בצבע.

ערן: איך משיגים את האפקט הזה? עם איפור רגיל?

ענת: הצבע בו נשתמש הוא צבע מיוחד שיותר דומה לקרם. הוא מיובא במיוחד מחו״ל והזמנו עשרות ליטרים ממנו כי נדרשת כמות מאוד גדולה בשביל לכסות כל כך הרבה אנשים בכל הופעה. בשביל הצביעה עצמה נשתמש בסוגים שונים של מברשות וספוגים, ממברשות איפור בגדלים שונים ועד למכחולים עבים ואפילו מברשות ורולרים של צביעת קירות. הצביעה צריכה להיות מהירה מלאה ואחידה. אי אפשר לצבוע את המשתתפים שלנו, בעיקר את הרקדנים, מוקדם מדי, כי צריך לצמצם את הזמן שבו הם יכולים להתחכך במשהו, להזיע או אפילו להתלבש. אנחנו מנסים למנוע מגע עם כל דבר שיכול להוריד מהם את הצבע ולכלכלך את הסביבה. למעשה, אחרי הצביעה הם צריכים להיות כמעט סטטיים, אחרי שסיימו את החימום וכשהם מוכנים להופעה. הם פותחים את המופע וחייבים להגיע לשם באופן מושלם.

במהלך המופע הם מתלבשים אבל אין זמן להוריד את כל הצבע, מאחר שזה תהליך ארוך שכולל מקלחות וניקיון עם חומרים מיוחדים. פודה היה מודע לכך ולכן כשהם יוצאים מסצינת המחול הם מתלבשים על האיפור, וכך הם גם נשארים עם הצבע הזה בחלקי הגוף שנותרים חשופים. בדומה לשמירה על הניקיון לפני תחילת ההופעה, כשהם מתלבשים הם יעטו כפפות בצבע המטאלי כדי שהצבע עצמו לא ילכלך את התלבושת ואת הסט. גם הזמרים יעטו כפפות מאותן הסיבות.

ערן: נשמע שההפקה הזו מספקת לא מעט עבודה ואתגרים. בהסתכלות אחורה האם זכורה לך הפקה נוספת כזו? או אולי אחת שהשפיעה עלייך במיוחד?

ענת: ההפקה ששינתה את תפיסת העולם שלי באיפור הייתה ההפקה של אהבת שלושת התפוזים של פרוקופייב ,שעלתה פה לראשונה ב-1992. ביים אותה ריצ׳רד ג׳ונס ומי שעיצב את האיפור היה מייקל וורד. זו הייתה הפקה מאוד מיוחדת, בעיקר בצד הויזואלי. אפילו חילקו כרטיסיות גירוד של ריח לקהל לפי מערכות. בהפקה הזו הבנתי פעם ראשונה שאיפור יכול להיות שונה, אוונגרדי כמעט. הייתה חשיבה מחוץ לקופסא, חשיבה מכל מה שלמדתי וידעתי בתחום. הקונספט העיצובי היה כמו קריקטורות, כמעיין קשקוש של קוים צורות וצבעים, כמעט אבסטרקטי, שיוצר וורסיה שונה של פנים אנושיות, שאינה לפי המקובל והידוע. פתאום אני יכולה “לקשקש” על הפנים ולא רק שזה נותן איפיון לסך התפישה הויזאולית של הבמה, זו אומנות לשמה. גם בגישה ברורה מאליה של מאפרת במה, לייפות או לכער, להצעיר או לבגר ובכלל ליצור אפיון דמות ששונה מנתוני המאופר- ישנה עוד אפשרות אחרת לביטוי שמשחררת את היד והמוח ויוצרת שפה אמנותית חדשה. אני משתדלת להביא לכדי ביטוי באיפור בהפקות השונות את כל מצבור הידע והחוויות שצברתי בכל שנות עבודתי באופרה ולא פחות חשוב, להעביר את הידע הלאה לדור הבא של המאפרות הרבות שעבדו באופרה לאורך השנים ולצעירות יותר שעובדות במחלקת האיפור כיום.