מאת ענת צ׳רני
יש אופרות שמספרות סיפור, ויש אופרות שחושפות תהום שחורה ועמוקה. סלומה מאת ריכרד שטראוס המבוססת על מחזהו של אוסקר וויילד, נמנית עם הסוג השני. היצירה קצרה יחסית, אך דחוסה עד קצה גבול היכולת האנושית להכיל רגש, תשוקה ופחד. האופרה הועלתה לראשונה בשנת 1905 בדרזדן, והפכה מיד לאחת היצירות המדוברות והמשפיעות של ראשית ה-20. המוזיקה שלה רוויה כרומטיקה, ההרמוניות מתוחות עד קצה גבול הטונאליות ונדמה כי התזמורת העשירה אצל שטראוס אינה מלווה את הזמרים בלבד אלא חושפת את מה שהם מנסים להסתיר.
אולם עוד לפני וויילד ושטראוס, עומד המקור הקדום יותר:
וַיְהִי… כַּאֲשֶׁר עָשָׂה הוֹרְדוֹס מִשְׁתֶּה בְּיוֹם הֻלֶּדֶתו לִגְדוֹלָיו וּלְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וּלְרָאשֵׁי הַגָּלִיל, וְתָּבֹא בַת הוֹרוֹדְיָה וַתְּרַקֵּד וַתִּיטַב בְּעֵינֵי הוֹרְדוֹס וּבְעֵינֵי הַמְסֻבִּים עִמּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנַּעֲרָה: שַׁאֲלִי מִמֶּנִּי אֶת־אֲשֶׁר תַּחְפְּצִי וְאֶתֵּן לָך!… וַתֵּצֵא וַתֹּאמֶר לְאִמָּהּ: מָה אֶשְׁאָל? וַתֹּאמֶר: אֶת רֹאשׁ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל! וַתְּמַהֵר מְאֹד לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּשְׁאַל לֵאמֹר: רְצוֹנִי שֶׁתִּתֵּן לִי עַתָּה בַקְּעָרָה אֶת רֹאשׁ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל… וּמִיָּד שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחַד הַטַּבָּחִים וַיְצַוֵּהוּ לְהָבִיא אֶת רֹאשׁוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיִּכְרֹת אֶת רֹאשׁוֹ בְּבֵית הַסֹּהַר, וַיִּבִיאֵהוּ בַּקְּעָרָה וַיִּתְּנֵהוּ לַנַּעֲרָה, וְהַנַּעֲרָה נָתְנָה אֶל אִמָּהּ.
(הבשורה על-פי מרקוס, פרק ו’, פסוקים 28-21)
זהו סיפור קצר, חד ואלים, שבו שלטון, יצר, נקמה וחולשה נפגשים לרגע אחד קטלני אשר במשך דורות שימש כאזהרה מוסרית. ואז הגיע וויילד, והפך אותו למשהו אחר לגמרי. המחזה שכתב וויילד בשנת 1891 (במקור בשפה הצרפתית) עורר שערורייה עצומה. באנגליה נאסרה הצגתו, בין היתר בשל האיסור להציג דמויות מקראיות על הבמה, אך גם מפני שהמחזה פרץ גבולות של טעם ומוסר. במקום מוסר דתי ברור, וויילד הציג עולם חושני, מיני, פיוטי ומטריד, שבו סלומה אינה דמות משנית אלא מרכז הכוח. הוא הפך את הסיפור ממעשה עונשין דתי למסע אל התשוקה שאינה יודעת גבול, אל היופי שמבקש להרוס, ואל כוח שנולד דווקא מתוך חולשה.
כמו המחזה המקורי של וויילד, האופרה נפתחת במשפט המפורסם: ”כמה יפה הנסיכה סלומה הערב”. אופרות רבות מבוססות על מחזות או סיפורים, אך במעבר לליברית החומר המקורי עובר עיבוד יסודי כגון קיצור, שינוי מבנה, התאמה לשירה ולאריות. אבל כאשר שטראוס החליט להלחין את סלומה הוא עשה דבר חריג במיוחד – הוא לקח את התרגום הגרמני למחזה כפי שהוא, והפך אותו לליברית כמעט ללא שינוי. בכך נוצר אירוע נדיר בו אנו מקבלים לא רק אופרה המבוססת על מחזה, אלא תיאטרון מוזיקלי מלא, שבו הדרמה עצמה נושמת דרך הצליל. במובן זה, שטראוס מגשים באופן מסחרר את חזונם של ריכרד ואגנר ושל ג’וזפה ורדי המאוחר: איחוד מוחלט בין דרמה למוזיקה. ייתכן שזו גם אחת הסיבות לכך שהיצירה נותרה כה מסעירה ומצליחה עד היום.
בלב היצירה ניצב ניגוד חריף בין שני עולמות מוזיקליים ואנושיים. מצד אחד משפחת הורדוס. ומן הצד האחר יוחנן. משפחת הורדוס מוצגת כמשפחה שלטת אך מופרעת, חסרת גבולות, אכולת יצר ופחד. הורדוס עצמו, בקול טנור עצבני ומפורר, נע בין תאווה לאימה. הוא שליט שמדבר ללא הרף, אך חסר כוח פנימי אמיתי. הרודיאס, מצו־סופרן חריפה וקרה, היא כוח פוליטי מחושב, מלא טינה ושליטה. וסלומה, במרכז המשפחה הזאת, סופגת את עולם המבטים, התשוקות וההשחתה אך גם לומדת להשתמש בו לטובתה. היא תובעת את הכוח שלה ותעשה הכל כדי לקבל את מבוקשה עד שהמושא הופך להיות חסר משמעות ונותר רק הרצון שלה לנצח בכל מחיר. במוזיקה של בני המשפחה שומעים עצבנות, קפיצות חדות, חוסר יציבות וסכנה מתמדת. מולם ניצב יוחנן המטביל. קולו העמוק והיציב של הבס־בריטון נשמע כמעט כעמוד אבן בתוך עולם מתפורר. הוא מדבר אמת, זעם מוסרי ונבואה. הוא היחיד שאינו מתפתה למשחקי הכוח שסביבו ומשום כך הוא נעשה מסוכן כל כך למשפחה השלטת: נוכחותו חושפת את שחיתותם.
ריקוד שבעת הצעיפים הוא אחד הרגעים המפורסמים בתולדות האופרה. הקטע האינסטרומנטלי הזה הוא מן הרגעים המסעירים והמתוחכמים ביותר שכתב שטראוס לתזמורת. אין זה מחול בעל צורה סימטרית ופשוטה, אלא מהלך מתפתח של גלים מוזיקליים ההולכים ונחשפים זה אחר זה, כשם שהריקוד עצמו מבוסס על הסרה הדרגתית של שכבות. שטראוס בונה את הקטע כרצף של אפיזודות משתנות. הוא מתחיל כרעיון קצבי מתפתל ומשם מפנה מקום ללחן חושני של כלי הנשיפה מעץ, אחריו מתחילה התלקחות תזמורתית חדשה, ואז האטה מפתה נוספת. מוטיבים קצרים שבים בלבושים שונים, לעיתים מקושטים ולעיתים מאיימים, וכך נוצרת תחושה של פיתוי שאינו חדל להשתנות. הצבע האוריינטלי נרקם באמצעות כרומטיקה עשירה וקישוטים ארוכים ונמתחים, כלי הקשה מבריקים ושימוש מודגש בחלילים, אבובים ונבלים, היוצרים דימוי אירופי של מזרח מסתורי ומסוכן.
אולם מתחת לפני השטח הארוטיים פועם גם יסוד פולחני: חזרות אובססיביות, דחפים ריתמיים הולכים ומתחזקים, הצטברות של שכבות צליל ותחושת טרנס קולקטיבי. ככל שהקטע מתקדם, המחול חדל להיות בידור חצרני והופך לטקס של כוח ושליטה, עד לשיא כמעט אקסטטי שבו התזמורת מתפרצת בעוצמה פראית, כאילו התשוקה עצמה הפכה לפולחן קדום. אך אין זה רק ריקוד של פיתוי. זהו מהלך פוליטי כמעט. סלומה משתמשת בגופה ובמבטי הסובבים כדי להפוך מאובייקט לנושא, מנצפית למי שמנהלת את המבט. היא מבינה את חולשתו של הורדוס, ומנצלת אותה עד תום. הריקוד הוא הרגע שבו הכוח מחליף ידיים.
הירח מהווה דימוי מרכזי כבר בתחילת האופרה, כאשר הדמויות מתבוננות בו ומפרשות אותו בדרכים שונות. הירח אצל וויילד ושטראוס אינו רק אלמנט נופי; הוא מראה נפשית. לעיתים הוא מתואר כבתולה חיוורת, לעיתים כאישה מתה, לעיתים כמשהו קר ומנוכר. בדומה לו, גם סלומה היא דמות של חיוורון זוהר, יפה אך מרוחקת, מושכת אך בלתי מושגת. הירח אינו מפיץ אור משלו; הוא מחזיר את אור השמש בשמי הלילה החשוכים. כך גם סלומה: היא משקפת את תשוקותיהם של הגברים סביבה, אך גם מעצבת אותן מחדש, עד שהן יוצאות משליטה.
דרך הירח מתגבשת גם מערכת צבעים סמלית החוצה את היצירה כולה: לבן, שחור ואדום. הלבן מסמל את החיוורון של סלומה, של הירח, של עורו של יוחנן ומסמל לכאורה טוהר, אך אצל שטראוס הוא כבר טעון באיום, בריקנות, בניתוק מן החיים. השחור מסמל את הבור שבו כלוא יוחנן, הלילה, הצללים, הלא נודע והאבדון והוא מייצג עומק, סוד, ואמת שאינה ניתנת להכחשה. האדום הוא צבע החיים, הדם והתשוקה בדמות שפתי השני של יוחנן, אך הוא גם צבע האלימות. כאשר שלושת הצבעים הללו נפגשים, נוצרת שפה חזותית ורגשית של קיצוניות: יופי שנושא בתוכו מוות, טוהר שמוביל לאלימות, ותשוקה שאינה יודעת גבול. אצל איתי טיראן (במאי ההפקה) כל הצבעים הללו נפגשים בירח, שהופך לאחד מגיבורי האופרה. הוא תופס מקום מרכזי על הבמה, מחליף צבעים, טקסטורות ותנועה, משתנה ללא הרף, מגיב להתרחשויות האנושיות ואולי אפילו מחולל אותן.
בסיום, כאשר סלומה מקבלת את מבוקשה, אין כאן ניצחון אלא ריקנות מוחלטת. היא השיגה שליטה מלאה אך על מה? על ראש כרות, על אהבה בלתי אפשרית, על רגע שאין אחריו עתיד. זהו אחד מסיומי האופרה המטלטלים ביותר: רגע שבו תשוקה, כוח ומוות מתלכדים למחווה אחת אחרונה. סלומה אינה רק סיפור מקראי או שערורייה מודרנית. היא מבט חסר רחמים על מה שקורה כאשר חברה חלשה, שלטון מושחת ותשוקה בלתי מרוסנת נפגשים. לכן יותר ממאה שנה אחרי שנכתבה, היא עדיין נשמעת רלבנטית, מעוררת אימה ומסוכנת.
