מאת ענת צ׳רני
מעטות האופרות שהפכו למיתוס כבר בליל הבכורה שלהן כפי שקרה לנבוקו מאת ורדי. כאשר עלתה לראשונה ב־1842 בתיאטרון לה סקאלה, נדמה היה כי הקהל האיטלקי הבין מיד שלא מדובר בעוד אופרה מוצלחת בלבד, אלא בלידתו של קול חדש לחלוטין באופרה האיטלקית. זה היה רגע שבו המוזיקה, הדרמה והחיים עצמם התמזגו לכדי יצירה אחת. עבור ג’וזפה ורדי, נבוקו לא הייתה רק תחילתה של קריירה מזהירה, אלא הייתה במידה רבה יצירה שהצילה את חייו.
הליברית נכתב בידי טמיסטוקלה סולרה, והתבסס על סיפור חורבן בית ראשון וגלות בבל. העלילה מתרחשת בירושלים ובבבל, ועוקבת אחר העימות בין העם העברי לבין מלך בבל, נבוכדנצר, נבוקו בקיצור באיטלקית. בתוך הסיפור ההיסטורי נשזרות דרמות אישיות של אהבה, קנאה, טירוף, אמונה וזהות. אביגיל, שפחת ארמון המאמינה כי היא בתו של נבוקו, מבקשת כוח ונקמה, פננה, בתו האמיתית של המלך, מגלה חמלה ואמונה, הכהן הגדול זכריה מוביל את העם העברי בגלות ואילו נבוקו עצמו נע בין יהירות כמעט אלוהית לבין התמוטטות נפשית מוחלטת עד לגאולה.
אלא שמאחורי הדרמה הבימתית הסתתרה דרמה אישית לא פחות עזה. בשנים שקדמו לנבוקו חווה ורדי רצף אסונות קשה מנשוא. שני ילדיו הקטנים מתו בזה אחר זה, ולאחר זמן קצר נפטרה גם אשתו האהובה מרגריטה. במקביל, האופרה השנייה שלו מלך ליום אחד נחלה כישלון צורב. ורדי הצעיר, שהיה אז בראשית דרכו, שקע באבל עמוק והחליט להפסיק להלחין לחלוטין. הוא עצמו תיאר מאוחר יותר כיצד הסתובב ברחובות מילנו חסר כיוון, משוכנע שהמוזיקה עזבה אותו לעד.
וכאן מתחיל כמעט מיתוס אופראי בפני עצמו. מנהל לה סקאלה, ברתולומיאו מרלי, דחף לידיו של ורדי את הליברית של נבוקו. לפי הסיפור המפורסם, ורדי סירב תחילה לקרוא אותה, אך כאשר הדפים נפתחו באקראי לעיניו, התגלו בפניו המילים ”עופי, מחשבה, על כנפי הזהב”. אותה מקהלת עבדים עבריים, שתהפוך בהמשך לאחד הקטעים המפורסמים ביותר בתולדות האופרה, נגעה בלב הפצוע של המלחין.
אך כדי להבין מדוע נבוקו נגעה עמוק כל כך גם בלב הקהל האיטלקי, צריך לזכור את מצבה של איטליה באותן שנים. איטליה של ראשית המאה ה־19 עדיין לא הייתה מדינה מאוחדת. חלקים גדולים ממנה נשלטו בידי האימפריה האוסטרית, ואילו אזורים אחרים היו כפופים לממלכות ודוכסויות שונות. מתוך המציאות הזאת צמחה תנועת הריסורג’ימנטו – תנועה פוליטית ותרבותית שביקשה לאחד את איטליה למדינה עצמאית.
הקהל האיטלקי שישב בלה סקאלה ב־1842 לא ראה רק את סיפורם של העברים בגלות בבל. הוא ראה את עצמו. הגעגוע למולדת במקהלת העבדים העבריים נשמע עבור רבים כגעגוע לאיטליה חופשית ומשוחררת. לכן הפכה המקהלה בהדרגה למעין המנון בלתי רשמי של התנועה הלאומית האיטלקית. גם אם ההיסטוריונים חלוקים בשאלה עד כמה ורדי עצמו התכוון לכך מלכתחילה, ברור לחלוטין שהקהל העניק ליצירה משמעות פוליטית עזה.
הקשר בין ורדי ללאומיות האיטלקית הלך והעמיק במשך השנים, עד שהפך כמעט לסמל. באותם ימים נאסר לעיתים להביע בפומבי תמיכה בוויטוריו אמנואלה השני, מי שעתיד היה להפוך למלך איטליה המאוחדת. לכן הופיעה ברחובות הסיסמה ״Viva Verdi״. לכאורה הייתה זו קריאה תמימה של הערצה למלחין האופרה האהוב, אך למעשה הסתתר בה מסר פוליטי:״Viva Vittorio Emanuele Re D’Italia״ – ״יחי ויטוריו אמנואלה מלך איטליה״. כך הפך ורדי למשהו גדול הרבה יותר ממלחין מצליח. הוא נעשה סמל תרבותי של איטליה החדשה, אמן שהמוזיקה שלו ביטאה עבור רבים את חלום החירות הלאומית.
קשה שלא לראות את הקשר בין ורדי לבין דמותם של הגולים באופרה. העם העברי של נבוקו הוא עם שאיבד בית, מולדת ועתיד ברור. גם ורדי של אותן שנים היה אדם שחווה חורבן אישי מוחלט. אלא שכאן מתגלה גם ההבדל המהותי בין הסיפורים: בעוד שהעבריים באופרה חולמים על חזרה אל הבית שאבד, ורדי לא יכול היה להשיב לעצמו את משפחתו. האמנות בלבד הייתה יכולה להפוך את הכאב למוזיקה.
ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שנבוקו נשמעת שונה כל כך מן האופרות שקדמו לה. גם כאשר היא עדיין שייכת במובהק למסורת האופרה האיטלקית של ראשית המאה ה־19, של דוניצטי ובליני אך כבר אפשר לשמוע בה את ורדי הגדול: את הדחף הדרמטי הבלתי פוסק, את המקצבים החדים, את תחושת הסכנה המתמדת, ובעיקר את האופן שבו המוזיקה אינה רק מקשטת את העלילה אלא דוחפת אותה קדימה ללא הרף.
הדבר ניכר במיוחד בדמותו של נבוקו עצמו, אחד מתפקידי הבריטון הגדולים הראשונים של ורדי. זהו תפקיד עצום מבחינה קולית ודרמטית גם יחד. בתחילת האופרה נבוקו הוא שליט אדיר ובטוח בעצמו עד כדי כפירה, אדם המכריז על עצמו כאל. קול הבריטון הוורדיאני מקבל כאן איכות של סמכות, כוח ומתכת. אך בהמשך מתמוטט המלך נפשית, מאבד את שפיותו ואת שלטונו, ורק מתוך השבר מגלה אנושיות וחמלה. המעבר הזה מן הרודן אל האב השבור הוא אחד מן הדיוקנאות הפסיכולוגיים הראשונים והמרשימים של ורדי.
מולו ניצבת אביגיל, אולי הדמות הקשה ביותר באופרה מבחינה קולית. ורדי כתב לה תפקיד כמעט אכזרי לסופרן דרמטי: רגע אחד קולורטורות חדות ותוקפניות, וברגע הבא קווים ליריים רחבים. אביגיל היא דמות של רעב בלתי פוסק לכוח, לאהבה, להכרה. היא אינה נבל חד־ממדי, דווקא הידיעה שאינה בתו האמיתית של נבוקו היא שמניעה את האלימות שלה. במובן מסוים, גם היא דמות של עקירה וחוסר שייכות.
פננה, בתו האמיתית של נבוקו, כתובה לעומת זאת למצו־סופרן חם ורך יותר. היא מייצגת באופרה את החמלה והאמונה, והקו המוזיקלי שלה נוטה לאצילות פנימית ופחות להפגנת כוח. בתוך העולם הסוער של נבוקו, פננה היא כמעט קול של פיוס.
גם דמותו של ישמעאל חושפת צד מעניין במיוחד בכתיבה הוורדיאנית המוקדמת. זהו תפקיד טנור שאינו בנוי סביב גבורה מוחצנת או וירטואוזיות ראוותנית, אלא סביב אנושיות, נאמנות ורגש. ישמעאל נמצא למעשה בין שני עולמות: הוא בן לעם העברי, אך אהבתו לפננה קושרת אותו אל משפחת אויביו הבבלים. הבחירה שלו להציל את פננה בתחילת האופרה מובילה לכך שבני עמו רואים בו בוגד, והוא נאלץ לשאת על עצמו אשמה ובידוד. מבחינה דרמטית, ורדי מעניק לו תפקיד של מגשר, אדם שמנסה לשמר חמלה וקשר אנושי בתוך עולם הנשלט בידי קנאות, כוח ונקמה. גם מבחינה קולית זהו תפקיד ייחודי. קול הטנור של ישמעאל כתוב בקווים ליריים וגמישים יותר מן הכתיבה הדרמטית והמתפרצת של נבוקו ואביגיל. אין בו עדיין את העוצמות ההרואיות שיאפיינו את הטנורים הוורדיאניים המאוחרים, אלא איכות צעירה, רעננה וכמעט פיוטית.
ואילו זכריה, הכהן הגדול של העברים, הוא אחד מתפקידי הבס המרשימים של ורדי המוקדם. קול הבס כאן אינו רק סמכות דתית; הוא מגלם יציבות רוחנית בעולם מתפורר. האריות שלו כתובות בקווים רחבים וחגיגיים, כמעט נבואיים, והן מעניקות לדמות ממד טקסי עצום.
אך מעל כל הדמויות מרחפת למעשה דמות נוספת: המקהלה. בנבוקו, המקהלה אינה רק רקע לפעולה אלא לבה הפועם של האופרה. המקהלה נמצאת לא מעט על הבמה ומביאה אליה את קולו של העם, של ההמון, אבל גם את הלווים של בית המקדש, הנערות המתפללות ומצד שני גם את הבבלים, תומכיו של אביגיל ונבוקו. כל הדמויות הללו לוקחות חלק בדרמה: מהפתיחה הדרמטית וקריאות השבר והחורבן של היהודים בירושלים, החיילים הבבלים שלוקחים חלק במזימתה של אביגיל וגם אלה שמשחררים את נבוקו ממאסרו ומגיעים יחד אתו לגאול את היהודים. נוכחותה של המקהלה על הבמה מביאה עימה לא מעט מרגעי המפנה של העלילה.
ה
צלחתה של נבוקו הייתה מיידית ומטלטלת. בתוך לילה אחד הפך ורדי ממלחין צעיר וכושל לשם המדובר ביותר באיטליה. הוא עצמו אמר מאוחר יותר: “עם האופרה הזאת התחילה הקריירה שלי.” אך נדמה שנבוקו עשתה יותר מכך. היא העניקה לו מחדש את האפשרות להאמין ביצירה, בזמן שבו חייו האישיים שכנעו אותו שאין עוד טעם להמשיך.
במבט לאחור, קשה להפריד בין נבוקו לבין סיפור לידתו של ורדי כאמן. זוהי אופרה על חורבן, גלות ואובדן זהות אך גם על האפשרות לקום מחדש מתוך השבר. אולי משום כך, גם היום, כמעט מאתיים שנה לאחר הבכורה, נבוקו עדיין מצליחה להישמע לא רק כהצגה היסטורית גדולה, אלא כזעקה אנושית אמיתית.
