האופרה מגוללת את סיפורה הטרגי של טוסקה, זמרת אופרה הנאבקת להציל את אהובה מידיו האכזריות של מפקד המשטרה, סקרפיה. החיבור בין המוזיקה המופלאה של פוצ'יני לבין סיפור המאבק שבין כוחות האמנות והאהבה לבין בעלי השררה הרודפים אחר כוח, כסף וכבוד, יצר את אחת האופרות האהובות ביותר ברפרטואר.
להזמנת סיור מאחורי הקלעים לפני מופע לחצו כאן
19.7.2026 – המופע מוקדש לדן דוד.
תקציר עלילה
רומא, 17 ביוני 1800, צהרי היום.
אל כנסיית סנט אנדראה דלה ואלה הריקה ממבקרים, מגיע צ’זרה אנג’לוטי, אסיר תומך נפוליאון, שנמלט מתא המאסר שבמבצר סנט אנג’לו. אנג’לוטי, שנידון למאסר בעוון בגידה, מוצא מסתור בחדר התפילה הפרטי של משפחת אטוונטי. הוא נכנס אליו בעזרת מפתח שהשאירה לו אחותו, המרקיזה אטוונטי, ושם הוא מתכונן ללבוש בגדי אישה, שגם אותם הכינה מראש. הצייר מריו קוורדוסי חוזר לכנסייה להשלים את ציורה של מריה מגדלנה. שמש הכנסייה, המתייחס במורת רוח לצייר, מגלה למרבה התימהון, שיש דמיון רב בין הדיוקן שבציור לבין תווי פניה של אישה אלמונית הפוקדת באחרונה את הכנסייה. מתברר שאחותו של אנג’לוטי, המרקיזה, שימשה מבלי דעת כמודל לצייר.
שמש הכנסייה עוזב את המקום, ואנג’לוטי יוצא מחדר התפילה. קוורדוסי הוא ידידו של אנג’לוטי משכבר הימים, והשניים מזהים זה את זה, אלא שאין להם זמן לשיחה של ממש, כי לפתע נשמע קולה של זמרת האופרה, פלוריה טוסקה, אהובתו של קוורדוסי. אנג’לוטי חוזר למקום מחבואו, וטוסקה הקנאית מאשימה את אהובה, שבגד בה זה עתה עם אישה אחרת. קוורדוסי מצליח להפיג את חשדותיה, והם קובעים להיפגש בערב בביתו. אלא שחשדה של טוסקה מתעורר שנית, כשהיא מבחינה בדמיון שבין דיוקנה המצויר של מריה מגדלנה לבין מראה פניה של המרקיזה אטוונטי, המוכרת לה. קוורדוסי מרגיע אותה ומלווה אותה החוצה. אנג’לוטי יוצא שוב ממחבואו, וקוורדוסי מציע לו להסתתר בגן חווילתו, במקום מסתור בתחתית הבאר. קול יריית תותח נשמע ממבצר סנט אנג’לו ומבשר שבריחתו של אנג’לוטי נתגלתה. קוורדוסי מחליט ללוות את ידידו אל מקום המחבוא בביתו.
השמש חוזר לכנסייה ומספר לחברי המקהלה שנפוליאון הובס בקרב במרנגו, והניצחון יוחג בביצועה של קנטטה עם טוסקה בארמון פרנזה ובתפילת ההודיה, “טה דאום” בכנסייה. מפקד המשטרה, סקרפיה, המתחקה על עקבותיו של אנג’לוטי, מגיע לכנסייה, חוקר את השמש ומגלה שיש קשר בין אנג’לוטי לבין הצייר, ובין ציור הדיוקן לבין אחותו של האסיר הנמלט. הוא אף מוצא את סל האוכל של אנג׳לוטי ואת המניפה של המרקיזה אטוונטי. טוסקה שבה לכנסייה להודיע לקוורדוסי, שלא יחכה לה בביתו כי עליה לשיר בערב בקונצרט בארמון, אלא שקוורדוסי איננו, וחשדה מתעורר שוב, בעיקר לאחר שסקרפיה מציג לפניה את מניפתה של המרקיזה. טוסקה יוצאת בסערה אל ביתו של קוורדוסי, וסקרפיה שולח בעקבותיה את אחד מאנשיו, הסוכן ספולטה. בינתיים מתחילה תפילת ההודיה ובשעה שהמקהלה מבצעת את ה”טה דאום”, חולם סקרפיה כיצד יתמלאו כל משאלותיו: הוא יזכה בטוסקה ויוציא להורג את אהובה.
רומא, 17 ביוני 1800, ערב.
בחדרו, בארמון פרנזה, סקרפיה עדיין נתון כל כולו למחשבות על טוסקה וקוורדוסי. הוא כותב לטוסקה פתק בו הוא מזמין אותה לחדרו ומצווה על אחד מסוכניו, שארונה, למסרו לה אותו כשתגיע לקונצרט בארמון. ספולטה שב מחווילתו של קוורדוסי, ומודיע שלא מצא שם זכר לאנג’לוטי אך, לעומת זאת, הוא מפייס את מפקדו בהודעה שעצר את הצייר. סקרפיה חוקר את קוורדוסי, אך הצייר מכחיש כל קשר לאנג’לוטי.
הקונצרט מסתיים ואל חדרו של ראש המשטרה מכניסים את טוסקה. הוא מצווה לכלוא את הצייר החשוד באחד החדרים הסמוכים, וחוקר אותה. גם היא אינה מגלה דבר, אך כאשר סקרפיה מספר לה שמנסים לחלץ מאהובה בעינויים את סוד המחבוא, ואף נותן לה לשמוע את זעקותיו, היא נשברת ומגלה היכן מסתתר האסיר הנמלט. בינתיים נכנס שארונה ומודיע שהתקפת הנגד של נפוליאון במרנגו הוכתרה בהצלחה. קוורדוסי פורץ בקריאות שמחה, וסקרפיה רואה בכך עילה מספקת להוציאו להורג.
טוסקה מתחננת בפני סקרפיה שיחוס על חיי אהובה, והוא מתנה את הסכמתו בהיענותה לחיזוריו. אותה שעה נכנס ספולטה ומבשר שאנג’לוטי שלח יד בנפשו, אחרי שהבין כי נתגלה מקום מחבואו. הוא מבקש הוראות מה לעשות בקוורדוסי, וסקרפיה אומר לטוסקה שגורלו של הצייר תלוי עתה רק בה. אם תיענה לו, יביים את הוצאתו להורג. טוסקה נענית בחיוב, וסקרפיה פוקד על ספולטה לנהוג “כמו במקרה קודם”. טוסקה דורשת מסקרפיה שייתן לה ולקוורדוסי אישור יציאה מרומא, ובזמן שסקרפיה כותב את האישור, היא מבחינה בסכין המונח על שולחנו. כשסקרפיה ניגש אליה ועומד לקבל את שרצה, היא דוקרת אותו: ״זוהי נשיקתה של טוסקה!״. לאחר שהיא מוודאת שהוא מת היא לוקחת את אישור היציאה והולכת לעצור את ההוצאה להורג. בטרם תעזוב, מתוך אמונתה ההדוקה, היא מדליקה שני נרות ומניחה צלב על גופתו של סקרפיה.
רומא, 18 ביוני 1800, עלות השחר.
שחר עולה על מבצר סנט אנג’לו. מרחוק נשמעת שירתו של נער רועה. פעמוני הכנסיות מבשרים את תפילת הבוקר, וקוורדוסי מוסר לסוהר ששיחד מכתב אחרון שכתב לטוסקה. אלא שטוסקה מגיעה לפתע, ובידה אישור המעבר. שניהם קוראים את הכתוב בו בהתלהבות. טוסקה מגלה לאהובה כיצד הרגה את סקרפיה ומבקשת ממנו לשתף פעולה עם החיילים כי הוצאתו להורג מבוימת. כיתת חיילים נכנסת. הם יורים בקוורדוסי ויוצאים. רק אז מגלה טוסקה, שסקרפיה הוליך אותה שולל- הוא לא התכוון כלל לחוס על חיי הצייר. בינתיים מתגלה גם גופתו של מפקד המשטרה, והחיילים אצים אל המבצר כדי לעצור את טוסקה. טוסקה, שמבינה שגורלה חתום, רצה אל חומת המבצר וקופצת אל מותה
טוסקה
טוסקה
קוורדוסי
קוורדוסי
סקרפיה
סקרפיה
אנג'לוטי
אנג'לוטי
שמש הכנסייה
שמש הכנסייה
ספולטה
ספולטה
שארונה / סוהר
שארונה / סוהר
נער רועה
ההצגה חייבת להימשך | מאת ענת צ'רני
מעטות האופרות שמצליחות להכיל בתוכן אהבה, פוליטיקה, אמונה, אמנות, תשוקה, אלימות, הקרבה ושאלות מוסריות – וכל זאת בתוך פחות משעתיים של דרמה רצופה. טוסקה, האופרה של ג'אקומו פוצ'יני, עלתה לראשונה ברומא בשנת 1900 ומבוססת על המחזה La Tosca מאת המחזאי הצרפתי ויקטוריאן סארדו. פוצ'יני, יחד עם הליבריתנים לואיג'י איליקה וג'וזפה ג'אקוזה, הפך מחזה עתיר מילים לאחת האופרות הדחוסות, המדויקות והאפקטיביות ביותר שנכתבו אי פעם.
עלילת האופרה מתרחשת ברומא של שנת 1800, בימים שבהם צבאו של נפוליאון מתקדם לעבר העיר ומערער את הסדר הפוליטי הישן. אף שהמאבק בין צרפת לכוחות המלוכה מרחף מעל העלילה, הוא נותר ברקע בלבד ואינו עומד במרכזה. הזמרת המפורסמת פלוריה טוסקה, אהובה הצייר מריו קוורדוסי וראש המשטרה המושחת סקארפיה נסחפים למאבק שבו אהבה, כוח, אמונה ואמנות מתנגשים זה בזה. בתוך פחות מיממה הכול קורס: האוהבים מאבדים את חייהם, הרודן נרצח, והבמה נותרת ריקה – אך דווקא מתוך החורבן נולדת אחת החוויות האמנותיות העוצמתיות ביותר בתולדות האופרה.
אולי משום כך טוסקה מצליחה להישאר רלוונטית גם יותר ממאתיים שנה לאחר התקופה שבה היא מתרחשת. אפשר לדמיין אותה כמעט בכל מקום שבו שלטון מבקש להשתיק אמנים: ברומא של שנת 1800, בארצות הברית של ימי מקארתי בשנות החמישים, או גם במדינות דמוקרטיות בימינו, כאשר כוח פוליטי מנסה להגביל את חופש היצירה ואת קולם של אמנים המעזים לבקר אותו.
כי יותר מהכל טוסקה איננה עוד אופרה על אהבה. ואפילו לא על פוליטיקה. זו אופרה על כוחה של האמנות.
כוחה של האומנות והאמנות מול הכוח
טוסקה היא זמרת אופרה. קוורדוסי הוא צייר. שני הגיבורים של היצירה אינם לוחמים, גנרלים או מהפכנים. הם אמנים. מולם ניצב סקארפיה – אדם שמאמין רק בכוח. הוא אינו יוצר דבר. הוא שולט, מאיים, מעניש, מעוות את החוק לצרכיו ומשתמש באנשים כחפצים. במובן הזה, פוצ'יני מציב כבר מראשית היצירה שני כוחות מנוגדים: עולם היצירה מול עולם השליטה. לא במקרה בוחר המלחין דווקא באמנים כדי לעמוד מול העריץ. האמנות אינה מסוגלת לעצור עינויים, לבטל גזר דין או להפיל משטר. ובכל זאת, יש לה כוח מסוג אחר – כוח לשמר אנושיות במקום שבו השלטון מבקש למחוק אותה. קוורדוסי אינו מפסיק להיות צייר גם כשהוא נלקח אל מותו. טוסקה אינה מפסיקה להיות אמנית גם כשהיא נאבקת על חייה. אפילו ברגעי הפחד הגדולים ביותר הם נשארים נאמנים למה שהופך אותם לבני אדם: לאהבה, ליופי ולאמת הפנימית שלהם.
"חייתי למען האמנות"
מעטים המשפטים המזוהים כל כך עם עולם האופרה כמו מילות האריה הגדולה של טוסקה – Vissi d'arte. "חייתי למען האמנות. חייתי למען האהבה."
זוהי אינה רק תפילה של אישה נואשת. זהו גם משפט המגדיר את כל היצירה. דווקא ברגע שבו נדמה שהרוע ניצח, טוסקה אינה מתקוממת בשם נקמה או כוח. היא שואלת שאלה מוסרית: כיצד ייתכן שחיים שהוקדשו ליופי, לאמנות ולאהבה מובילים דווקא לסבל כזה? פוצ'יני אינו מעניק תשובה. אבל עצם העובדה שהשאלה מושרת ולא נאמרת היא כבר התשובה שלו. במקום שבו המילים אינן מספיקות, המוזיקה ממשיכה לדבר.
ההצגה חייבת להימשך
יש אירוניה כמעט אכזרית בכך שטוסקה עצמה היא זמרת אופרה. בכל ערב עולה זמרת אל הבמה ומגלמת זמרת אחרת, שגם היא עולה אל במה בתוך הסיפור. עולם התיאטרון משתקף בתוך עצמו. וכך נוצרת שכבה נוספת של משמעות: בעוד הדמויות מאבדות את חייהן, האמנות עצמה מסרבת למות. טוסקה וקוורדוסי אינם שורדים את העלילה. אבל בכל פעם שהתזמורת מתחילה מחדש את הצלילים הראשונים, הם קמים לתחייה – בכל ערב אחר, עם זמרים אחרים, בעיר אחרת, במדינה אחרת.
אלא שרעיון ה"הצגה" אינו מתקיים רק במישור המטא-תיאטרלי; הוא נטוע גם בלב העלילה עצמה. סקארפיה משכנע את טוסקה כי הוצאתו להורג של קוורדוסי תהיה הצגה בלבד: כיתת היורים תשתמש בכדורי סרק, ומריו יצטרך רק להעמיד פנים שנפגע וליפול ארצה עד שהשומרים יעזבו את המקום. ברגע הזה, גם מחוץ לבימת האופרה, החיים עצמם הופכים להצגה. טוסקה, שחקנית מנוסה בעולם האשליה הבימתית, מדריכה את מריו כיצד "לשחק" את מותו באופן משכנע. לאחר הירי היא אף משבחת אותו על הופעתו, מתפעלת מכמה אמין היה, ומבקשת ממנו שלא יקום לפני שהחיילים יסתלקו. היא ממשיכה את ההצגה עד הרגע שבו היא מגלה את האמת האיומה: הכדורים היו אמיתיים, מריו אינו מעמיד פני מת – הוא מת באמת.
זהו אחד ההיפוכים האכזריים ביותר שפוצ'יני יוצר. האמנית, שכל חייה מוקדשים ליצירת אשליות על הבמה, נופלת קורבן לאשליה שנרקמה במציאות. דווקא ברגע שבו נדמה שהתיאטרון מסוגל לגבור על המציאות, המציאות מתגלה כחזקה ממנה. ובכל זאת, כשהמסך יורד והתזמורת מתחילה שוב בערב הבא, האמנות עושה את מה שהמציאות אינה יכולה: היא מחזירה את טוסקה ואת קוורדוסי אל החיים.
זו אולי משמעותו העמוקה ביותר של המשפט "ההצגה חייבת להימשך": לא מפני שהטרגדיה אינה חשובה, אלא מפני שהאמנות גדולה אפילו מן הטרגדיה.
שלוש דמויות, שלושה קולות, שלושה עולמות
פוצ'יני בונה את שלוש הדמויות המרכזיות כך שגם סוג הקול שלהן הופך לחלק מהדרמה.
פלוריה טוסקה היא סופרן – קול המסוגל לעבור בתוך רגעים ספורים מזוהר בימתי אל תפילה אינטימית, מקנאה סוערת אל אהבה חסרת גבולות. המוזיקה שלה מלאה בקווים ליריים רחבים, אך גם בהתפרצויות חדות המשקפות אישה החיה את רגשותיה עד הקצה. כאשר היא שרה Vissi d'arte נדמה לרגע שכל העלילה עוצרת את נשימתה. עד אותו רגע אנו מכירים את טוסקה כאישה קנאית, אימפולסיבית ולעיתים אף תיאטרלית. לפתע כל המסכות נופלות. היא ניצבת לבדה מול הרוע ותוהה האם היה טעם בכל מאמציה ליצור אמנות ולהביא יופי אל העולם. אין זו אריית ניצחון ואף לא הצהרת אהבה; זוהי תפילה אינטימית של אמנית המנסה למצוא משמעות בעולם שאיבד את הצדק.
מריו קוורדוסי, טנור, מגלם אידיאליזם ואהבה. כבר באריה הראשונה שלו Recondita armonia ("הרמוניה נסתרת"), הוא מתבונן בדיוקן שעליו הוא עובד ומגלה כיצד יופי יכול להתקיים בצורות שונות. עבורו האמנות אינה העתק של המציאות אלא ניסיון למצוא הרמוניה בין ניגודים. זהו רגע שמגדיר את אישיותו הרבה לפני שהוא הופך לקורבן פוליטי.
בסיום האופרה, באריהE lucevan le stelle ("והכוכבים זרחו"), אנו פוגשים אדם אחר לגמרי. שעותיו האחרונות ספורות, אך דווקא מול המוות הוא נזכר בריח שערה של אהובתו, בנשיקותיהם ובטעם החיים. זו אינה קינה על המוות אלא שיר אהבה לחיים עצמם. לכן האריה הזאת נחשבת לאחת הפסגות של הרפרטואר הטנורי – היא מעניקה לנו גישה ישירה אל עולמו הפנימי של אדם שאפילו ברגעיו האחרונים אינו חדל לראות יופי.
הברון סקארפיה, בריטון, מקבל מוזיקה שונה לחלוטין. היא כבדה, מאיימת, רוויית מתח וקצב בלתי מתפשר. פוצ'יני כמעט ואינו מעניק לו רגעי ליריות; במקום זאת הוא בונה דמות שמורגשת עוד לפני שהיא נראית, באמצעות מוטיבים כהים ותזמור צפוף היוצרים תחושת סכנה מתמדת.
שיאה של הדמות מגיע בסיום המערכה הראשונה, כאשר סקארפיה שר את מחשבותיו האפלות בעוד מסביבו נשמעת מקהלת ה-Te Deum המאמינים שרים תפילת הודיה חגיגית בכנסייה, העוגב מצלצל והטקס הדתי מגיע לשיאו ובתוך כל הקדושה הזאת סקארפיה חושף את תאוותו ואת תשוקתו לשלוט בטוסקה ושר בעוצמה "טוסקה, את גורמת לי לשכוח את אלוהים". זהו אחד הרגעים המצמררים ביותר שכתב פוצ'יני: הקדושה והשחיתות מושרות בו-זמנית, והמוזיקה עצמה הופכת לזירת הקרב שבין אמונה לבין ניצול הכוח
כשהמוזיקה היא הדרמה
אצל פוצ'יני קשה להפריד בין המוזיקה לבין העלילה. האריות אינן "עוצרות" את הסיפור; הן חושפות את מה שהדמויות אינן מסוגלות לומר במילים. באותה מידה, גם הדרמה מעצבת את המוזיקה. הקצב מתקצר ככל שהסכנה מתקרבת, התזמורת מתרחבת ברגעי ההתפרצות הרגשית, והמוטיבים החוזרים מלווים את הדמויות כמעט כמו צל פסיכולוגי. במקום ללוות את הדרמה – המוזיקה היא הדרמה. זוהי אחת הסיבות לכך שטוסקה נתפסת עד היום כאחת האופרות התיאטרליות ביותר שנכתבו.
המתנה האחרונה
בסופו של דבר, סקארפיה מצליח להרוג את האמנים. אבל הוא נכשל במשימה הגדולה באמת. הוא אינו מצליח להשתיק אותם. יותר ממאה ועשרים שנה לאחר הבכורה, טוסקה עדיין מושרת על במות העולם. סקארפיה נותר כלוא בתוך הסיפור, בעוד טוסקה וקוורדוסי ממשיכים לחיות בכל ביצוע מחדש. זו אולי המתנה הגדולה שפוצ'יני מעניק לקהל: תזכורת לכך שכוח יכול לשלוט בגוף, אך לא ברוח; שהוא יכול להשתיק אדם, אך לא יצירה; שהוא יכול לנצח בקרב – אך להפסיד במאבק על הזיכרון. בסיום האופרה הבמה מתרוקנת. האוהבים אינם עוד. הרודן מת. ובכל זאת, איש אינו יוצא מן האולם כשבלבו רק סיפור על רצח, קנאה או פוליטיקה. הוא יוצא עם תחושה עמוקה יותר: שהאמנות אינה רק משקפת את העולם – לעיתים היא הדבר היחיד שמצליח להעניק לו משמעות.
רוצים לדעת יותר על האופרה שאתם הולכים לראות? רוצים לגלות את הסודות שמאחורי הקלעים? רוצים לפגוש את האמנים לאחר ההופעה? האופרה הישראלית מאפשרת לכם להעצים את החוויה האופראית עם שלל אירועים לפני ואחרי ההופעה.
שעה לפני כל תחילת הופעת אופרה מתקיימת באולם הרצאת מבוא בת 30 דקות. ההרצאה, המועברת על ידי נציגים מצוות האופרה, מתמקדת לעתים באופרה וברקע ההיסטורי שלה, לעתים בהיבטים המוסיקליים של היצירה, לפעמים בהפקה עצמה ומאפשר לצופים לקבל תוספת אינפורמציה לקראת הצפייה באופרה שעה קלה לפני תחילת ההופעה.
ההרצאה מתחילה שעה לפני תחילת כל הופעת אופרה.
אורך ההרצאה: 30 דקות.
הכניסה חופשית לבעלי הכרטיס לאופרה באותו יום.
הרצאה מקדימה תתקיים לפני כל מופע כשעה לפני כל תחילת מופע.
מרצה: יאיר פולישוק/ערן מרגלית
ההופעה נגמרה. השעה כבר מאוחרת. ובכל זאת החוויה היתה מסעירה, מאתגרת, מרגשת. זה הזמן לפגוש את כמה מהמשתתפים במפגש בלתי פורמאלי. בוא לשמוע ולהשמיע. בואו לשאול שאלות. בואו להכיר את הסולנים מקרוב. הזדמנות יוצאת דופן להתקרב אל האמנים שריגשו אתכם זה עתה על הבמה.
אופרה טוקבק מתקיים בתום המופע במפלס השני של אכסדרת בית האופרה.
משך הטוקבק: כחצי שעה.
הטוקבקים מתקיימים כמה פעמים בכל הפקה. הכניסה חופשית.
הטוקבקים יתקיימו מיד בתום המופע בתאריכים: 21, 23, 26, 28 ביולי
רגע לפני שהמסך עולה – אתם מוזמנים לסיור מאחורי הקלעים.כי לראות איך נולד הקסם זה כמעט יפה כמו הקסם עצמו.
אתם יודעים איך יש רגעים שהם בדיוק הזמן הנכון? השעה וחצי לפני עליית המסך היא בדיוק הרגע הזה – כשהבית מתעורר לחיים, כשהאמנים מתכוננים, וכשהבמה הופכת ממקום ריק לעולם של קסם.
הסיור המיוחד שלנו מזמין אתכם להיות חלק מהרגע הקסום הזה. תראו את הבית בשעתו הכי חיה – כשהטכנאים עושים בדיקות אחרונות, כשהאור מתכונן לספר את הסיפור, כשההפקה באמת מתעוררת לחיים. זה לא רק ביקור – זה הצצה לתהליך החי של יצירת אופרה.
תגלו את החללים הנסתרים של הבית, תכירו את האנשים שמאחורי הקסם, ותבינו איך כל פרט קטן הופך להיות חלק מהיצירה הגדולה. בסוף הסיור תיכנסו לאולם כשאתם כבר יודעים את הסיפור של המקום ומוכנים לחוות את המופע בצורה חדשה לגמרי.
חוויה ייחודית: להיות חלק מההכנות לעליית המסך.
משך הסיור: 45 דקות של קסם טהור.
שעה ורבע לפני תחילת המופע.
כמות הכרטיסים מוגבלת. לרכישת כרטיסים מראש לתאריכים 20,26 ביולי: קישור
יולי 2026
