מופקרת

הסיפור מתרחש בטבריה בשנת 1936, ימי המנדט הבריטי.

 מערכה ראשונה

 במועדון של נאדים, קהל של גברים ערבים מחכה להופעה של בהייה, הזמרת הכוכבת. בהייה עולה לבמה ושרה לקהל המשולהב שיר של כמיהה לחופש ולאהבה. באותו לילה, אחרי ההופעה, נערים יהודים אורבים לבהייה בסמטה, קוראים לה ״זונה״ ומשליכים עליה אבן. בהייה מאיימת עליהם באקדח. זר מסתורי מגרש את הנערים ומטפל בפצע של בהייה. הוא מזהיר אותה מפני הבאות: באקלים הפוליטי המתוח, של סכסוך מסלים בין יהודים לערבים, היא תידרש לבחור בין הצדדים. בהייה, שמשפחתה היהודייה נידתה אותה, מגיבה בבוז. הזר צופה שהם ייפגשו שוב בקרוב – שמו גבריאל, והוא מפקד בארגון ה״הגנה״.

למחרת, בחדר ההלבשה, חברתה של בהייה, הִנְד, משוחחת איתה על מעשי האלימות והטרור. בהייה מביעה שאט נפש מהמשפחה שלה, שנידתה אותה, אבל הִנְד, שגם משפחתה התנכרה לה, טוענת ״הציפורן לעולם לא תתנתק מהבשר״. הן מבטיחות זו לזו – את בשר מבשרי, את אחותי. לחדר פורץ אחד מאורחי המועדון, אפנדי מג׳נין, שדורש לקנות לילה עם בהייה, בכסף או בכוח. הִנְד מציעה את עצמה לאפנדי, ומצילה את בהייה מאונס.

בהייה חוזרת אל גבריאל ומציעה לו עסקה – היא תשמש מודיעה של ה״הגנה״ ובתמורה הוא יוציא אותה מטבריה כעבור שנה, לחיים חדשים בתל-אביב. עם ההבטחה הזאת, בהייה אוזרת עוז לבקר את אמה ואחותה קלרה, איתן לא נפגשה 12 שנה. הן חיות במושבה על שפת הכנרת. קלרה מטיחה עלבונות בבהייה, שחיה כמופקרת. האמא, ששקעה בדמנציה, לא מזהה איש מלבד יעקב, בנה של קלרה. בהייה מוקסמת מהאחיין שלא הכירה, אבל קלרה דורשת ממנה להסתלק ולא לשוב לעולם. בדרך חזרה לטבריה, במכונית של גבריאל, בהייה חולמת על החיים החדשים שצפויים לה בתל-אביב, שם לא יכיר אותה איש.

כעבור זמן, קצינים בריטים שיכורים מתפרעים במועדון של נאדים. רגע לפני שמתלקחת תגרה, בהייה מרגיעה את הרוחות. היא והִנְד מבלות עם הקצינים, ומוציאות מהם מידע מודיעיני – ביום שלמחרת צפוי פיגוע בשוק היהודי של טבריה. למחרת, בהייה באה לשוק. היא נתקלת ביעקב ומפצירה בו לברוח, אבל נערים אחרים לועגים לה וקוראים לה שוב ״בהייה הזונה״. יעקב המבוהל נמלט משם – ישר לתוך זירת הפיגוע.

מערכה שנייה

 בבית החולים, קלרה ליד מיטתו של יעקב שנפצע בפיגוע. היא מאשימה את בהייה שידעה על הפיגוע ולא מנעה אותו. בזמן שקלרה מתפללת לשלומו של יעקב, גבריאל מנחם את בהייה – עשית כל מה שיכולת. הוא מציע לבהייה לפתוח ״בית משלה״ – בית בושת שיארח את בכירי העדה הערבית, וצמרת הפיקוד הבריטי בגליל. בהייה משדלת את הִנְד להצטרף אליה, ומבטיחה לה כסף, חופש ובטחון. הִנְד חושדת שיש גבר שמושך בחוטים, אבל נעתרת.

בהייה מגייסת עוד שתי נשים, ומושכת אליה קהל נאמן של לקוחות. היא משקה אותם, מפלרטטת ומשוחחת, וגם מציצה ומאזינה בסתר לנעשה בחדרי המיטות. את המידע שהיא אוספת, היא מעבירה לגבריאל. נשות טבריה מזועזעות מהפריצות, ומוקיעות את בהייה כבוגדת. חנאן, אחת העובדות בבית-הזונות, משוחחת עם לקוח. הוא מודע לעובדה שבהייה מאזינה להם, ומספר על כנופיית מחבלים, שעומדת להתקיף שכונה יהודית בדרום העיר טבריה. כעבור שבוע, נשות טבריה מקוננות על הטבח שנערך בשכונה יהודית בצפון העיר, בניגוד למידע שהגיע לבהייה. הנשים בבית הזונות נושאות קינה משלהן, על מעשי רצח שביצעו יהודים בכפר ערבי כפעולת תגמול. גבריאל פורץ לחדרה של בהייה. הוא מאשים אותה שמסרה לו בכוונה מידע מוטעה, לגבי אופי המתקפה הצפויה. בכירי ה״הגנה״ מאשימים אותו באחריות לטבח, ומסלקים אותו מתפקידו ומטבריה. גבריאל מבטיח לבהייה שיחזור לאסוף אותה בקרוב. היא דורשת שיישבע לה בשמה האמיתי – מיכל.

מייג׳ור בריטי, לקוח של בהייה, מגיע לבית הזונות עם חיילים, ומודיע שפעילות הריגול של בהייה נחשפה. החיילים הורסים את הבית, בחיפוש אחרי נשק מוסתר. המייג׳ור מאחל לבהייה סוף מר. הִנְד נחרדת לגלות, שבהייה השתמשה בה ובבנות האחרות, בגדה באמון שנתנו בה. בהייה עונה ״הציפורן לעולם לא תתנתק מהבשר״, כלומר, הנאמנות שלה היא בסופו של דבר לעם שלה. הִנְד נוטשת אותה, שבורת-לב וזועמת.

בהייה נותרה לבדה. היא מחכה לשווא שגבריאל יחזור, או ישלח מישהו להציל אותה. היא יודעת שזמנה קצוב. יעקב, שהחלים, מגיע כדי לקחת אותה למושבה, אל קלרה שסלחה לה. מהרחוב נשמעות קריאות של גברים ערבים שבאו להתנקם במרגלת, לצד קולן של נשות טבריה היהודיות, שמתנערות מהמופקרת.

בהייה מפצירה ביעקב שיסתתר, יציל את עצמו. היא פותחת את הדלת לפורעים, שיורים בה למוות.