דידו ואניאס

דידו ואניאס – גזירת גורל אל מול מלחמת לב פנימית

מאת ענת צ'רני

כאשר הנרי פרסל הלחין בשנת 1688 את דידו ואניאס הוא לא יכול היה לשער כי יצירתו הקאמרית־תיאטרלית תיהפך לאחת מפניני הרפרטואר האופראי האהובות ביותר בעולם לעוד מאות שנים. אחרי הכל, הופעת הבכורה של האופרה התקיימה בבית ספר לבנות בלבד בלונדון, שם הושרו כל התפקידים על ידי הנערות הצעירות. מסיבה זו, התאמת סוגי הקולות לתפקידים באופרה יכולה להשתנות לפי ראות עיניהם של המנצחים והבמאים של האופרה.
פרסל שנחשב למלחין החצר האנגלי החשוב ביותר בתקופתו, שילב בלחניו השפעות איטלקיות וצרפתיות, אך יצר סגנון אישי המורכב ממלודיה עדינה ונקיה, שימוש עשיר במקהלה, והבעה ישירה וכתובה של רגש. את הליברית לאופרה כתב נחום טייט והוא מבוסס על הספר הרביעי של האינאדה מאת המשורר הרומי וירג'יל עוד בשנים 29 ו-19 לפנה"ס שבו מתאר וירג'יל את מסעותיו של אניאס – דמות ידועה מהאיליאדה היוונית – מטרויה ועד רומא.
דידו ואניאס היא אופרה קצרה יחסית הכתובה במבנה פשוט, אך בעלת עומק רגשי נדיר ומזוכך. האופרה מספרת את סיפורה של דידו מלכת קרתגו השרויה בדיכאון עמוק עקב אבדן אהובה. בלינדה, בת הלוויה האופטימית והנאמנה שלה, המנסה לעודד אותה ולחשוב על עתיד הממלכה, אניאס הגיבור הטרויאני שמגיע לקרתגו בדרכו לרומא ומתאהב בדידו, וכוחות הרשע בדמות שלוש מכשפות ורוח המחבלים בסיפור האהבה ומובילים לפרידתם של דידו ואניאס ולמותה של דידו משברון לב. בסוף האופרה, דידו חוזרת לנקודת ההתחלה בה פגשנו אותה בפתיחת האופרה, אלא שעכשיו הדכאון העמיק עוד יותר עד אשר היא בוחרת לסיים את חייה.
דידו ואניאס מזמינה אותנו לשאול מה באמת קורה על הבמה. האם דידו מלכת קרתגו אכן נתונה לחסדי האלים, לקונספירציה של מכשפות ולכוחו של הגורל, או שמא כל הדרמה מתחוללת בליבה כמאבק של נפש אצילית שאינה מצליחה להתגבר על שברון לב? מה מסמלת העלילה שמחזירה את דידו לנקודת ההתחלה בה פגשנו אותה רק שבורה ומיואשת עוד יותר. כל תו שכתב פרסל מרמז כי המאבק האמיתי של דידו הוא עם עצמה, עם כאב שאיש אינו יכול לשאת במקומה.

דידו – מלכת קרתגו
דמותה של דידו בנויה מראש כטרגדיה מתמשכת. היא מצו סופרן לירי (לעיתים מושרת בקול סופרן) ותפקידה כתוב בקווים מלודיים מאופקים, לעיתים כמעט מהוססים. כבר באריה הראשונה שלה – Ah! Belinda, I am press'd with torment – ("אה! בלינדה, אני מתענה") אנו יכולים לשמוע ולחוש את הקונפליקט הפנימי שבנפשה. המילים של האריה מביעות מועקה, חוסר מנוחה וכאב עמוק. דידו פונה לבלינדה כאילו מחפשת את תמיכתה, אך מצד שני המוזיקה נשמעת כקינה פנימית ולא כבקשת עזרה מבת הלוויה הקרובה והנאמנה שלה. נדמה כבר כאן כי דידו אינה מתענה בגלל "גורל" חיצוני שמרסק אותה. להפך, היא עצמה מנסחת את ייאושה ולא מציינת את סיבת היגון בו היא שורה. מבחינה מוזיקלית הקווים המלודיים הקצרים, היורדים, מלווים באקורדים שנוגעים בצרימה ומשחררים בהרפיה הרמונית וכאילו משקפים נשימה כבדה של מי שאינה מצליחה להתרומם. האריה מדמה אנחות וייסורי נפש, ופרסל משתמש בשני קווים ארוכים במיוחד היורדים עמוק כמו שקיעת התקווה של דידו ושדורשים נשימה עמוקה במיוחד על המילה Languish (להתאבל) ממש כאילו מביעים אנחה ויגון שנראה שאין לו סוף.
האריה האחרונה והמוכרת ביותר באופרה, ואולי בכלל של פרסל בכלל, When I am laid in earth, ("כאשר אטמן באדמה") הנקראת לעיתים קרובות קינת דידו", כתובה כמו וידוי אישי – שיר פרידה מהעולם שבו היא מבקשת לזכור את דידו אך לשכוח את גורלה. האריה המרגשת והמצמררת נפתחת ברצ'יטטיב (דיבור מולחן) הפונה אל בלינדה, שוב כמו באריה הראשונה, רק שכאן, דידו מבקשת להרגיע את בלינדה וכבר לא מבקשת ממנה עזרה. מילות הבית הראשון מבקשות שמעשיה של דידו לא יותירו שום טרדות בליבה של בלינדה או אולי בליבם של אנשי הממלכה כולה. בעצם אין תשובה חד משמעית העונה על השאלה "למי שרה דידו את הקינה שלה?". מבחינה מוזיקלית, הבאס החוזר על אותם עשרה תווים יורדים, שוב ושוב משקף מעגליות שאין ממנה מוצא. אולי באמת אין כאן התערבות של אלים אלא עיקשות נפשית של דמות המצויה בדכאון עמוק ולא מצליחה לדמיין עתיד טוב יותר.

בלינדה – קול ההגיון והרוגע
אל מול החשיכה בה שרויה דידו נמצאת דמותה של בלינדה, אחותה או בת הלוויה הצמודה שלה. בלינדה היא לרוב סופרן לירי קל, קול בהיר ומבריק שנועד להאיר את החשכה. המילים הראשונות שמושרות באופרה הן מילותיה של בלינדה לדידו “Shake the cloud from off your brow” ("הסירי את הענן שמעל ראשך"). כך, עוד לפני שאנו שומעים את דידו, בלינדה מבשרת לנו שדידו נמצאת תחת עננה שחורה. בלינדה, באריה הראשונה שלה ושל האופרה בכלל, מנסה לעודד, להניע את דידו קדימה אל עבר העתיד. תפקידה הקולי של בלינדה מאופיין בקווים קלילים ומהירים (קולורטורות וקישוטים קוליים) המטפסים לגובה, והיא הדמות ששרה את התווים הכי גבוהים ביצירה. גם שאר הטקסטים שלה מלאים באופטימיות ומילות עידוד, כמו באריה השניה שבה שרה בלינדה לדידו"Pursue thy conquest, Love" ("ממשי את כיבושך, אהובה") – קריאה להיפתח ולהתאהב באניאס.
אך דווקא קול האור שלה מדגיש את עומק הצללים של דידו. המוזיקה שהיא שרה קלה, זורמת, כמעט רוקדת, אולם ליד הקווים הדרמטיים של דידו, נוצרת תחושה כי בלינדה היא רק הדהוד של מציאות חלופית, המציאות שדידו אינה מסוגלת לאמץ. בלינדה היא ההוכחה לכך שהעולם סביב דידו מנסה למשוך אותה לחיים, אך ליבה הוא זה שמסרב.

אניאס – גיבור מקרי
אל עולמן של דידו ובלינדה מגיע אניאס, הבריטון (לעיתים מושר ע"י טנור), הגיבור הטרויאני שנשלח על ידי האלים להקים עיר חדשה ברומא. אך באופרה של פרסל, בניגוד לגרסת הסיפור באינאדה מאת וירג'יל, דמותו אינה עומדת במרכז. הוא מופיע מאוחר, ומיד כמעט נבלע ברקע. המוזיקה שנכתבה לו פשוטה, ישירה ויש שיאמרו שהיא נעדרת עוצמה אמיתית.
כאשר הוא מקבל את "הפקודה" לעזוב את קרתגו, אין אנו שומעים זאת מפי האלים עצמם, אלא מפיו של שליח רוח רפאים. דמות זו, שמושרת על ידי קונטראלטו או טנור, נשמעת לעיתים כצל של מצפונה של דידו. האם לא ייתכן שזהו ביטוי מוסיקלי לכך שהכול מתרחש בתוך ראשה של דידו ושהקול הפנימי שלה עצמו מכתיב לאניאס לעזוב?
המפגש האחרון בין דידו לאניאס חושף זאת עוד יותר: היא דוחה אותו גם כאשר הוא מציע להישאר. במילים אחרות – היא זו שסוגרת את הדלת, ולא הוא. דידו אומרת כי די במחשבה היחידה של אניאס לעזוב אותה כדי לשבור את אמונה וליבה. גם אם האלים והמכשפות קיימות באמת וגם אם לא, דידו מחליטה על גורלה בעצמה ודנה את עצמה לסוף הטראגי שלה. גורלה הוא תוצאה של בחירה אישית ולא גזירת שמים.

האישה השנייה – דמות ללא שם וסיפור מצמרר
דמות נוספת קיימת במערכה הראשונה, "האישה השנייה". אנו פוגשים אותה בסצינה הראשונה בניסיונותיה של בלינדה לעודד את דידו לפני הגעתו של אניאס, ושוב בדואט ריקודי וקליל יחד עם בלינדה שם הן שרות לדידו “Fear no danger to ensue, the hero loves as well as you” ("אל נא תחששי להמשיך בחיזור, הגיבור אוהב בדיוק כמוך"). קולה של האישה השניה נע בין סופרן למצו סופרן גבוה, והיא שרה בקול שני מתחת לקולה של בלינדה. בהמשך המערכה, האישה השניה שרה אריה קטנה ויפהפייה הכתובה בסיפור מתח, או יש שיקראו לו "צ'יזבאט", על הצייד אקטיאון שנענש על שראה את האלה דיאנה עירומה. היא מספרת כיצד נהפך לאייל ונקרע לגזרים בידי כלביו. לכאורה סיפור מיתולוגי צדדי, אך הוא רמז מקדים לדרמה של דידו וגם נקודת מפנה חשובה בהלך הרוחות על הבמה. גם כאן, מסופר על דמות אצילית שמכשירה את חורבנה בעצמה. אקטיאון לא נרצח בידי אויב חיצוני אלא בידי כלביו שלו, תוצאה של מבט שנבע מתוכו. האריה הזו, המושרת בקול לירי בהיר, מתפקדת כמשל – הנפש עצמה מחוללת את עונשה.
החל מהאריה הזו, מגיעים שוב לבמה עננים, ברקים וסופה חזקה המרמזת על מה שקורה בליבה של דידו. החרדה חוזרת וצובעת את עולמה בצבעים כהים וכך הופך סיפורו של אקטיאון למראה נוספת של דידו – אישה חזקה, שהכוחות הפנימיים שלה עצמם טורפים אותה.

המכשפות – ביטוי של תהומות הנפש
והנה אנו מגיעים למערכה השנייה ולעלילה מגיעים כוחות האופל העל אנושיים. אנו פוגשים את הקוסמת הראשית בקול אלט מחוספס (תפקיד שלעיתים מושר בקול קונטרה טנור ואפילו בקול באס), ושתי מכשפות בקולות סופרן או מצו וסופרן המונחות לרוב על ידי המנצח לשיר בקולות צורמנים ו"מכשפתיים" בכוונה, על מנת לייצר אפקט דרמטי ומוזיקלי שונה מאוד ממה ששמענו במערכה הראשונה. לכאורה, המכשפות הן כוח הרשע שמוביל את כל העלילה, שהרי אלמלא הן אניאס לא היה מקבל את ההוראה לעזוב את קרתגו ולנטוש את דידו. אך ההלחנה שלהן חושפת משהו אחר: הן מגוחכות, קריקטוריאליות, כמעט קומיות ולא מאוד מפחידות. המוזיקה שלהן מלאה בהרמוניות צורמות אך גם משחקיות. כך למשל נכתב פרק שלם למכשפות ולמקהלה המושר כולו בצחוק מרושע במילה אחת ויחידה – "הו!". ממש "צחוק הגורל". הן אינן נשמעות ככוחות עליונים מפחידים, אלא אולי כהקרנה של פחדים פנימיים, של כיעור ואולי אפילו של תפיסה עצמית דיסוציאטיבית. אל קבוצה זו נוספת דמות מעניינת שנרמזת כאחת המכשפות המתחפשת כתחבולה לאל "מרקורי" (הוא בין האלים החשובים במיתולוגיה הרומית – פטרון הכלכלה, המסחר, הרהיטות והשירה וכן המסעות, הגבולות, המזל והגנבים. הוא המוביל את הנשמות לעולם התחתון). הדמות נקראת באופרה "הרוח" ומושרת בקול טנור (ולפעמים קונטרה טנור) והוא המורה לאניאס לעזוב את קרתגו לטובת איטליה בסצינה יפהפייה הכתובה בצורה כמעט שקופה וכאילו תלושה מבחינה מוזיקלית ודרמטית מכל ההמולה של המערכה השניה.
המקהלה – קול המצפון
המקהלה ב-דידו ואניאס ממלאת תפקיד ייחודי וכמעט ראשי. לעיתים היא משמחת כמו במערכה הראשונה שבה היא חלק ממסע העידוד של בלינדה את דידו, לעיתים היא נוקשה ומגנה, ולעיתים היא בוכה ומקוננת. המקהלה מתפקדת כפלטת צבעים וצלילים המשתנים כמו זיקית בהתאם לדמויות שמובילות אותה. כך, למשל, בסצינת המכשפות המקהלה הופכת כולה להד קולן של המכשפות ונוצר אפקט תיאטרלי מיוחד. מצד שני, ברגעי השיא המרגשים וקורעי הלב של האופרה היא נשמעת כקול פנימי קולקטיבי, כמו מחשבותיה המנוגדות של דידו עצמה.
בסיום האופרה, ישנם שני פרקי מקהלה משמעותיים ביותר. האחד הוא “Great minds against themselves conspire.” ("מוחות דגולים כנגד עצמם רוקמים מזימות") שכאילו אומר שלנו כי דווקא הנפש הגדולה, האצילית, היא זו שמחוללת את חורבנה מבפנים. והפרק השני המגיע מיד לאחר מותה של דידו, כאשר המקהלה שרה "With drooping wings, ye Cupids, come", ("בכנפיים שמוטות, בואו קופידונים") ומבכה את מות המלכה. קטע מקהלה עצוב זה מושר כקינה קולקטיבית אך היא נשמעת יותר כקול לבה של דידו שממשיך להדהד אחרי מותה. כאילו לא החברה כולה מתאבלת, אלא נפשה עצמה מתפרקת לחלקים ושרה את פרידתה מעצמה.

אופרה בין מיתוס למציאות נפשית
דידו ואניאס יכולה להישמע כסיפור מיתולוגי קטן, אפיזודה מעולם האלים והגיבורים. אך כאשר שרים אותה, וכאשר מקשיבים לה, היא מתגלה כטרגדיה אנושית מובהקת: אישה אחת, נבוכה בין אהבה לאובדן, בין רצון לחיות לבין דחף להרוס את עצמה.
האם האלים והמכשפות הם אלה שגרמו לה לסיים את חייה? פרסל, במוזיקה הפשוטה והחודרת שלו, מזכיר לנו שהאלים האמיתיים יושבים בתוך לבנו. קולות של פחד, של תקווה, של ייאוש ושל אמונה. וכאשר דידו שרה את מילותיה האחרונות – "Remember me, but ah! forget my fate" ("זכרו אותי אך, אה! שכחו את גורלי") זהו קול אנושי מדי, אישי מדי מכדי להיות תוצאה של גזירת שמים. זהו קול הלב השבור, שהופך במוזיקה לבלתי נשכח. אולי זו אופרה על אלים, מלכים, מכשפות וגורל, ואלי זו אופרה על נשמה אנושית, על דכאון ועל חוסר יכולת להתאושש מאהבה אבודה.