טורנדוט

טורנדוט: על קרח, אש, מים ומחיר הניצחון

מאת ענת צ'רני

מה גורם לאופרה טורנדוט לרתק אותנו שוב ושוב, גם בחלוף מאה שנה מאז שהולחנה? האם זו הדרמה הגדולה? הדמות הנשית המרוחקת והקרה שמסרבת לאהוב? האריה שכולם מכירים, גם מי שמעולם לא דרכו באולם אופרה?

טורנדוט היא חידה – לא רק מפני שהעלילה סובבת סביב חידות מסוכנות, אלא מפני שהיא בעצמה חדה חידה: מהו באמת ניצחון ומה מחירו?

האופרה הזו, האחרונה של פוצ’יני, היא יצירה של קצוות וניגודים. של חוקים נוקשים ורגעים של חמלה. של קולות חזקים ושקטים. ושל סוף שלא באמת נחתם. האופרה, שנכתבה בשנות חייו האחרונות ולא הושלמה לפני מותו, חורגת מהמסגרת המסורתית של רומנטיקה ודרמה – ומתקרבת לפילוסופיה. היא מתכתבת עם רעיונות מהטאו הסיני, עם יסודות מודרניסטיים של מוזיקה ואסתטיקה, ואף עם תיאטרון זר ומרוחק בסגנון ברכט, שמספר לנו על "הם" כדי שנשאל על "אנחנו".

פוצ’יני מציב אותנו בלב סיפור שמתרחש בסין הרחוקה והאגדית. שלוש דמויות עיקריות פועלות באופרה: טורנדוט, כלאף וליו – שכל אחת מהן מהדהדת יסוד אחר: קרח, אש ומים. כל אחת מהדמויות מספרת את הסיפור לא רק במילים, אלא בקול – בקו מוזיקלי שמגלם את מהותן הפנימית.

העלילה על קצה החנית

טורנדוט מתרחשת בסין המיתית – סין של אגדה, לא של היסטוריה. נסיכים מרחבי העולם מתייצבים בעיר הבירה כדי להתמודד עם שלוש חידות שחדה להם הנסיכה טורנדוט. מי שיצליח לפתור את החידות יזכה בטורנדוט ומי שלא, יפסיד את חייו.

שלוש דמויות נוספות משתלבות בסיפור: פינג, פאנג ופונג – שלושה שרים קומיים-טראגיים, שעומדים מן הצד ומתבוננים באירועים. ברוח ברכטיאנית, הם משמשים כמקהלה: אינם משנים את העלילה, אלא מגיבים לה. הם מייצגים את הטאו – הם מסיכות שמייצגות רעיון ולא אדם.

הדמויות: מסע בין יסודות

טורנדוט: הקרח

נסיכה שלא ניתן לכבוש אותה, לא בכוח ולא בתחינה. היא אינה נתונה לאהבה, אלא למנגנון של חוקים אכזריים שתפקידם להרחיק ממנה כל אפשרות לקרבה. היא אינה מענישה בידיים – היא חדה חידות. טורנדוט, קולה דרמטי, מחודד כמו להב. הסופרן שלה איננו משיי – הוא פלדה. הפחד, הזיכרון של אמהותיה הקדומות שנפלו תחת אלימות גברית, משתקף בכל שורה שהיא שרה. המוזיקה של טורנדוט מלאה באי שקט. מקצבים חדים, זינוקים בלתי צפויים, צלילים קפואים. היא לא שרה אהבה – היא צועקת הגנה.

באריה הגדולה והעיקרית שלה "בארמון הזה"  ("In questa reggia")היא חושפת את מניעיה: טורנדוט אינה רק קרה – היא פצועה. היא נושאת על גופה את זכר הנסיכה לו-לינג, שנרצחה בידי גברים – וסירובה להינשא הוא ניסיון לנקום בשמה.

כלאף: האש

נסיך טטארי חסר מולדת, מסתורי ונחוש, מגיע אף הוא אל העיר, מתאהב בטורנדוט ממבט ראשון ומחליט לנסות את מזלו. לצדו מגיעים אביו העיוור טימור המלך הטטארי הגולה וליו, שפחתו הנאמנה, המאוהבת בכלאף בלב שלם אך בשתיקה.

כלאף הוא סמל של תשוקה בלתי נלאית, של אומץ שמתקרב לאובססיה. קול הטנור ההרואי-לירי שלו מתפרץ, כמעט בוער, בין אריות עוצמתיות לרגעי עדינות נדירים. הוא אינו מתמודד רק על ליבה של טורנדוט – הוא שואף לנצח את הפחד, את הבלתי אפשרי.

לאחר שכלאף פותר את כל שלוש החידות – בניגוד לכל הסיכויים – טורנדוט מסרבת להיכנע. כדי להוכיח שהאהבה שלו אינה נכפית על טורנדוט, כלאף מציב בפניה חידה משלו: אם תגלה את שמו לפני עלות השחר – יהיה מוכן לוותר עליה ועל חייו. אם לא – תהיה לו לאשה. הרגע שבו הוא חד לנסיכה טורנדוט חידה משלו – הוא הרגע שבו מתגלים גאוותו והדמיון שלו לטורנדוט.

הלילה נפרש בין פחד לתקווה. "אף אחד לא יישן" (Nessun dorma), שר כלאף – – האריה המפורסמת ביותר באופרה טורנדוט ואחת המפורסמות ביותר ברפרטואר האופראי לקול טנור. המילה האחרונה באריה היא "אנצח" והיא מושרת שלוש פעמים בסקוונצה שעולה עד לדו גבוהה, דרמטי, מרשים ומלא תשוקה.

ליו: המים

הדמות האנושית והנוגעת ביותר ביצירה. שפחתו של טימור אביו של כלאף, אך גם זו שמביאה עמה אהבה שאין לה תנאי. ליו בעלת קול הסופרן הלירי שלה הנושא כאב, רוך ואמת, היא הדמות הטהורה והיחידה שזוכה לאהוב מבלי לנצח. פוצ'יני עצמו כתב את מילות האריה קורעת הלב שלה "את עטפת את עצמך בקרח" ("Tu, che di gel sei cinta"), וזוהי האריה האחרונה שאותה הוא הלחיןלפני מותו. אולי משום כך זוהי גם אחת האריות היפות והמרגשות ביותר ברפרטואר האופראי. באריה הזו המאופיינת בסולמות פנטטוניים, בקול מלא רוך ועוצמה, כאב לב והחלטיות, מבינה ליו שאהבה אינה דבר שדורשים – אלא נותנים. היא סופגת את הכאב של כולם, ובעת ההכרעה – מקריבה את עצמה בשתיקה ולא מגלה את שמו של כלאף.

וכך שלוש דמויות – נסיכה קרה כקרח, נסיך לוהט כתשוקה, ונערה שקטה שמסוגלת להבעיר לב – פוסעות בדרכים שונות אל אותו מקום. כל אחת מבקשת משהו: שליטה, אהבה, אמת. וכל אחת מגלה, בדרכה, מה המחיר של הרצון.

שתי הדמויות הנשיות טורנדוט וליו – שני מצבי צבירה שונים

טורנדוט אינה פועלת על פי חוקי מוסר. היא מדברת בחידות, קובעת כללים אכזריים – וכאשר היא מפסידה, היא שוברת אותם. היא איננה חיה את ההווה. היא שוכנת בעבר, נצמדת לזיכרונות פצועים של נקמה – ולכן קופאת.
ליו לעומתה, אינה צריכה לנצח. כמו מים – היא פשוט נמצאת.

ליו היא המפתח לשינוי של טורנדוט, המים שמחלחלים מבעד לקרח הקפוא. רק לאחר מותה של ליו, טורנדוט משתנה. פתאום, לראשונה, קולה מתרכך. כשפוצ’יני נפרד מהחיים באמצע הלחנת סצנת המוות של ליו, הוא כאילו השאיר בידי מלחין אחר (פרנקו אלפאנו) את המשימה הקשה ביותר – להפוך את טורנדוט לאנושית. רק כשהיא מוותרת – היא מנצחת את עצמה. ואז, בלחישה, היא לוחשת את התשובה לחידת כלאף: "אהבה."

מוזיקה שנעה כמו מים – טורנדוט והטאו

כשפוצ’יני החל להלחין את טורנדוט ב-1920, הוא היה בן 61 – גדול מלחיני האופרה בדורו – אך העולם סביבו השתנה. המלחמה הגדולה עברה, המוזיקה המודרנית נעה אל עבר דביוסי, סטרווינסקי ושנברג, והאמנות חיפשה צורות חדשות. פוצ’יני לא התכחש למסורת – אך גם לא נכנע לה. בתזמור של טורנדוט הוא מוצא שפה חדשה: גלים של צליל, הרמוניות לא צפויות, רגעים ללא פתרון. המוזיקה אינה רק ליווי – היא היסוד, הטבע, העולם שבתוכו פועלות הדמויות.

לפני כ-2,500 שנה כתב הפילוסוף הסיני לאו דזה את "ספר הטאו" שבו תיאר את הדרך – הטאו – כמהלך של מים שלא שוברים את הסלע, אלא מקיפים אותו. זו הדרך שבה פועל פוצ'יני בטורנדוט: למרות שהוא נטוע במסורת האופרה האיטלקית – במלודרמה, באריות – הוא לא נותן למסורת לעצור את הזרימה גם כאשר הוא נותן מקום לרגש ולשירה.

"טורנדוט אינה קיימת, דבר אינו קיים" שרים פינג ופאנג "רק הטאו קיים!" עונה פונג.

במילים הבאות נפתח ספר הטאו:

"את הטאו הנצחי

לא ניתן לתאר במלים

כל שם אשר אנסה לתת לו

רחוק יהיה משמו האמיתי…"

פוצ’יני אמנם עושה שימוש בכלים כמו גונג, קסילופון ובמקצבים סיניים מסורתיים – אך זהו קישוט בלבד. מה שהופך את טורנדוט לאופרה "סינית" באמת איננו הצליל – אלא דרכו של הטאו. התזמורת עצמה – כמו שמיים וים גם יחד – שולחת גלים של רגשות וצבעים הרמוניים בלתי צפויים שלא תמיד נפתרים והזמרים אינם רק שרים יחד עם התזמורת הם נאלצים להפוך לחלק ממנה.

שלוש נשמות, שלוש דרכי ניצחון

שלוש הדמויות הראשיות – כלאף, טורנדוט וליו – מבקשות לנצח.
כלאף – באמצעות כוחו, קולו וחוכמתו. טורנדוט – באמצעות שליטה, פחד ומרחק.
ליו – בוויתור, ברוך ובאהבה שאינה דורשת דבר.

טורנדוט שרצתה לנצח ולנקום את דמה של הנסיכה הקדומה, אחראית למותם של נסיכים רבים. כלאף שרצה לנצח ולכבוש את טורנדוט, אחראי על מותה של ליו שהיתה שלו בלב מלא וללא מאבק, ואילו ליו הקריבה את עצמה בנאמנות עיוורת למען האהוב שלא אהב אותה.

והשאלה האמיתית שנותרת בידינו, הצופים – מי מהם באמת ניצח?
האם זה שגילה את התשובה? זו ששברה את חידתה שלה? או זו ששתקה? מהו מחיר הניצחון ומי מגדיר מהו ניצחון? ואולי המסר שאנו צריכים לשים לב אליו יותר מכל הוא לזהות את הסכנה שטמונה ברצון לנצח בכל מחיר. הסכנה שטמונה באש ובקרח, בחוסר האיזון, שני קטבים קיצוניים שעצם קיומם עלול להוות סכנה, ודבקות עיוורת בכל אחד מהם, עתידה להביא להרס וקורבן. בפני סכנה כזו – אסור שאיש יישן.