אמהות

אמהות – קולן של האמהות המקראיות נשמע לבסוף

מאת ענת צ'רני

בלב ספר בראשית פועמות הדמויות הנשיות, אך לעיתים נדמה כי הן עוברות בו כרוחות רפאים – נוכחות אך שקופות, מכריעות אך מושתקות. האופרה אמהות מאת דוד זבה משיבה להן את קולן כפי שמעולם לא נשמע – תרתי משמע – ומציבה את סיפורן שלא יכלו לספר מעולם במרכז. אלו נשים שהעזו לרצות, לבחור, לשנות את גורלן, לעיתים במחיר כבד.

זבה כתב והלחין יצירה לארבע זמרות אופרה על מגוון הקולות הנשיים: סופרן גבוה, סופרן סוברט, מצו סופרן ואלט וכל זמרת שרה מספר דמויות של אמהות מספר בראשית פרט לסופרן הגבוה ששרה את תפקיד אלוהים.  לצד השירה האופראית, משתתפות בהפקה ארבע שחקניות מתיאטרון גשר שמביאות לבמה שכבה תיאטרונית אותנטית של דמויות הנשים המקראיות.

דוד זבה – שפה מוזיקלית שמתחילה מהלב

המלחין דוד זבה, מהמלחינים והיוצרים החשובים והעסוקים בתחום המוזיקה הקלאסית בישראל כיום, חתום על רפרטואר נרחב הכולל יצירות תזמורתיות ואופרות לילדים ולמבוגרים. לאופרה אמהות כתב זבה את הליברית ואת המוסיקה גם יחד. זבה מיטיב ליצור שפה מוסיקלית אישית השואבת מן הצלילים המקומיים – עבריים, ים-תיכוניים, מסורתיים – ומשתמשת בהם כדי ליצור עולם מוסיקלי מלא תחכום ורגישות. באופרה אמהות הוא נוגע באימפרסיוניזם, במוזיקה ישראלית עכשווית ובקונטרפונקט רגשי עמוק, שמתחבר לטקסט הפוצע והפיוטי שלו. שליטתו הווירטואוזית בשפה העברית מאפשרת לזבה לחבר בין השפה התנ"כית לעברית המודרנית ולהעניק לעולמן הפנימי של דמויות שנכתבו לפני 3,000 שנה קיום בועט ומרגש גם במאה ה-21.

כשאלוהים מדבר – ושר בקול סופרן

הבחירה ללהק את אלוהים לקול סופרן אינה מקרית. התפקיד כתוב כקול עליון וגבוה במיוחד שביכולתו לבטא בחוזקתו ובמנעדו אסרטיביות וכוח כמו קלילות, עדינות ורך מלאכי. לדמות אלוהים שתי אריות גדולות, וירטואוזיות, שנונות וגרוטסקיות שפורשות משנה המאנישה את אלוהים ומציגה אותו כפגיע, נעלב, נקמן ובעל העדפות באהבתו. באמצעות האריות האלו, אלוהים באופרה אינו מספר או מחבר – אלא משתתף, מתבונן ומבקר.

חלק חשוב מאוד בדמותו של אלוהים הוא רצ'יטטיבים מולחנים שמושרים לפני כל סצינה שכולם מבוססים על ציטוטים מדויקים מתוך ספר בראשית. ובין השירה לרצ'יטטיבים – הקהל שומע לא רק את סיפורן של האמהות, אלא גם את הפרשנות האלוהית לסיפורים המקראיים המוצגים באופרה.

החטא ועונשו – מאבקן של האמהות המקראיות

בעולם מקראי גברי, שבו הקול הנשי לרוב נרשם רק כהד לדבר הגבר, הנשים מחפשות דרכים לשנות את גורלן, להשמיע את קולן ורצונן. בחברה בה נשים נחשבות לרכוש, לפרס או לעונש, הן נאלצות להשתמש בדרכים יצירתיות על מנת להשיג את מטרותיהן.

הן חוטאות – כדי להישמע. חוטאות – כדי לשרוד. אבל בסופו של דבר משלמות מחיר על חטאן.

רחל ולאה – לאה בעלת העיניים הרכות ורחל יפת התואר ויפת המראה נישאו שתיהן ליעקב באמצעות תחבולה של אביהן לבן. כך מוצאות את עצמן שתי האחיות באוהלו של יעקב כשהן מתמודדות עם הרגשות המורכבים בינן לבין עצמן, בינן לבין יעקב ובינן לבין אביהן. לאה היתה שותפה מלאה למעשה התחבולה של אביה – היא ידעה שלא אותה מבקש יעקב לשאת ןבכל זאת העמידה פנים כאילו היא רחל כדי שיעקב יבוא אליה ויקדש אותה לו. היא זוכה להיות אימם של שישה מבניו של יעקב: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון, ושל בתו דינה. אבל העונש שנגזר עליה בסופו של המעשה הוא לחיות את כל חייה עם בעל שאינו אוהב אותה.

להבדיל מלאה, רחל היתה עקרה במשך שנים רבות עד שפתח אלוהים את רחמה והיא ילדה את יוסף ואת בנימין (ומתה בלידתו של בנימין). האם היתה רחל שותפה למעשה הרמייה של אביה? ואם כן, האם עקרותה והמוות בלידה אינם אלא עונש על חטאה.

כך או כך, לצד הייסורים שנגזרו על שתי האחיות, שתיהן זכו להוליד את הצאצאים שיהפכו למנהיגי העם היהודי.

רבקה – אימם של עשו ויעקב, אוהבת יותר את בנה הקטן רק במעט מאחיו התאום. אהבתה ליעקב מובילה אותה להטעות את יצחק בעלה כדי שיעניק את ברכתו לבן המועדף עליה – יעקב. בתוך בית גברי שבו הקול היחיד שנחשב הוא קולו של האב, אין לרבקה דרך להביע את דעתה אלא בתחבולות. אבל חטאה מגיע עם תג מחיר – יעקב נאלץ לברוח לחרן, ורבקה – זו שדחפה, כיוונה, קיוותה – נותרת לבד. היא לא זוכה לראות את בנה עוד.

אשת לוט ובנותיה –

לכאורה, על חטאה של אשת לוט, שמביטה לאחור בניגוד לציווי האלוהי, היא נענשת מייד. אבל מדוע הסתובבה לאחור? על שאלה זו מעניק לנו זבה תשובה מקורית: בעת בריחתה מסדום היא למדה על כך שבעלה היה מוכן למסור את בנותיה לאנשי העיר כדי שיאנסו אותן ולא את אורחיו. אשת לוט, אשר הכותב המקראי אפילו לא העניק לה שם משלה, משלמת את מחיר החטא של בעלה והופכת לנציב מלח.

החטא פוגש את העונש – מעגל שנסגר

אחד הסיפורים החשובים והמודגשים ביותר באמהות הוא סיפורן של שרה והגר. בתוך הקונסטרוקציה המוזיקלית-תיאולוגית של אמהות, נפרש מעגל רגשי עמוק שמתחיל בדואט טעון וקורע לב בין שרה והגר, ומגיע לשיאו באריה גדולה של שרה בזמן עקידת יצחק ומותו הרגשי של לבה של האם. הכל מתחיל מהחלטה: שרה, האֵם שבתחילה היתה עקרה, בוחרת בלית ברירה לתת את שפחתה הגר לאברהם כדי לזכות בצאצא. זו החלטה קשה, שיש בה נדיבות מחד ושליטה מאידך. אך כאשר שרה זוכה סופסוף ללדת בן לאברהם, היא אינה מוכנה עוד להכיל את נוכחותם של הגר ובנה ישמעאל. היא דורשת לגרש את שניהם, תוך שהיא אומרת לאברהם:
"גרש את האמה הזאת ואת בנה".

ביצירה, המילים "קחי את בנך" ששרה אומרת לדמותה של הגר, פותחות את הדואט המשותף שלהן והן מושרות ע"י דמותה של שרה בקו מלודי מטפס, איטי אך החלטי, כמעין פקודה שפורצת מתוך סערת רגשות כבושה. הקו הזה שמתנשא ממרחק של כאב מודחק והולך ונבנה יהפוך למוטיב מוזיקלי מהדהד, שישוב ברגע אחר לגמרי של היפוך גורלות. שנים לאחר מכן שרה שומעת את אותן המילים כמעט מושבות לה, כשהאל מצווה את אברהם: "קח נא את בנך… והעלהו לעולה". מילים אלה הופכות את שרה לקורבן של אותו החטא שהיא עצמה חטאה בו עם הגר.

באריה הגדולה של שרה, לקראת סיום האופרה, היא שרה את המילים: "קח את בני"  באותו קו מלודי שבו אמרה פעם להגר "קחי את בנך", אך הפעם המלודיה נעה מלמעלה למטה, כמטפורה מוזיקלית לנפילה. זהו רגע של קתרזיס, שבו אותה המלודיה מקבלת משמעות הפוכה: מהדיפה לחיבוק. מגירוש לתחינה. מהאֵם השולטת לאֵם הנשברת. המוזיקה של זבה כאן אינה רק אמצעי דרמטי, היא מציעה לנו קריאה חדשה בסיפור המקראי. הקווים המלודיים, הזהים כמעט אך בכיוונים הפוכים, יוצרים את תחושת המעגל שנסגר. זהו מעגל של חטא, של דין, של היפוך תפקידים – ובעיקר של טרגדיה שנוצרה מתובנה מאוחרת מדי של הכאב שבגירוש אל הלא נודע.

והעונש של שרה?  לא גירוש, לא קולו של אל אלא מוות שקט, מותו של הלב. חז"ל מספרים כי שרה מתה כששמעה על עקדת יצחק. לא על מותו, אלא על עצם הידיעה שבעלה היה מוכן להקריב את בנה למען האל, בדיוק כשם שהקריב את ישמעאל למענה. זוהי אחת הדמויות היחידות במקרא שמתה מסיבה רגשית-נפשית, לא פיזית. ובכך, האופרה נותנת לשרה את מלוא עומק הטרגדיה – לא רק כ"אם יצחק" אלא כמי שלבסוף חוותה על בשרה את אותו הסבל שגזרה על הגר.

3,000  שנה אחרי, קולות הנשים בספר בראשית מספרות לנו במילים ובלחן של דוד זבה את מה שלא נשמע עדיין, מקרינות על מקומן של הנשים בהיסטוריה שלנו ובחיינו כיום, ותוהות על מהותה של האימהות (motherhood). מאז נכתבה לפני 9 שנים, הפכה אמהות לאבן דרך ביצירה האופראית העברית המקורית, והפכה את דוד זבה לאחד היוצרים החשובים והמוערכים שפועלים בזמננו.