בנובמבר 1868 מת בפריס ג'ואקינו רוסיני בהיותו בן 76. ורדי הציע כי את יום השנה למותו של רוסיני יציינו על ידי רקוויאם מיוחד אשר כל המלחינים האיטלקיים החשובים בעת ההיא ישתתפו בהלחנתו. הוא עצמו הבטיח להלחין את הפרק "שחרר אותי" המסיים את הרקוויאם. תוכנן כי מיסה זו לזכרו של רוסיני תבוצע בכנסיית סן פטרוניו בבולוניה, אחת הערים האיטלקיות שרוסיני היה קשור אליה במיוחד. כל הפרקים אכן נכתבו והועתקו בזמן, אבל ביצוע המיסה לזכרו של רוסיני מעולם לא התרחש. האמרגן המקומי פשוט סרב לאפשר לתזמורת ולמקהלה שלו להשתתף באירוע הייחודי כיוון שחשש שיצירה זו תפגע בעונת האופרה שהוא ארגן ושהכנסותיה היו אמורים לעזור לו בפרנסת משפחתו הענפה. ברור כי מועצת העיר בולוניה יכולה היתה בקלות לשנות את רוע הגזרה, לו היו הפרוייקט חשוב לפרנסי העיר. אבל בעת ההיא בולוניה חשה גאווה רבה על היותה מעוז התרבות המודרנית (שנתיים לאחר מכן הועלתה בעיר הצגת הבכורה האיטלקית של לוהנגרין) והמיסה לזכר רוסיני נראתה כפרוייקט שולי למדי. אך כיוון שאיש בבולוניה לא רצה להתנגד לביצוע המיסה בפומבי, הם פשוט דאגו לפעול באיטיות מרגיזה ומכוונת ובסופו של דבר לא נותרה כל ברירה אלא לבטל את ההופעה. בשנת 1871 עלה ניסיון נוסף לבצע את המיסה לזכר רוסיני לרגל הסרת הלוט מפסל ראשו של רוסיני בבית האופרה לה סקאלה במילנו. ועדה מיוחדת הורכבה כדי לבדוק מחדש את המיסה ולהחליט אם היא אכן יצירה מוסיקלית הראויה לעמוד בזכות עצמה. בסופו של דבר הוחלט כי היצירה אינה ראויה, אבל אחד מחברי הוועדה, אלברטו מצוקטו, המנהל של הקונסרבטוריון במילנו, הרגיש צורך עז לכתוב לוורדי ולשבח את התרומה שלו למיסה זו. ורדי ענה כי מכתבו של מצוקטו כמעט ושכנע אותו להשלים את הרקוויאם שלו, "במיוחד כיוון שעם פיתוח מועט הייתי מגלה שכבר כתבתי את הפרק הפותח וגם את פרק יום הדין ... אבל אין מה לדאוג, זהו פיתוי בר חלוף." למזלו של העולם כולו, הפיתוי לא נמוג. הפרק "שחרר אותי" מהמיסה לזכר רוסיני הפך לשורש ממנו צמח הרקוויאם של ורדי.
האירוע שהביא להשלמת הרקוויאם התרחש ב-22 במאי 1873 עת מת הסופר אלסנדרו מנצוני. הרומן ההיסטורי של מנצוני, המאורסים, "לא היה רק ספר, אלא נחמה לאנושות כולה," לדברי ורדי. נכון, הסופר היה קתולי ליברלי בעוד ורדי טען כי אין בו כל שמץ של אמונה דתית כזאת או אחרת. אבל הם היו נשמות רעות. שניהם פעלו למען אחדות איטליה וכל אחד ידע לשלב את התחושה הלאומית שלו עם סימפטיה אדירה לפרט. ורדי לא יכול היה למצוא מושא ראוי יותר לרקוויאם שלו. הביצוע הראשון של הרקוויאם התקיים ביום השנה למותו של מנצוני עם הסולנים טרזה סטולץ, מריה ולדמן, ג'וזפה קפוני ואורמידו מאייני וזכה להצלחה אדירה. אבל ורדי עדיין לא סיים את עבודתו על הרקוויאם. לרגל ההופעה הראשונה באגליה, באולם אלברט המלכותי בלונדון ב-15 במאי 1875, הוא החליף את המבנה הפוגלי של הפרק "הפנקס פתוח", עם הסולו למצו-סופרן אותו אנו מכירים כיום. וכך בשנת החורף האופראית הגדולה של ורדי שנמשכה 16 שנה, מהבכורה של אאידה ב-1871 ועד לאותלו ב-1887, הוא הלחין את אחת מיצירותיו החשובות ביותר וכיום גם הפופולרית מאוד, הרקוויאם.
לא הכל שיבחו את הרקוויאם של ורדי, לפחות לא לפני הביצוע הראשון שלו. המנצח הוגנריאני הנודע הנס פון בלו כתב במאמר ב"אלגמניה צייטונג" ב-21 במאי 1874: "מחר נראה את כנסיית סן מרקו במילנו מתקשטת כתיאטרון לרגל מאורע מיוחד, ביצוע מפלצתי של הרקוויאם של ורדי בניצוחו של המלחין עצמו... זו יצירה שבה המשחית הכל יכול של הטעם האמנותי האיטלקי מקווה ככל הנראה לנפץ את שאריות הזיכרון הבלתי נשכח של רוסיני, שככל הנראה פוגע באמביציה שלו. האופרה האחרונה שלו בלבוש כנסייתי תוצג לאחר מכן גם בפני הקהל בבית האופרה לה סקאלה, במשך שלושה ערבים רצופים." אין זה פלא שדעת הקהל האיטלקית זעמה בעקבות מאמר זה. אבל דווקא התגובה הנזעמת ביותר הגיעה מהשומר הנוקשה של המסורת הגרמנית הקלאסית, יוהנס ברהמס, שאמר לידיד כי "בלו עשה מעצמו שוטה ללא תקנה. רק גאון מסוגל לכתוב יצירה כזו." כדי להיות הוגנים עם בלו, יש לומר כי הוא עצמו שינה את דעתו במהרה. שנים מאוחר יותר כתב לוורדי וביקש את סליחתו על החטא העיתונאי שחטא כלפיו. "אין בך כל חטא," ענה ורדי ביובש האופייני לו. "ומעבר לכך, מי יודע, אולי אתה צדקת באבחנה הראשונית שלך."
ג'וליאן באדן, חוקר ורדי ידוע, טוען כי "אם נשאלים מה היא יצירתו הגדולה ביותר של ורדי, יהיה מאוד קשה לענות. אבל לגבי היצירה המראה את גאוניותו בצורה המרוכזת ביותר, אין ספק כי התשובה חייבת להיות הרקוויאם. כאן המחשבה המוסיקלית של ורדי יכולה להתפתח בחופשיות מבלי שהיא תהיה מוגבלת על ידי המסורת האופראית. ביחד עם המיסה סולמניס של בטהובן, הרקוויאם של ורדי הוא שיאה של המוסיקה הכנסייתית של המאה ה-19."
