מיסה טנגו – כרמינה בורנה

בקאלוב, מיסת טנגו
אורף, כרמינה בורנה

חן צימבליסטה, מנצח

 
הילה בג'יו, סופרן
ניצן אלון, מצו סופרן
אלון הררי, קונטרה טנור
ריקרדו טמורה, טנור
דייויד אדם מור, בריטון

מקהלת האוניברסיטה של דלאוור, ארה"ב

פול ד. הד, מנצח

אנסמבל כלי ההקשה של אוניברסיטת דלאוור, ארה"ב

הארווי פרייס, מנצח

קולות מבשרת ומקהלת בית הספר הניסויי, ירושלים

תמר רהב, מנצחת

התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור

ליטורגיקה עם טוויסט: מיסה טנגו וכרמינה בורנה

הקונצרט הקרוב בסדרה הליטורגית מפגיש בין שתי יצירות יוצאות דופן ברפרטואר הליטורגי:

מיסה טנגו של לואיס בקאלוב וכרמינה בורנה של קרל אורף. שתי היצירות המונומנטליות הללו מציגות חזון חדשני ומרענן של מלחיניהן, שלקחו את מאפייני היסוד של המוסיקה הליטורגית הנוצרית תוך שהם  קוראים תיגר על אותם יסודות בדיוק על ידי יציקת תוכן אמנותי, מוסיקלי ופילוסופי חדשני.
הרעיון לשתי היצירות הללו נהגה והוצא אל הפועל בתנאים שונים מאד: מיסה טנגו נכתבה בשנת 1997 על ידי בקאלוב, יהודי ממוצא בולגרי שחי בבואנוס איירס וזכה לתהילה כמלחין של מוסיקה לסרטים; כרמינה בורנה נכתבה בגרמניה של 1936 על ידי קרל אורף ואומצה על ידי המפלגה הנאצית. על אף הפופולריות העצומה שהיצירה זכתה לה בזמן המלחמה, אורף טען בתוקף שהיא לא נכתבה עבור המפלגה הנאצית וכי הוא למעשה התנגד לשלטון הנאצי. לאחר המלחמה טענות אלה התקבלו ויצירותיו המשיכו להיות מושמעות ברחבי העולם. ההבדלים המהותיים הללו בגיאוגרפיה, בצייטגייסט ובאישיותם של המלחינים –השפיעו על האופן בו התממש הרעיון הדומה בשתי דרכים שונות.

השם מיסה טנגו שמשלב שני מושגים מעולמות מרוחקים, מרמז מיד על כוונתו של המלחין בקאלוב לקחת את המיסה הנוצרית הקתולית ולהפוך אותה על פיה. בקאלוב יצר מסגרת מבנית זהה לזו של המיסה הקתולית בכך שקרא לפרקים בשמותיהם המסורתיים של המיסה הנוצרית המסורתית וכך גם המבנה הכללי של היצירה. יחד עם זאת, תוכנה של המיסה רחוק מזה הליטורגי המסורתי. ראשית, המיסה כתובה בשפה הספרדית במקום בלטינית. הסגנון המוסיקלי נשאר נאמן למקורות הגיאוגרפיים של בקאלוב  - מוסיקת הטנגו הארגנטינאית.

הסגנון המוסיקלי הארגנטינאי מועצם על ידי שימוש בבנדוניאון (כלי ארגנטינאי מסורתי דמוי אקורדיון) כחלק מהסט המסורתי של תזמורת, מקהלה וסולנית, דבר שמשנה לחלוטין את הצביון הליטורגי שאנו רגילים לשמוע.

בקלוב עוד הרחיק לכת בהשמטת האזכורים של ישו מן הטקסט של המיסה. בכך הוא הפך את היצירה לקומוניקטיבית עבור מאמיני שלוש הדתות המונותיאיסטיות: יהדות, נצרות ואסלאם. התוצאה מפתיעה ומקורית: שמות הפרקים המוכרים בלטינית יוצרים אצל המאזין ציפייה לחוויה הליטורגית המסורתית שמאופיינת פעמים רבות באווירה כבדה וקודרת. הציפיות הללו מתבדות במהירות כאשר המיסה נפתחת, צלילי הטנגו מתנגנים בקווים מלודיים קליטים ועממיים מעל למקצבים ארגנטינאים, וכל זאת עם שירה בשפה הספרדית הקלילה והמוכרת לאוזן – ההפתעה וההנאה גדולות עד מאד.

כרמינה בורנה של קרל אורף מושתתת גם היא על מאפיינים של מוסיקה ליטורגית: כותרת המשנה של היצירה מציגה אותה כ"קנטטה" – צורה מוסיקלית ליטורגית קלאסית. בנוסף, היצירה כולה כתובה בשפה הלטינית והיא מיועדת לתזמורת גדולה, מקהלה וסולנים בדומה לכל היצירות הליטורגיות הגדולות. בנוסף, כרמינה בורנה היא חלק "מטריפטיך" מוסיקלי – יצירה אמנותית המורכבת משלושה חלקים. צורה זו מאפיינת בעיקר יצירות בעלות אופי נוצרי דתי המקשטות כנסיות וקתדרלות אירופאיות. אורף, בדמה לבקאלוב, משתמש במסגרת הליטורגית באופן יצירתי ומלא מעוף: הטקסט של כרמינה בורנה מורכב מאוסף של 24 שירים מהמאה ה – 11 וה- 12.

הטקסט כתוב אמנם בשפה הלטינית אך הוא חילוני במהותו וגובל ברגעים מסוימים אף בגרוטסקה וסאטירה. השירים מתארים מקום דמוי גן עדן דקדנטי של שעשועים, תשוקה ושתייה מוגזמת ולועג לכל הקשור בסמכות או משטר. הסגנון המוסיקלי מתכתב עם מקורות הטקסט כאשר אורף לוקח קווים מלודיים פשוטים שחוזרים על עצמם בתבניתיות, מלווים על ידי הרמוניה שמאופיינת במרווחים ומצלולים השאובים מהשפה המוסיקלית של ימי הביניים. התזמור יוצא דופן בכך שסקציית כלי ההקשה מקבלת תפקיד מרכזי וכוללת לא פחות מ- 32 כלי הקשה שונים שיוצרים מצלולים שנשמעים כמעט פגאניים, שבטיים. הסולנים שרים קווים ווקאליים קיצוניים מבחינת המנעד וצורת ההבעה שלהם ובכך מדגישים את היצריות הגולמית והמתפרצת הקיימת בטקסט. כל אלה יוצרים ביטוי מוסיקלי שהוא ההפך הגמור מההלחנה הליטורגית המערבית בכלל והגרמנית במיוחד, שהביאה לכדי שיא את האסתטיקה המוסיקלית הטונאלית- מערבית, תוך שימוש במרקמים הרמוניים מורכבים, תזמור גרנדיוזי אך מעודן וקווים מלודיים יפהפיים ושמימיים.

מיסה טנגו וכרמינה בורנה הן שתי יצירות שלוקחות את מושג הליטורגיקה ומפרקות אותו. בקאלוב שחרר את המיסה מכבלי הלטינית, הוציא ממנה את המסרים הקתוליים ועל ידי כך הפך אותה נגישה ורלוונטית לקהל רחב יותר. אורף, בקנטטה שלו, החליף את המסרים הדתיים של אהבת האל והכאה על חטא בטקסט עם מסר ניהיליסטי שמהלל את העונג והחופש האנושיים. שניהם הצליחו ליצור יצירות שיש בהן הוד והדר של יצירות ליטורגיות גדולות, אך גם תעוזה אמנותית, פילוסופית ומוסיקלית. כנראה שהשילוב הזה, הוא שהופך את כרמינה בורנה ומיסה טנגו לשתיים מהיצירות האהובות והמבוצעות ביותר בעולם.