האופרה הישראלית מסיימת את עונתה ה- 31 עם הפקה חדשה של:
'דולי הפנינים' מאת ז'ורז' ביזה
לראשונה באופרה הישראלית
בניצוחו של המנצח הישראלי הבינלאומי סטיבן סלואן ובבימויה של לוטה דה ביר.
דואטים ולחנים כובשים וקטעי מקהלה סוחפים בהפקה מודרנית עם קריצה ברורה לתרבות הטלויזיה של ימינו.
"האופרה דולי הפנינים נכתבה בתקופה בה האופרה הייתה עסק משגשג ביותר בדומה לתעשיית הטלוויזיה בימינו. הקהל של ימינו מעדיף ריאליטי, מעדיף תכניות מציאות על האגדות של פעם. ולכן כדי להביא את הסיפור של האופרה הזו לקהל עכשווי צריך להכניס את האגדה לתוך הקשר שמתקשר לימינו אנו". (לוטה דה ביר, במאית ההפקה)
האופרה 'דולי הפנינים' הוזמנה מביזה על ידי התיאטרון הלירי בפריס בסתיו 1863. האופרה בוצעה 18 פעמים במהלך ההפקה הראשונה שלה בפריס ומאז בוצעה בכל בתי האופרה ברחבי אירופה ובארה"ב דולי הפנינים' בוצעה לראשונה בישראל בהפקה של האופרה הישראלית בשנת 1962 כאשר בתפקיד נדיר הגיבור הראשי הופיע פלסידו דומינגו-אז טנור צעיר ולא ידוע.
האופרה מתרחשת בכפר דייגים בסרילנקה (ציילון כפי שנקראה בתקופה בה נכתבה). שני דייגים,
זורגה ונדיר, דולי פנינים נפגשים שוב לאחר זמן רב. השניים חברי ילדות שדרכיהם נפרדו כאשר התאהבו באותה אישה ולא רצו שהאהבה תעמוד ביניהם ותהרוס את חברותם. האישה שבה התאהבו היא ליילה, כוהנת מקומית, שמעצם תפקידה ומעמדה אסור לה לבוא במגע עם גברים. אבל, ליילה אוהבת את נדיר ונדיר מאוהב בה והאהבה של פעם ניצתת לה מחדש.
הרעיון המקורי למיקום האופרה 'דולי הפנינים' היה מקסיקו, בסופו של דבר החליט ביזה להעביר את העלילה לציילון. בעיניו האירופאיות לא היה מראה מרהיב יותר ממפרץ קונדאטצ'י בעונת דליית הפנינים. עם אלפי אנשים בעלי גוון עור שונה ממדינות רבות שגודשים את החוף, אוהלים קטנים ובקתות קש, הסירות הרבות החוזרות לחוף ממסעות דליית הפנינים ובעלי הסירות המצפים בדריכות לגלות את כמות הפנינים שכל אחד מהם יוכל להתהדר בה.
הבימאית לוטה דה ביר מספרת על הפרשנות המיוחדת שלה להפקה זו: "האופרה דולי הפנינים נכתבה בתקופה בה האופרה הייתה עסק משגשג ביותר בדומה לתעשיית הטלוויזיה בימינו. כמו בקליפ של בקרוב לסרט קולנוע, הסיפור של האופרה מתחיל מהר מאוד. קבוצת אנשים בוחרת במנהיג על החוף, המנהיג פוגש את חברו האבוד, החבר מזכיר לו את האישה ששניהם אהבו ואותה אישה בדיוק מגיעה לאותו החוף בסירת קנו, וכל זאת במשך עשר הדקות הראשונות של האופרה. במקום לנסות לתת פרוש אינטלקטואלי עמוק לרצף המאורעות האלו ולמצוא תוכן ריאליסטי להם, עדיף פשוט לראות אותם כדרך ראויה להתחיל סיפור מעניין ומבדר גם יחד. בזמנו של ביזה אגדות היו מקובלות כסגנון רגיל על ידי הקהל. הקהל של ימינו מעדיף ריאליטי, מעדיף תכניות מציאות על האגדות של פעם. ולכן כדי להביא את הסיפור של האופרה הזו לקהל עכשווי צריך להכניס את האגדה לתוך הקשר שמתקשר לימינו אנו. הדבר המרתק ביותר באופרה הזו עבורי הוא תפקיד המקהלה. הם נוכחים ברוב הזמן ויש להם חלק חשוב בהתפתחות הסיפור. המקהלה, קבוצה של אנשים על הבמה, מאפשרת לי לעצב חברה שלמה. החברה בדולי הפנינים היא חברה דמוקרטית. הכוח הוא בידי האנשים עצמם. הם בוחרים במנהיג שלהם, זורגה, ובסופו של דבר דורשים ממנו ליישם את החוקים שלהם (ההוצאה להורג של לילה ונדיר)."
להפקה זו חוזר במיוחד לישראל המנצח הישראלי בינלאומי סטיבן סלואן.
סלואן הוא המנהל המוסיקלי של התזמורת הסימפונית של בוכום. הוא היה המנהל המוסיקלי של פסטיבל ספולטו, של אופרה נורת' בלידס, של התזמורת הסימפונית של המלחינים האמריקאים והמנצח הראשי של התזמורת הסימפונית של סטאבאנגר. הוא ניצח על אינספור הפקות אופרה בכל רחבי העולם כולל החיילים (צימרמן) בפסטיבל לינקולן סנטר בניו יורק, נישואי פיגרו (מוצרט) באופרה המלכותית קובנט גרדן בלונדון, גרנדל (גולדנטל) בלוס אנג'לס, אנה ניקול (טורנאייג') באקדמיה למוסיקה של ברוקלין, מחכים לגברת מונרו (דה ראף) באמסטרדם, מקבת (ורדי) בשטוטגרט, האהבה לשלושה תפוזים (פרוקופייב) בברלין, והפקה של שתי האופרות טירתו של כחול הזקן (ברטוק) ודידו ואניאס (פרסל) בפרנקפורט ובלוס אנג'לס. הוא ניצח על תזמורות סימפוניות ועל תזמורות נוער רבות באינספור קונצרטים בכל רחבי העולם. באופרה הישראלית ניצח על ההפקות: 'ינופה' ו- ה'ספר מסוויליה'.
הבימאית לוטה דה ביר נולדה בהולנד. היא ביימה הפקות אופרה רבות כולל נישואי פיגרו, כך עושות כולן (מוצרט), סלומה (ר. שטראוס), מנון (מסנה), יבגני אונייגין (צ'ייקובסקי), לה בוהם (פוצ'יני), רוסלקה (דבוז'ק), שדרת הבדידות (הנצה) וכן אופרות מודרניות רבות כולל הנסיכה הערבית (ארייגה), מחכים לגברת מונרו (דה ראף) ועוד. היא עובדת בבתי האופרה של וינה, אמסטרדם, קופנהגן, אסן, טוקיו, לייפציג ואחרים. זו עבודתה הראשונה באופרה הישראלית.
