סיפורה של האופרה לה טרוויאטה הוא פשוט ביותר: בחור פוגש בחורה, בחור מאבד את הבחורה, הבחור מתאחד עם הבחורה אך הבחורה מתה. אבל הסיפור של אופרה זו אינו מתחיל עם עלות המסך. למעשה הסיפור של לה טרוויאטה מתחיל הרבה לפני כן, ב- 16 בינואר 1824 ליתר דיוק. הכל החל בנונן, כפר בחבל נורמנדי בו נולדה באותו היום אלפונסין פלסי. אביה היה אלכוהוליסט ואמה נפטרה כאשר הילדה היתה בת תשע. לפני שמלאו לה 15, אלפונסין עזבה את הכפר לעבר פריס שם טיפסה לאט אבל בטוח במעלה הסולם החברתי עד שהפכה ליצאנית של המעמד הגבוה. עתה אימצה לעצמה אלפונסין שם כפרי מעט פחות, מרי דופלסי. עוד בטרם מלאו לה 17, היתה מרי אחת הנשים הנחשקות ביותר בפריס. היו לה מאהבים רבים, לעתים כמה בו זמנית, כשהיא הורסת את רובם לחלוטין מבחינה כספית ונפשית כאחת. בתקופה מסוימת היא היתה פילגשו של הדוכס רמון, שר החוץ של נפולאון השלישי.

מרי חיה בדירה ליד האופרה ונהנתה לפקוד את האופרה ואת שאר תיאטראות פריס בערבי הבכורה המפוארים במהלך העונה. מאוחר יותר עברה לדירה אופנתית ומרווחת יותר שניתנה לה על ידי הרוזן סטקלברג. בסתיו 1844 מרי בת ה-20 החלה רומן עם אלכסנדר דומא הבן, רומן שנמשך כשנה ושהיווה את הבסיס לרומן של דומא שהפך לאחר מכן למחזה פרי עטו ולאחר מכן לאופרה של ורדי.

אלכסנדר דומא הבן נולד ב-27 ביולי 1824, בנו הבלתי חוקי של הסופר המפורסם אלכסנדר דומא. בגיל 17 הזניח הבן את לימודיו והצטרף לאביו בפריס שם למד להכיר במהרה את חיי החברה המקובלים בעת ההיא. כאשר פגש את מרי לראשונה היו שניהם בני 20. למרות שדומא הבן היה עני ונתמך בידי אביו, מרי הפכה פילגשו, אבל היא לא ויתרה על חלק מיחסיה הקודמים, ככלות הכל לא היו לה כל כוונות להוריד את רמת החיים שלה. דומא הבן לא היה מסוגל לקבל את הרעיון שעליו לחלוק במרי עם אחרים וכך בסוף אוגוסט 1845 הוא כתב לה מכתב בו הודיע על סיום הרומן.

מרי עצמה הצטרפה לאצולה. היה לה רומן קצר עם פרנץ ליסט ולאחר מכן היא נסעה ללונדון שם התחתנה עם רוזן וכך סוף סוף זכתה בתואר האצולה אליו ייחלה זמן רב. מיד לאחר נישואיה שבה לפריס  כאצילה אמיתית. אבל בעת ההיא מרי כבר סבלה קשות מהשחפת בה היתה חולה זמן רב. ב-3 בפברואר 1847 היא מתה, לבד, כשהיא רק בת 23. אבלים מעטים ליוו אותה בדרכה האחרונה. עשרה ימים מאוחר יותר, הוצא ארונה מהקבר והועבר לקבר אחר בגלל סיבות מנהלתיות שונות. בטקס הזה כבר נכח אלכסנדר דומא הבן.

לאחר שנפרד ממרי, דומא הבן עבד ללא הרף בכדי לשלם את חובותיו המצטברים. הוא נסע לספרד וצפון אפריקה עם אביו וכאשר שמע על מחלתה של מרי כתב לה. רק כאשר היה דומא הבן בדרכו חזרה לפריס הוא שמע על מותה של מרי והגיע לטקס בו הועברה גופתה למקום מנוחתה האחרון. דומא הבן היה נוכח גם כאשר חפציה של מרי הוצעו למכירה פומבית בכדי לשלם את חובותיה.

ארבעה חודשים לאחר מותה של מרי כתב דומא הבן את הרומן הגברת עם הקמליות. ברומן מרי הפכה למרגריט גותייה בעוד הסופר עצמו שומר על ראשי התיבות של שמו: ארמן דובל. בראשית הרומן הקדים הסופר: "אני מאמין כי סופר אינו יכול ליצור דמויות עד אשר הוא בוחן בצורה מקיפה וארוכה את בני האדם והאנושות, בדיוק כפי שאי אפשר לדעת שפה מבלי ללמדה על הצד הטוב ביותר. כיוון שאיני מבוגר דיי להמציא, אני אנסה לספר, דברים שקרו כשאני סומך על הקורא לקבל בהבנה את האמת של סיפור בו כל הדמויות, פרט לגיבורה, עדיין בחיים."

הרומן אינו נאמן לכל פרטי המציאות. ארמן אומנם מסיים את הרומן שלו עם מרגריט, אבל לאחר מכן השניים משלימים והאוהבים עוברים לגור בכפר. ההרמוניה מופרת על ידי אביו של ארמן הדורש מבנו כי יוותר על מרגריט בכדי לשמור על כבוד משפחתו. יש בזה מן האירוניה שדומא האב, דמות הוללת למדי, הפך ברומן לנושא דגל המוסר.

הרומן יצא לאור בשנת 1848 וזכה להצלחה מיידית. שנה מאוחר יותר הסופר עצמו הפך את הרומן למחזה. אך הצגת הבכורה נערכה רק שלוש שנים מאוחר יותר, בעיקר בשל בעיות עם הצנזורה. במחזה תפקידו של האב מורחב יותר והוא הפך לדמות מרכזית בהתפתחות העלילה. התפקיד הראשי, אשר בוצע לראשונה על ידי יוג'ני דוש, היה לאחד התפקידים הגדולים בתיאטרון של המאה ה-19. בין השחקניות שגילמו תפקיד זה יש לציין את שרה ברנרד ואלאנורה דוזה. המחזה גם הפך לסרט אילם  ב-11 גרסאות שונות כשבאחת מהן מגלמת שרה ברנרד את הגברת עם הקמליות. עם המעבר לקולנוע מדובר הפך המחזה לסרט פופולרי ובין אלו שגילמו את הגיבורה הראשית היו זמרת הסופרן המפורסמת איבון פרינטמפ (1934) וגרטה גרבו (1937) בסרט קמיל. סרטו של הבמאי מאורו בולגניני (1981) עם איזבל הופרט בתפקיד הראשי הוא הסרט ה-23 המבוסס על הרומן והמחזה.
הקמליות היו אחד משלושת החפצים שמרגריט תמיד נשאה עמה לתיאטרון. שני האחרים היו שקית ממתקים ומשקפת. ב-25 ימים בחודש היו הקמליות לבנות ובחמשת הימים האחרים הן היו אדומות. הסיבה העיקרית בגללה אהבה מרגריט את הקמליות היתה כי לפרחים אלו אין כל ריח.

ורדי שהה בפריס בחורף של 1852 והוא נכח בהצגת הבכורה של המחזה, ומיד פנה אל פיאווה, המחזאי שכתב עבורו זה מכבר את הליברית לריגולטו, על מנת שיעבד את המחזה לאופרה לה טרוויאטה (באיטלקית: הסוטה מדרך הישר), וכך הפכה מרגריט לויולטה. זו היתה האופרה הראשונה של ורדי שעסקה בנושא הלקוח מהחיים העכשוויים, ולא בנושאים תנכיים או היסטוריים. המחזה, כמו גם הליברית, מסופר מנקודת מבט חיצונית ולא מנקודת מבטו של ארמן, ורצף האירועים שומר על הרצף הכרונולוגי. בנוסף, מתבטלת דמותו של המספר אשר אינו נחוץ כאשר הדברים מתרחשים לנגד עינינו, וכך הממד האירוני שקיים בספר, בעקבות סצינת הוצאתה של מרגריט מן הקבר וזכרון גופתה המתפוררת, אשר מכתימים את דמותה הנשגבת מלכתחילה, כמעט ומתבטל והוא נותר כסיפור אהבה סוחט דמעות.