עם חיבור לה טרוויאטה סיים ורדי כעשור של פעילות יוצרת כה אינטנסיבית, עד כי הוא כינה אותה 'שנות השעבוד'. בתקופה זו חיבר 18 אופרות שהפכו אותו לגיבור תרבותי-לאומי נערץ, אולם ההצלחה עלתה לו במחיר יקר של עבודה מתישה. מייד לאחר ההצלחה העצומה של ריגולטו,עבר במקביל על הטרובדור ולה טרוויאטה, כאשר הבכורה של הטרובדור בוצעה ברומא במחצית ינואר, ולה טרוויאטה הועלתה בוונציה בראשית מרס 1853. 

לאחר סדרת האופרות ההיסטוריות-לאומיות (נבוקו, הלומברדים, אטילה, קרב לניאנו) שהגיעה לשיאה במקבת, פנה ורדי לפרשה אינטימית של אהבה ותככים בלואיזה מילר (1849). ביצירה גדולה זו גילה את כוחה של האופרה בהצגת ביקורת חברתית-מעמדית, מגמה שהמשיך בריגולטו. ייחודה של לה טרוויאטה הוא בהיעדרה של דמות הנבל השטני, שהעסיקה את ורדי במרבית האופרות שלו והיא גם היחידה באופרות של ורדי שעלילתה מתרחשת במציאות של תקופת כתיבתה (1850 בפריס) ובכך היא מבטאת ביקורת ריאליסטית נוקבת. לא רק ויולטה ולרי היא קרבן של התעללות וניצול על ידי האריסטוקרטיה המושחתת של פריס. גם ז'רמון האב הוא קרבן של מערכת מוסכמות חברתיות, המאלצות אותו לבצע עוול נורא המנוגד לאישיותו. הביוגרף של ורדי, צ'רלס אוסבורן, ציין כי ורדי "היה המלחין האובייקטיבי ביותר, ויש בכך הסבר להיותו אחד ממלחיני האופרה הגדולים ביותר. אולם בתוך מסגרת אובייקטיבית זו הוא מצא את הדרך לחשוף את רגשותיו שלו", ובאופרה זו מזדהה ורדי לחלוטין עם דמותה הכובשת של ויולטה.

באופרה שולט ניגוד חזק בין התמונות האינטימיות, שרובן דואטים ומיעוטן אריות של שלוש הדמויות הראשיות, לבין התמונות המציגות את החברה המנוונת בה נתונה ויולטה. האופרה מתרכזת כולה בשלוש הדמויות הראשיות. התפקיד המורכב ביותר הוא של ויולטה, הדורש סופרן קולורטורה, לירי ודרמטי גם יחד.

מאז מקבת המעיט ורדי לחבר פתיחות מלאות לאופרות שלו. לה טרוויאטה נפתחת בפרלוד אטי וחרישי, בצליליהם הגבוהים של הכינורות, שתפקידו להוות ניגוד לתמונה הססגונית הפותחת. ורדי נמנע מהדרך המסורתית של פתיחת המערכה הראשונה בהצגת הדמויות זו אחר זו ב'אריות יציאה' (אריה די סורטיטה). התמונה הפותחת – הנשף בסלון של ויולטה – דומה בסגנונה לתמונה הפותחת של ריגולטו. שתיהן מתבססות על הסגנון שנקרא 'פרלנטה': התזמורת מנגנת מוסיקה לריקודים, בעוד שהזמרים והמקהלה משמיעים מוטיבים קצרים, חלקם דמויי רצ'יטטיב, חלקם משתלבים במוסיקת הריקודים. בהדרגה מופנה הזרקור אל ויולטה ואלפרדו, השרים את שיר היין שהוא 'שיר במה' (בניגוד לאריות המביעות בשפה אופראית את עולמן הפנימי של הדמויות). חולשתה הפתאומית של ויולטה מגלה לקהל את מחלתה הנוראה, והיא שיוצרת את הסיטואציה לדואט האהבה. התמונה הגדולה של ויולטה במונולוג מגיעה רק בסיום המערכה, ובה שימר ורדי את המבנה המסורתי בארבעה חלקים שעיצב רוסיני: רצ'יטטיב פותח (טמפו פרימו) אריה לירית אטית (קבטינה) בה מפרשת ויולטה את התמורה הרגשית שעברה עליה, שוב רצ'יטטיב המבטא תמורה (הפרק האמצעי – טמפו די מצו) – ויולטה בטוחה כי הכל שגעון ואשליה, וסיום בארית קולורטורה וירטואוזית (קבלטה). בקבלטה חורג ורדי מן הקונבנציה כאשר קולו של אלפרדו נשמע מרחוק בציטוט מתוך דואט האהבה. האם באמת הוא שר ברחוב? ואולי זכרונה של ויולטה הוא שמעלה את נושא האהבה?

המערכה השנייה נפתחת בתמונה של אלפרדו השומרת על המבנה המסורתי, ובה חשיבות רבה לקבלטה המייצגת את החלטתו לנסוע מייד לפריס. היעדרותו של אלפרדו הכרחית להתרחשותו של הדואט הגדול של ויולטה וז'רמון, שהוא מהתמונות העמוקות והמורכבות ברפרטואר האופראי. תמונה זו מכילה בתוכה ארבעה מחזורים של רצ'יטטיב-קבטינה-טמפו די מצו- קבלטה, חלקם אריות, חלקם דואטים. כל אחד הוא שלב בתהליך הפסיכולוגי הנורא שעוברות שתי הדמויות. ויולטה פותחת בהצהרה חזקה של אישיותה העצמאית, וגורמת לז'רמון ההמום לסגת מייד מעמדתו המתנשאת ולעבור למשא ומתן בין שווים. ויולטה מגלה משלב לשלב שכל עולמה חרב עליה. היא עוברת מחשיפה של עולמה הרגשי העמוק לרחמים עצמיים, ולבסוף להקרבה אצילית של כל היקר לה. ז'רמון, הבטוח בתחילה שנערה כמוה תמצא על נקלה מאהב חדש, מבין יותר ויותר כי אהבתה לאלפרדו כנה ואמיתית, וכי המדובר בצעירה חולה שלא נותר לה זמן רב למיצוי אהבתה. האציל הזקן מבין לבסוף את העוול הנורא שהוא נאלץ לגרום לנערה, שהערצתו אליה גוברת משלב לשלב. אולם מחויבותו למעמדו החברתי ולעתיד בתו הצעירה אינם מאפשרים לו לסגת, והוא מגיע להשגת כל מבוקשו כשהוא כבר אכול רגשות אשם. 

הדואט הגדול הוא תמונה אופראית טהורה. המוסיקה מאיטה מאוד את הדיאלוג, מארגנת אותו לשלביו, ומבטאת את התהליך הנפשי שעובר על הדמויות. מייד לאחר מכן עובר ורדי אל הזמן התיאטרוני הריאליסטי: ברצ'יטטיב חטוף מחליטה ויולטה על צעדיה הבאים, ומעבר תזמורתי קצר מארגן בדיוק את הזמן הנדרש לה לכתיבת מכתב הפרידה לאלפרדו.

בתמונה הבאה חוזר ורדי אל המבנה המסורתי של תמונה אופראית. המפגש בין אלפרדו לאביו יוצר את ההזדמנות להשלמת עיצוב דמותו של ז'רמון האב. הקבטינה הנפלאה מציגה אותו כאב אוהב הכואב את היעדרותו של אלפרדו מבית המשפחה. סירובו של אלפרדו לשמוע לו מביא להתפרצות הקבלטה בה מביע ז'רמון את תחינתו לשובו של הבן. הנושא של יחסי אב ובן, או אב ובת, תפס מקום חשוב ברבות מהאופרות של ורדי (נבוקו, לואיזה מילר וריגולטו קודם לכן, סימון בוקנגרה, דון קרלוס ואאידה מאוחר יותר). אלא שבסיום הקבלטה חורג ורדי מהמבנה המסורתי. אלפרדו חוזר לרצ'יטטיב והחלטתו לצאת אל הנשף בביתה של פלורה ולנקום את נקמתו, ובכך הוא יוצר את הקשר לתמונת הסיום – הפינאלה. (הקבלטה של ז'רמון מושמטת לעתים קרובות בהצגות ובהקלטות, וזו טעות חמורה).

הפינאלה הוא מרכיב חשוב במסורת האופראית האיטלקית-צרפתית, ותפקידו להעלות על הבמה את כל המשתתפים ולהביא את הקונפליקט לשיאו. ורדי משתמש בתמונת הנשף כהזדמנות לבלט ססגוני. הפינאלה בנוי, כדוגמת התמונה הפותחת, בסגנון פרלאנטה. בשיאו של המשבר, כאשר אלפרדו משליך את הכסף בפניה של ויולטה, מואט הטמפו עם כניסתו של ז'רמון. שלא כפי שציפתה ויולטה, היא וז'רמון האב נפגשים שנית, והפעם עומד ז'רמון לצידה ומוכיח את אלפרדו על התפרצותו המחפירה. המערכה הגדולה מסתיימת בסימן השאלה: האם תביא התרחשות זו לאיחוי הקרע?

הפרלוד למערכה האחרונה נותן את התשובה. הוא מאזכר את הפרלוד שפתח את האופרה ועם עלות המסך מתגלה משמעותו הנוראה. בתמונה זו מתגלה כוחה של המוסיקה באופרה: המוסיקה היא שמעלה את תמונת גסיסתה ומותה של ויולטה למעמד של הזדככות נפלאה. מוסיקת הקרנבל החודרת מן הרחוב יוצרת ניגוד חזק לאריה הגדולה של ויולטה. ורדי מחזק את הביקורת החברתית בהודאתו הכואבת של ז'רמון: "זקן טיפש אני, רק עתה רואה אני את כל האסון שגרמתי". אלפרדו שב אל ויולטה, ואביו מוכן לקבלה אל משפחתו – אולם הם הגיעו מאוחר מדי. 

התזמורת מודיעה על מותה של ויולטה במוטיב המתקשר למוות בכל האופרות של ורדי –התחלפות לסירוגין של שני צלילים קצרים ביותר וצליל ארוך (מוטיב זה שולט גם בתמונת 'מיזררה' בטרובדור). שפתה המוסיקלית של האופרה משהה את רגע המוות בשירת הבלקנטו הנפלאה של ויולטה, שכבר איננה חשה בכאב כלשהו. 

יהואש הירשברג