אגדות, מחזות מוסר, קומדיות, בורלסקות, תיאטרוני בובות
מאז מותו התהלכו על פאוסטוס ההיסטורי סיפורים שונים, שהחלו לשוות לו ממדים מיתיים. הסטודנטים והאיכרים תיארו אותו כמורד בכנסייה ובפיאודליזם. במשך שנים נחשב ד"ר פאוסט לאבי הדפוס, לא רק בגלל בלבול בשמות (אדם בשם פוסט היה קשור לגוטנברג), אלא גם מפני שהעם ייחס לגיבורו את ההמצאה אשר, כדברי היינה, אפשרה למדע ניצחון על האמונה. הממסד תיעב אותו. חקר הטבע והמדע המתפתח עוד נתפס במושגים ימי ביניימים של התחברות לכוחות האופל. תיאוריות כמו זו של פאראצֶלזוס, שהעמיד מול "אור החסד" את "אור הטבע", שהאדם משתוקק לגלות בכל נפשו וחושיו, הוגדרו בידי הדוגמה ככפירה. חסידי לותר הדגימו באמצעותו של פאוסט את הגישה הפרוטסטנטית לשטן. ספר פאוסט הראשון משקף את גישתם של מתנגדי הדוקטור פאוסטוס, או, למצער, משלם מס-שפתיים לממסד. הוא נדפס ב-1587 , בגרמנית, בפרנקפורט-על-המיין, בידי יוהאן שפיס. הכותרת המלאה של הספר היא: קורות ד"ר יוהאן פאוסט, הקוסם הידוע ומכשף המגיה השחורה, איך מכר את נשמתו לשטן למשך זמן מה, אילו הרפתקאות מוזרות חווה וחולל בזמן זה עד שלבסוף קיבל את העונש המגיע לו. קובץ ונערך על-ידי המדפיס מחלקים שנשמרו מעיזבונו הספרותי, כדוגמה מחרידה ואזהרה כנה לכל אותם אנשים יהירים, מתחכמים וחסרי אלוה. איגרת יעקב 4: התמסר לאל, התנגד לשטן, והוא ינוס מעליך. Cum Gratia et Privilegio.

כריסטופר מרלו היה הראשון שהקדיש לפאוסט טרגדיה גדולה. גם אצלו נשמרה עדיין הנימה המוסרנית של הגרסאות הגרמניות העממיות, אם כי מונולוגים פיוטיים רבים שהוא שם בפי פאוסטוס, ובעיקר שורותיו האחרונות של הגיבור, מקנות לפאוסטוס איכות טרגית. גתה לא קרא תרגום למחזהו של מארלו אלא בשלב מאוחר. מה שהכיר היו גרסאות בורלסקיות של המחזה. הוא תיעב את המוסרנות והאדיקות האורתודוקסית, וחש אמפתיה אינסטינקטיבית למורד במוסכמות. בדומה למוצרט, שכינה את דון ג'ובני שלו drama giocoso , ביקש גם גתה לערב את הטראגי והקומי, אף כי קשה למצוא בסיום הגרסה הראשונית למחזה (תמונת בית-הכלא עם גרטכן), אלמנטים קומיים או בורלסקיים.

העובדה שפאוסט של גתה ניצל מעונש בסוף חלקה השני של הטרגדיה, שלא כגיבורי הסיפורים העממיים, או כגיבורו של מרלו, הנגררים לגיהינום, מעידה על גישה לא אורתודוקסית לגיבור. אמנם יש בתמונת הסיום של גתה אלמנטים מיסטיים נוצריים של מחילה ללא תנאי מידי הבתולה. אך אף על פי כן, מה שמושיע את פאוסט אינו האמונה. ה"מעשה" של פאוסט הולך ומתגבר, הולך ומזדכך, והאהבה המזכה אותו בחסד עליון - אלה הם שני המרכיבים המאפשרים את גאולתו.

גתה אמנם לא קרא תרגום של הטרגדיה של מרלו אלא מאוחר יחסית בחייו, ב-1818. בשיחה מ-1829 שיבח אותה מאוד. מאידך גיסא הכיר גתה גרסאות פופולאריות של המחזה. להקות שחקנים אנגליות הציפו את אירופה בהפקות תיאטרליות של ד"ר פאוסטוס, מאז מותו של מרלו ב-1593, והקנו למחזה פרסום רב. עד מהרה הציגו אותו כקומדיה וכמופע תיאטרון בובות. גתה נתקל בעיבוד כזה בנעוריו. ההפקות העממיות היו גדושות פעלולים ומופעי קסמים, ועירבו כלבים, חתולים, דרקונים ועורבים יורקי-אש שריחפו מעל הבמה. גתה השתמש שימוש הומוריסטי באפקטים אלה. הוא לא הסתפק באלוזיה זו לאגדות פאוסט הקדומות אלא הכניס, באמצעות מפיסטופלס, נעימה של הומור לכל המחזה, אפילו לתמונה חגיגית כמו ה"פרולוג בשמיים".