המחסור במסורת של נגינת מוסיקה קאמרית וסימפונית באיטליה במאה ה-19 גרם לעיכוב משמעותי בהופעתן של תזמורת סימפוניות ומנצחי אופרה במדינה. עד למחצית המאה ה-19 היה זה הכנר הראשי, כמו אלסנדרו רולה ותלמידו אוג'ניו, שהובילו את התזמורות שנגנו בבתי האופרה השונים. רק בשנת 1854 הופיע אלברטו מצוקאטו כמנצח האיטלקי הראשון שעמד על דוכן המנצחים עם שרביט בידו. מצוקטאו החל שושלת ארוכה ומפוארת של מנצחים בבית האופרה לה סקאלה ולאחריו הגיעו פרנקו פאצ'יו, לאופולדו מוניונה, אדוארדו מסקרוני ולבסוף ארתורו טוסקניני. פרנקו פאצ'יו ניצח על הבכורה העולמית של אותלו בשנת 1887 ומסקרוני ניצח על הבכורה של פלסטף בשנת 1893. לאחר מאבק ארוך ועיקש הצליח טוסקניני להפוך את לה סקאלה מבית אופרה פרטי לבית אופרה ציבורי המתנהל תחת חבר נאמנים.
היוקרה הבינלאומית של התזמורת גברה עם השנים בעיקר בזכות העבודה עם מנצחים כגון טוסקניני, ויקטור דה סבאטה, וילהלם פורטוונגלר, הרברט פון קאריאן, גוידו קנטלי, לאונרד ברנשטיין, ג'אנאנדראה גבאצני, קרלו מריה ג'וליני, קרלוס קלייבר, קלאודיו אבאדו וריקרדו מוטי.
מעבר להצטיינותה של התזמורת, המונה 135 מוסיקאים, בהפקות האופרה בלה סקאלה, היא נחשבת כיום גם לאחת התזמורות המובילות בעולם ברפרטואר הסימפוני. המאפיין המרכזי של התזמורת הוא היכולת שלה לנגן בצליל אחיד וייחודי האופייני לסגנון של לה סקאלה, סגנון שעבר מדור לדור ובמרכזו צליל רך ומגוון והאיזון המהיר בין התזמורת לבמה.