רקוויאם

דן אטינגר, מנצח

יוליה מריה דן, סופרן

עדנה פרוחניק (9.2, 10.2, 12.2, 14.2) | שי בלוך (13.2, 17.2), מצו וספרן

קרלו ונטרה, טנור

ארטיום וסנצוב, בס

מנצח המקהלה: איתי ברקוביץ

תזמורת האופרה – התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון

השירה בלטינית

כתוביות תרגום בעברית ובאנגלית

אורך הקונצרט – כ- 90 דקות ללא הפסקה

הרצאה מקדימה
שעה לפני כל תחילת הופעת אופרה מתקיימת באולם הרצאת מבוא בת 30 דקות. ההרצאה, המועברת על ידי נציגים מצוות האופרה, מתמקדת לעתים באופרה וברקע ההיסטורי שלה, לעתים בהיבטים המוסיקליים של היצירה, לפעמים בהפקה עצמה ומאפשר לצופים לקבל תוספת אינפורמציה לקראת הצפייה באופרה שעה קלה לפני תחילת ההופעה.
ההרצאה מתחילה שעה לפני תחילת כל הופעת אופרה. אורך ההרצאה: 30 דקות.
הכניסה חופשית לבעלי הכרטיס לאופרה באותו יום.

בנובמבר 1868 מת בפריס ג'ואקינו רוסיני בהיותו בן  76. ורדי הציע כי את יום השנה למותו של רוסיני יציינו על ידי רקוויאם מיוחד אשר כל המלחינים האיטלקיים החשובים בעת ההיא ישתתפו בהלחנתו. הוא עצמו הבטיח להלחין את הפרק "שחרר אותי" המסיים את הרקוויאם. תוכנן כי מיסה זו לזכרו של רוסיני תבוצע בכנסיית סן פטרוניו בבולוניה, אחת הערים האיטלקיות שרוסיני היה קשור אליה במיוחד. כל הפרקים אכן נכתבו והועתקו בזמן, אבל ביצוע המיסה לזכרו של רוסיני מעולם לא התרחש. האמרגן המקומי פשוט סרב לאפשר לתזמורת ולמקהלה שלו להשתתף באירוע הייחודי כיוון שחשש שיצירה זו תפגע בעונת האופרה שהוא ארגן ושהכנסותיה היו אמורים לעזור לו בפרנסת משפחתו הענפה. ברור כי מועצת העיר בולוניה יכולה היתה בקלות לשנות את רוע הגזרה, לו היו הפרוייקט חשוב לפרנסי העיר. אבל בעת ההיא בולוניה חשה גאווה רבה על היותה מעוז התרבות המודרנית (שנתיים לאחר מכן הועלתה בעיר הצגת הבכורה האיטלקית של לוהנגרין) והמיסה לזכר רוסיני נראתה כפרוייקט שולי למדי. אך כיוון שאיש בבולוניה לא רצה להתנגד לביצוע המיסה בפומבי, הם פשוט דאגו לפעול באיטיות מרגיזה ומכוונת ובסופו של דבר לא נותרה כל ברירה אלא לבטל את ההופעה. בשנת 1871 עלה ניסיון נוסף לבצע את המיסה לזכר רוסיני לרגל הסרת הלוט מפסל ראשו של רוסיני בבית האופרה לה סקאלה במילנו. ועדה מיוחדת הורכבה כדי לבדוק מחדש את המיסה ולהחליט אם היא אכן יצירה מוסיקלית הראויה לעמוד בזכות עצמה. בסופו של דבר הוחלט כי היצירה אינה ראויה, אבל אחד מחברי הוועדה, אלברטו מצוקטו, המנהל של הקונסרבטוריון במילנו, הרגיש צורך עז לכתוב לוורדי ולשבח את התרומה שלו למיסה זו. ורדי ענה כי מכתבו של מצוקטו כמעט ושכנע אותו להשלים את הרקוויאם שלו, "במיוחד כיוון שעם פיתוח מועט הייתי מגלה שכבר כתבתי את הפרק הפותח וגם את פרק יום הדין ... אבל אין מה לדאוג, זהו פיתוי בר חלוף." למזלו של העולם כולו, הפיתוי לא נמוג. הפרק "שחרר אותי" מהמיסה לזכר רוסיני הפך לשורש ממנו צמח הרקוויאם של ורדי.

האירוע שהביא להשלמת הרקוויאם התרחש ב-22 במאי 1873 עת מת הסופר אלסנדרו מנצוני. הרומן ההיסטורי של מנצוני, המאורסים, "לא היה רק ספר, אלא נחמה לאנושות כולה," לדברי ורדי. נכון, הסופר היה קתולי ליברלי בעוד ורדי טען כי אין בו כל שמץ של אמונה דתית כזאת או אחרת. אבל הם היו נשמות רעות. שניהם פעלו למען אחדות איטליה וכל אחד ידע לשלב את התחושה הלאומית שלו עם סימפטיה אדירה לפרט. ורדי לא יכול היה למצוא מושא ראוי יותר לרקוויאם שלו. הביצוע הראשון של הרקוויאם התקיים ביום השנה למותו של מנצוני עם הסולנים טרזה סטולץ, מריה ולדמן, ג'וזפה קפוני ואורמידו מאייני וזכה להצלחה אדירה. אבל ורדי עדיין לא סיים את עבודתו על הרקוויאם. לרגל ההופעה הראשונה באגליה, באולם אלברט המלכותי בלונדון ב-15 במאי 1875, הוא החליף את המבנה הפוגלי של הפרק "הפנקס פתוח", עם הסולו למצו-סופרן אותו אנו מכירים כיום. וכך בשנת החורף האופראית הגדולה של ורדי שנמשכה 16 שנה, מהבכורה של אאידה ב-1871 ועד לאותלו ב-1887, הוא הלחין את אחת מיצירותיו החשובות ביותר וכיום גם הפופולרית מאוד, הרקוויאם.

לא הכל שיבחו את הרקוויאם של ורדי, לפחות לא לפני הביצוע הראשון שלו. המנצח הוגנריאני הנודע הנס פון בלו כתב במאמר ב"אלגמניה צייטונג" ב-21 במאי 1874: "מחר נראה את כנסיית סן מרקו במילנו מתקשטת כתיאטרון לרגל מאורע מיוחד, ביצוע מפלצתי של הרקוויאם של ורדי בניצוחו של המלחין עצמו... זו יצירה שבה המשחית הכל יכול של הטעם האמנותי האיטלקי מקווה ככל הנראה לנפץ את שאריות הזיכרון הבלתי נשכח של רוסיני, שככל הנראה פוגע באמביציה שלו. האופרה האחרונה שלו בלבוש כנסייתי תוצג לאחר מכן גם בפני הקהל בבית האופרה לה סקאלה, במשך שלושה ערבים רצופים." אין זה פלא שדעת הקהל האיטלקית זעמה בעקבות מאמר זה. אבל דווקא התגובה הנזעמת ביותר הגיעה מהשומר הנוקשה של המסורת הגרמנית הקלאסית, יוהנס ברהמס, שאמר לידיד כי "בלו עשה מעצמו שוטה ללא תקנה. רק גאון מסוגל לכתוב יצירה כזו." כדי להיות הוגנים עם בלו, יש לומר כי הוא עצמו שינה את דעתו במהרה. שנים מאוחר יותר כתב לוורדי וביקש את סליחתו על החטא העיתונאי שחטא כלפיו. "אין בך כל חטא," ענה ורדי ביובש האופייני לו. "ומעבר לכך, מי יודע, אולי אתה צדקת באבחנה הראשונית שלך."

ג'וליאן באדן, חוקר ורדי ידוע, טוען כי "אם נשאלים מה היא יצירתו הגדולה ביותר של ורדי, יהיה מאוד קשה לענות. אבל לגבי היצירה המראה את גאוניותו בצורה המרוכזת ביותר, אין ספק כי התשובה חייבת להיות הרקוויאם. כאן המחשבה המוסיקלית של ורדי יכולה להתפתח בחופשיות מבלי שהיא תהיה מוגבלת על ידי המסורת האופראית. ביחד עם המיסה סולמניס של בטהובן, הרקוויאם של ורדי הוא שיאה של המוסיקה הכנסייתית של המאה ה-19."

מאת יעל קרת

“ורדי נולד להלחין לתיאטרון: אפילו כאשר כתב את הרקוויאם, מיסה כנסייתית קתולית, הוא לא יכול היה להתכחש לחלק הדרמטי הטבוע בו. אבל ותחנונים, יראה ואמונה - מדברים ברקוויאם שלו בשפה אינדיבידואלית ומלאת תשוקה, שפה שונה לגמרי מזו שאנחנו רגילים לשמוע בכנסייה". המילים הללו נכתבו בשנת 1875 על ידי מבקר המוזיקה אדוארד הנסליק, לאחר ששמע את הרקוויאם של ורדי בהופעת הבכורה שלו בוינה. הנסליק המשיך לדבר בשבחו של ורדי, בעודו מעלה את הטיעון שדבקות דתית יכולה לקבל ביטויים שונים: "לאמונה יש ארצות מוצא ויש לה זמנים; מה שנדמה כה חושני ברקוויאם של ורדי, מגיע מההרגלים הרגשיים של החברה ממנה הוא בא, וזו השפה בה הוא מדבר אל אלוהים. אנחנו צריכים לשמוח על כך שקיבלנו יצירה כנסייתית מודרנית, כל עוד היא מבטאת אמונה, כנות ויופי. העיסוק בעמידתה של יצירה אמנותית בקריטריונים כנסייתיים ספציפיים, הופכת מפוקפקת יותר מיום ליום".  

מדוע חש הנסליק צורך "להגן" כך על ורדי והרקוויאם שלו בשלהי המאה ה- 19? קשה אולי להאמין, אבל במקביל לקדמה המדעית, המהפכנות והשינויים הדינמיים, התקיים באותם ימים גם דיון סוער ואנכרוניסטי לגבי מהי "מוזיקה כנסייתית אמיתית". הכנסייה הקתולית דרשה שהמוזיקה שנכתבת לכנסייה לא תכלול שום מאפיין "בלתי קדוש, חילוני או תיאטרלי", דרישה שקבלה שלה היתה למעשה כניעה אמנותית מוחלטת. מלחינים של מוזיקה חילונית נדרשו לשוב אל המזמורים הגרגוריאניים כמקור ההשראה לכתיבת מוזיקה דתית, או לחלופין לאמץ "סגנון כנסייתי" שהפך את המלחין ואישיותו המוזיקלית למשניים לחלוטין, כמעט בלתי רלוונטיים. התוצאה הייתה חזרה למאבק הכוחות הישן והמעייף בין הכנסייה לאמנות. במאבק הזה, היה ברור באיזה צד יבחר ורדי.      

    

חברו הטוב של ורדי, הליברטיסט אריגו בויטו, כתב עליו לאחר מותו כי "במובן הרעיוני, המוסרי והחברתי, ורדי היה נוצרי למופת. אבל חשוב מאוד להיזהר שלא להציג אותו כקתולי במובן התיאולוגי והפוליטי של המילה - זה יהיה חטא גדול לאמת של ורדי". ואכן, לא הרעיון לרקוויאם ולא המוטיבציה לכתיבתו הגיעו אל ורדי מתוך דבקות נוצרית או עניין מיוחד בעולם התוכן הקתולי. ההיסטוריה האישית של ורדי  (כמו העובדה שחי עם אישה מחוץ לנישאין והוקע מן הקהילה הכפרית הקתולית בה הוא חי), תפיסת עולמו הדתית והפוליטית, והסיפור על נסיבות כתיבת הרקוויאם, מובילים כולם למסקנה שורדי לא כתב רקוויאם קתולי. הוא כתב רקוויאם שמדבר על סמכותו של האמן היוצר, גדולתן של האומה והתרבות האיטלקית, והעוצמה הטבועה באדם אל מול האיום הקיומי והנצחי של יום הדין.   

לסיפור של הרקוויאם יש למעשה שתי התחלות: האחת במותו של רוסיני ב- 13 בנובמבר 1868, כאשר "שם ענק נעלם מהעולם" במילותיו של ורדי. רוסיני היה סמל של תרבות איטלקית, ומותו התרחש בתקופה סוערת מאד מבחינה חברתית ופוליטית, במיוחד על רקע הפעילות של תנועת ה"ריסורג'ימנטו" - התנועה לאיחוד מחדש של איטליה, שורדי היו מעורב בה עד מאד. הוא כתב למו"ל שלו באיטליה שהוא מציע לכתוב רקוויאם יחד עם מלחינים איטלקים נוספים, שכל אחד מהם יתרום פרק אחד ליצירה. הקונצרט היה אמור לציין את יום השנה למותו של רוסיני. הפרויקט השאפתני אכן יצא לדרך בעזרתם של 13 מלחינים ביניהם ורדי עצמו, שכתב את פרק ה- "Libera me". למרבה הצער, הקונצרט לא יצא לפועל בסופו של דבר, והמיסה לכבוד רוסיני בוצעה לראשונה רק בשנת 1988. 

חמש שנים לאחר מותו של רוסיני מת אלסנדרו מנצוני, גם הוא סמל של תרבות איטלקית - משורר, הומניסט, וכמו ורדי תומך נלהב של האיחוד מחדש של איטליה. המוות של מנצוני היה משמעותי עבור כלל הציבור של איטליה שזה עתה אוחדה מחדש, ועבור ורדי בפרט. "אני רוצה לכתוב מיסה לזכרו של מנצוני" כתב ורדי למו"ל שלו, "וזו הולכת להיות מיסה גדולת ממדים. חוץ מתזמורת עשירה ומקהלה, יהיו בה גם ארבעה או חמישה סולנים".  המחווה של ורדי נראית גדולה עוד יותר לאור העובדה שמנצוני היה קתולי אדוק, בעוד שורדי סלד מכל סוג של דת מאורגנת. כתיבת הרקוויאם היתה אם כן אקט של ידידות עמוקה, תחושת כבוד, וחזון פוליטי וערכי משותף, שגברו על ההבדלים התיאולוגיים.

מאז שנכתב והכה בתדהמה את הקהילה המוזיקלית והנוצרית, הרקוויאם של ורדי נחשב לחד-קרן ליטורגי, בטווח שבין יצירה כנסייתית לאופרה תיאטרלית. האיכות הדרמטית של הרקוויאם באה לידי ביטוי ביכולת של ורדי לייצר נרטיב מתפתח, שבא לידי ביטוי באמצעות תפקידי סולו וירטואוזיים ושיאים רגשיים מטלטלים, מבדילים אותו מרקוויאמים אחרים והופכים אותו לתיאטרון מוזיקלי לא פחות מאשר מיסה כנסייתית. הקווים המלודיים בתפקידי הסולנים כמו גם במקהלה, מאופיינים במלודיות עשירות, הבדלים דינמיים תכופים, ותובענות טכנית. אלה תפקידי סולו אקספרסיביים במיוחד, ואשר לרגעים נשמעים ממש כמו אריה או דואט מתוך אחת האופרות של ורדי. התזמורת תומכת בהם עם תפקיד מורכב ועשיר, גם הוא לא נופל באיכותו מתפקידי התזמורת האופראיים המופתיים של ורדי. הפרטיטורה של ורדי דורשת מסירות ודבקות אנושית, אשר מכוונת הפעם לא אל אלוהים, אלא אל העשייה האמנותית עצמה, והאדרת רגשות אנושיים. תוך חקירה של קשת רגשית רחבה שנעה בין צער עמוק לתקווה שמימית, ורדי מותח את הגבולות הליטורגיים ומספק אמירה נוקבת על מאבק בין דת ואמנות, בין אלוהות ואנושות.  

המוזיקה של ורדי מעוררת תגובה רגשית חזקה לא רק בקרב הקהל, אלא גם אצל המנצחים. הרקוויאם זכה במהלך השנים לאינסוף ביצועים מופתיים מידי המנצחים הגדולים בעולם. חלקם אפילו הקליטו את הרקוויאם מספר פעמים במהלך הקרירה שלהם, חוקרים בכל פעם מחדש את הפרטיטורה המורכבת של ורדי, ומעניקים לה בכל פעם פרשנות אחרת. "כשמנצחים על יצירה כל כך גדולה, לעולם לא מתעייפים ממנה" לדבריו של המנצח המפורסם ג'נאנדראה נוזדה. "אני מנסה לחזור אל הטקסט שורדי כתב פעם אחר פעם, ומנסה להבין לעומק מה הוא באמת רצה. מה שמדהים הוא, שכל פעם אני מגיע לתשובה אחרת". המנצח היווני תיאודור קורנציס, נפעם מהדרך יוצאת הדופן בה ורדי בחר להתחיל את היצירה עצומת הממדים שלו. "ההתחלה של הרקוויאם מדהימה אותי בכל פעם מחדש" הוא אומר, "באופן החרישי בו ורדי מתחיל עם כלי הקשת הנמוכים, ואז המקהלה מצטרפת עם המילים 'Requiem Eternam' (מנוחת עולם), כמו לחישה נצחית של האנושות כולה משחר ההיסטוריה ועד להווה". 

המנצח גוסטבו דודמל חושב שהרגע העוצמתי ביותר ברקוויאם הוא רגע קבלת הדין: "אחרי הדרמה האדירה של ה- Dies Ire השמיים נפתחים, ומתוך השקט מגיעה תרועת החצוצרה המפורסמת" מתאר דודמל. "זהו רגע עם אימפקט כמעט אפוקליפטי,  בו אצבע אלוהים מופנית אל האדם, מציבה לו מראה על מה שעשה או לא עשה במהלך חייו". את הסולו הזה של החצוצרות ורדי ביקש לנגן מחוץ לבמה, ומבוצע פעמים רבות מאזור אחר של האולם, כדי להמחיש באופן פיזי ממש את הקול הבוקע ממקום אחר, בלתי צפוי.  יניק נזה- סגין, המנהל האמנותי של המטרופולין אופרה בניו –יורק, מתייחס לרקוויאם כיצירה שיוצרת לא רק חוויה אמנותית, אלא גם חברתית: "זו יצירה שמדברת על המוות ועל החיים שאחרי המוות – נושאים שכל אדם מתמודד איתם", הוא מסביר. "המחשבה עליהם באופן פרטי מרגישה קודרת ובודדה. אבל העיסוק בהם דרך הרקוויאם, יחד עם כל האנשים האחרים בקהל, יוצר התמודדות קהילתית שיש בה משהו מנחם, ובאופן מסוים אפילו מעורר תקווה".  

דן אטינגר, שינצח על הביצוע אצלנו, מתייחס גם הוא למתח שבין הקולקטיבי לאישי ברקוויאם של ורדי, אבל מזווית אחרת: "הרקוויאם מתחיל בלחישה הכי אינטימית שיכולה להיות, שמושרת על ידי מקהלת הגברים כולה. לאורך כל היצירה ורדי משחק על הגבול שבין הפרטי - בקטעי הסולו, ובין הקהילתי – בקטעי המקהלה". אטינגר מוסיף כי זהו רק סוג אחד של דואליות מיני רבים שקיימים ביצירה. "פרטי מול קהילתי, אינטימי וחרישי מול דרמטי ועוצמתי, ליטורגי מול אופראי – הניגודים האלה הם שעושים את הרקוויאם למה שהוא". עבור אטינגר, הניצוח על הרקוויאם של ורדי לא דומה לניצוח על אף רקוויאם אחר. "ורדי הוא מלחין של אופרה", מסביר אטינגר, "ובדיון הנצחי האם הרקוויאם של ורדי הוא ליטורגי או אופראי, התשובה היא לבסוף שהוא גם וגם. הטקסט והקונספט הם ליטורגיים, אבל הכתיבה היא אופראית. הקיצוניות הדינמית, האפקטים שורדי יוצר דוגמת החצוצרות מחוץ לבמה ותופי הבס המאיימים, ולטעמי גם קטעי הסולו שהם בעלי אסתטיקה אופראית לכל דבר.  כמנצח, זה נותן לי את החופש ללכת עד הסוף, ממש כמו שאני מנצח על אופרה של ורדי. ומי שיגיע לשמוע, יוכל להרגיש בכך ממש מהשניות הראשונות והמהפנטות כל כך של היצירה החד פעמית הזו". 

جوزيبّي ڤيردي 

ريكوييم (قُدّاسًا جنائزيًّا) 

دان إتينغر يقود أوركسترا الأوبرا، جوقتها ومغنيّي أوبرا عالميّين في أداء العمل الضخم لأعظم ملحني الأوبرا الإيطالية - جوزيبي ڤيردي.

آريات مؤثرة، دويتات ساحرة، ومقاطع كورالية أخّاذة لا يعرف تأليفها أحد سوى ڤيردي. 

ريكوييم ڤيردي - قداس هو أوبرا بحد ذاته!

أكبر حفل موسيقي أقيم على مسرح الأوبرا الإسرائيلية!

200 موسيقي يجتمعون لأداء العمل الضخم لأعظم ملحني الأوبرا - ريكويم ڤيردي 

أكثر من 100 مغني جوقة، أكثر من 80 عازف أوركسترا، عازفي بوق على الشرفات، أربعة مغنيّي أوبرا عالميين

والمايسترو - دان إتينغر.

هذا الريكوييم هو أكثر ريكوييم أوبرالي - فيه يظهر ڤيردي في أفضل حالاته!

ريكوييم هو أوبرا بحد ذاته!

آريات مؤثرة، دويتات ساحرة، ومقاطع كورالية أخّاذة لا يعرف تأليفها أحد سوى ڤيردي. 

باشتراك أوركسترا الأوبرا والأوركسترا السيمفونية الإسرائيلية ريشون لتسيون.

دان إتينغر، المايسترو

يوليا ماريا دان، سوبرانو

عِدنا پروخنيك  | شاي بلوخ، ميتزو سوبرانو

كارلو ڤِنتريه، تينور

أرتيوم ڤِنسنتسوڤ، باس

جوقة الأوبرا الإسرائيلية

قائد الجوقة: إيتاي بيركوڤيتش

أوركسترا الأوبرا- الأوركسترا السيمفونية الإسرائيلية ريشون لتسيون

الغناء باللغة اللاتينية

الترجمة متاحة باللغتين العبرية والإنجليزية

مدة العرض 90 دقيقة لا يشمل استراحة

محاضرة تمهيدية

قبل ساعة واحدة من بدء كل عرض أوبرا تقام في القاعة محاضرة تمهيدية مدتها 30 دقيقة. 

تركز المحاضرة، التي يقدمها مندوبو الأوبرا أحيانًا على الأوبرا وخلفيتها التاريخية، أحيانًا على الجوانب الموسيقية للعمل، وأحيانًا أخرى على الإنتاج نفسه.

تتيح المحاضرة للمشاهدين تعميق فهمهم للأوبرا والحصول على معلومات إضافية قبل مشاهدتها.

تبدأ المحاضرة قبل ساعة واحدة من بدء كل عرض أوبرا.

مدة المحاضرة: 30 دقيقة.

دخول المحاضرة مجاني لحاملي تذاكر الأوبرا لنفس اليوم.

في نوڤمبر عام 1868، توفي جواكينو روسيني عن عمر يناهز 76 عامًا. اقترح ڤيردي إحياء ذكرى وفاة روسيني الأولى من خلال ريكوييم (قدّاس جنائزيّ/ قدّاس الموتى) خاص يشارك في تأليفه جميع الملحنين الإيطاليين المهمّين في ذلك الوقت. وقد وعد ڤيردي بتأليف الفصل الختاميّ للعمل وهو فصل بعنوان "حررني".

كان من المقرر أن يُقام القدّاس لذكرى وفاة روسيني في كنيسة سان بترونيو في مدينة بولونيا، والّتي كانت إحدى المدن الإيطالية التي كان روسيني متعلّقًا بها بشكلٍ خاص. حينها تمّ بالفعل تأليف جميع الفصول ونسخها في الوقت المحدّد، لكن لم يتم أداء الريكوييم لذكرى وفاة روسيني إطلاقًا. فلم يسمح منظّم الأعمال المحلّي لأعضاء الاوركسترا والجوقة خاصّته بالمشاركة في هذا الحدث الفريد، لأنه كان يخشى أن تضر هذه المقطوعة الموسيقيّة بموسم الأوبرا الذي نظمه والّذي كان من المخطّط أن يعينه دخله على إعالة أسرته الكبيرة.

من الواضح أنّه كان بإمكان مجلس مدينة بولونيا تغيير هذا القرار بسهولة لو كان المشروع مهمًا بالنّسبة لمموّلي المدينة. لكن في ذلك الوقت، شعرت بولونيا بفخر كبير لكونها معقلًا للثقافة الحديثة (بعد عامين، تم العرض الأول لأوبرا "لوهنچرين" الايطاليّة في المدينة) وقد بدا الريكوييم الّذي كُتب ولُحّن لذكرى وفاة روسيني وكأنّه مشروع هامشي إلى حدّ ما. لكن نظرًا لأنّه لم يرغب أحدًا في بولونيا بمعارضة أداء قدّاس الريكوييم علنًا، فقد حرصوا ببساطة على التصرف ببطء مزعج ومتعمّد حتّى لم يُترك في النهاية أي خيار آخر سوى إلغاء العرض.

في عام 1871، جرت محاولة أخرى لأداء القدّاس لذكرى وفاة روسيني في مناسبة الكشف عن تمثال رأس روسيني في دار الأوبرا لا سكالا في ميلانو. حينها تم تشكيل لجنة خاصة لإعادة فحص القدّاس وتحديد ما إذا كان حقًا عملًا موسيقيًا يستحق الوقوف بمفرده. في النهاية، تقرر أن العمل غير لائق، لكن أحد أعضاء اللجنة، ألبرتو ميتزوكاتو الّذي كان مدير المعهد الموسيقي العالي في ميلانو، شعر بحاجة شديدة دفعته للكتابة إلى ڤيردي والثناء على مساهمته في هذا القداس. رد ڤيردي بأن خطاب ميتزوكاتو كاد يقنعه بإكمال الريكوييم، فقال: "خاصةً أنه مع القليل من التطوير، كنت سأكتشف أنني كتبت بالفعل الفصل الافتتاحي وكذلك فصل يوم القيامة ... ولكن لا داعي للقلق، فهذا مجرّد إغراء عابر." لحسن حظ العالم كله، لم يعبر هذا الإغراء. فأصبح فصل "حررني" من القداس لذكرى وفاة روسيني هو الجذور التي نمى منها ريكوييم ڤيردي.

في نهاية الأمر الحدث الّذي أدّى إلى إكمال ريكوييم ڤيردي هو وفاة الكاتب اليساندرو مانتزوني في تاريخ 22 مايو 1873. قال ڤيردي عن الرواية التاريخية لمانتزوني "المخطوبون": "لم تكن مجرّد رواية، بل كانت عزاء لجميع البشرية". 

الكاتب مانتزوني كان كاثوليكيًا ليبراليًا بينما ادّعى فيردي أنه لا يوجد فيه أي أثر للإيمان والدّين، ولكنّهم كانوا أصدقاء مقرّبين. فعمل كلاهما من أجل وحدة إيطاليا وكان كل منهما يعرف كيف يدمج ويوازن بين شعوره القومي وتعاطفه الكبير مع الفرد. 

لم يكن بإمكان ڤيردي العثور على موضوع أكثر استحقاقّا للريكوييم خاصّته.

العرض الأوّل للريكوييم قدّ تمّ في ذكرى وفاة مانتزوني الأولى، حيث غنّوا فيه المغنّيين تيريزا ستولتز، ماريّا ڤالدمان، جوزيبّي كابوني وأورميدو مايني وقد حقّق هذا العرض نجاحًا هائلًا. 

لكن ڤيردي لم ينته بعد من عمله على الريكوييم. فبمناسبة العرض الأول الّذي أقيم في قاعة ألبرت الملكية في لندن في إنچلترا، يوم 15 مايو 1875، استبدل ڤيردي قالب الفوغا الموسيقي في مبنى فصل "السّجل مفتوح" بمقطع غنائيّ منفرد لمغنيّة ميتزو سوبرانو الّذي نعرفه اليوم. 

هكذا، خلال فترة التأليف الاوبيرالي العظيمة لڤيردي الّتي استمرّت 16 عامًا، من العرض الأول لأوبرا عايدة عام 1871 وحتّى العرض الاخير لأوبرا اوتيلّو عام 1887، قام ڤيردي بتأليف أحد أهم أعماله وأكثرها شعبية اليوم، الريكوييم.

لم يثني الجميع على ريكوييم فيردي، على الأقل ليس قبل عرضه الأول. فقد كتب قائد الأوركسترا الشهير هانس فون بلو في مقال نشر في صحيفة "ألغمانية تسايتونغ" يوم 21 مايو 1874: "غدًا سنرى كنيسة سان ماركو في ميلانو مزيّنة كالمسارح لمناسبة خاصة، أداء وحشيّ لريكوييم ڤيردي بقيادة الملحن نفسه ... هذا العمل الذي يأمل فيه المدمّر، القادر على كلّ شيء بالنسبة للذوق الفنّي الإيطالي، أن يحطم بقايا الذكرى التي لا تُنسى لروسيني، والتي يبدو أنها تؤذي طموحه. بعد ذلك سيتم أيضًا عرض أوبراه الأخيرة في زي كنسي للجمهور في دار الأوبرا لا سكالا، لمدة ثلاث أمسيات متتالية".

لا عجب أن الرأي العام الإيطالي غضب بعد هذا المقال. لكن أقوى رد فعل واكثرهم سخطًا قد جاء من المحافظ الصارم للتقاليد الكلاسيكية الألمانية، الملحن يوهانس برامس، الذي أخبر صديقًا أن "بلو جعل من نفسه أحمقًا. ففقط عبقري يمكنه تأليف مثل هذا العمل ".

لكي نكون منصفين مع بلو، يجب أن نقول أنه هو نفسه غير رأيه بسرعة. فبعد سنوات، كتب رسالة إلى ڤيردي وطلب منه الصفح عن الخطيئة الصحفية التي ارتكبها بحقه. فأجابه فيردي بجفافه المعتاد: "لا توجد فيك أيّ خطيئة". "وغير ذلك، من يدري، ربما كنت محقًا في تشخيصك الأولي."

يقول الباحث الشّهير في ڤيردي وموسيقاه، جوليان بادن، بأن "إذا سؤلنا ما هو أعظم عمل لڤيردي، فسيكون من الصعب جدًا الإجابة. ولكن فيما يتعلق بالعمل الذي يُظهر عبقريته بأكثر شكل مركّز، فلا شك أن الإجابة يجب أن تكون الريكوييم خاصّته. هنا يمكن أن يتطور تفكير فيردي الموسيقي بحرية دون أن تحدّه التقاليد الأوبرالية.  جنبًا إلى جنب قدّاس بيتهوفن- قدّاس سولمانيس، يعد ريكوييم فيردي ذروة موسيقى الكنيسة في القرن التاسع عشر."