בקונצרט הקרוב של הסדרה הקאמרית באופרה הישראלית ולציון יום האישה הבינלאומי יגיעו לקדמת הבמה יצירות קוליות ואינסטרומנטליות של 10 מלחינות שונות שפעלו באירופה, בארצות הברית ובישראל החל מהמאה ה-18 ועד היום, זו הזדמנות מיוחדת לשמוע ולהיחשף אל יצירתן ואל עולמן הפנימי של אותן מלחינות שיצרו ופעלו במציאות כמעט בלתי אפשרית.
מאז ראשיתה של המוסיקה הקלאסית המערבית כפי שהיא מוכרת כיום, היו לא מעט נשים שהלחינו יצירות מוסיקליות באינספור סגנונות. אבל כאשר בוחנים כיום את הרפרטואר המבוצע בסדרות קונצרטים ברחבי העולם כולו, מקומן של הנשים האלו נפקד. רוב תכניות הקונצרטים מורכבות בעיקרן מיצירות שהלחינו גברים והסיבה לא באמת ברורה, כיוון שניתן למצוא אינספור יצירות מוסיקליות מרהיבות שנכתבו על ידי נשים.
דרכן של המלחינות האלו היתה לא קלה כלל, חלקן גם היו אמניות מבצעות, הן יצרו במציאות פטריארכלית שנשלטה ברובה על ידי גברים. גם כשכבר הלחינו לא תמיד ביצעו את היצירות שלהן. ולעתים הן נאלצו להפסיק ליצור כיוון שבעליהן לא ראו זאת בעין יפה ולא רצו שהן יעבדו. ובכל זאת הכישרון של הנשים האלו הן כמלחינות והן כמבצעות היה רב והן עשו כל שביכולתן להמשיך להופיע, להלחין, ולעסוק באמנות שהיתה כל כך קרובה לליבן. וגם אם לא כולן הצליחו להוציא לאור את רוב עבודתן בימי חייהן, מאוחר יותר היצירות האלו ראו אור וכיום הן מבוצעות יותר מאשר בעבר.
פאני מנדלסון (הנזל) (1805 – 1847), אחותו של פליקס, היתה מלחינה ופסנתרנית ידועה בדורה והלחינה למעלה מ-100 יצירות לפסנתר סולו, למעלה מ-250 לידר ויצירות נוספות.
קלרה שומאן (ויק) (1819- 1896), היתה גם היא מלחינה, פסנתרנית ומורה לפסנתר שנישאה לרוברט שומאן וילדה לו שמונה ילדים. במשך למעלה מ-60 שנה היא ערכה סיורי קונצרטים רבים ברחבי אירופה והיתה מיודדת מאוד בין השאר עם ברהמס. הרבה מהיצירות לפסנתר של ברהמס ושל רוברט שומאן בוצעו לראשונה על ידי קלרה.
גם בצרפת פעלו לא מעט נשים מלחינות:
פאולין ויארדו (1821 – 1910) היתה זמרת מצו סופרן צרפתייה ממוצא ספרדי, מורה למוסיקה ומלחינה שנולדה בפריס והיתה אחת מכוכבות האופרה הגדולות של המאה ה-19. עם תום קריירת השירה שלה היא התמקדה בהלחנה וכתבה בין השאר חמש אופרות, שירים רבים ולא מעט יצירות קאמריות.
האחיות נדיה (1887 – 1979) ולילי (1893 – 1918) בולנז'ה הפריסאיות. נדיה היתה מורה מפורסמת, ומנצחת חשובה שלימדה לאורך שנים רבות מוסיקאים רבים ביניהם פיליפ גלס, קווינסי ג'ונס, דניאל בארנבוים, ברט בכרך, אסטור פיאצולה ועוד רבים אחרים. היא נחשבת לאישה הראשונה שניצחה על תזמורות סימפוניות מובילות הן באירופה והן בארצות הברית ולימדה בעיקר בבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו יורק ובאנגליה. תוך כדי קריירת ההוראה והניצוח היא גם הלחינה לא מעט יצירות קוליות וקאמריות. אחותה לילי היתה האישה הראשונה שזכתה בפרס רומא היוקרתי למלחינים בפריס והלחינה לא מעט יצירות קוליות וכן מספר יצירות סימפוניות, אך מותה בדמי ימיה גדע את תנופת הכתיבה שלה בטרם עת.
בארצות הברית פעלו לא מעט מוסיקאיות מלחינות רבות גם כן:
איימי ביץ' (1867 – 1944) היתה בעלת קריירה עשירה ביותר כפסנתרנית וכמלחינה, אבל לאחר שנישאה בעלה אסר עליה להופיע בפומבי. עם מותו היא המשיכה בקריירה שלה וביצעה סיורי קונצרטים הן בארצות הברית והן בגרמניה. היא הלחינה בעיקר יצירות לפסנתר סולו ושירים רבים כולל לא מעט שירי עם שהושפעו ממוסיקה עממית אפרו-אמריקאית, אמריקאית-אינדיאנית ובלקנית. מעבר לעבודת ההלחנה שלה היא כתבה לא מעט מאמרים וספרים בנושאי מוסיקה ולקחה תחת חסותה מוסיקאים צעירים רבים, בעיקר מלחינות צעירות.
פלורנס פרייס (1887 – 1953) היתה אף היא פסנתרנית, נגנית עוגב, מורה למוסיקה ומלחינה. היא נחשבת למלחינה הסימפונית הראשונה ממוצא אפרו-אמריקאי, והמלחינה האמריקאית הראשונה שיצירותיה בוצעו על ידי תזמורות סימפוניות חשובות. היא הלחינה למעלה מ-300 יצירות כולל ארבע סימפוניות, ארבעה קונצ'רטי וכן יצירות מקהלתיות, שירים ומוסיקה קאמרית. רוב יצירותיה התגלו רק לאחרונה.
העשייה המוסיקלית הנשים נמשכת כמובן גם בימינו:
ליבי לרסן (נולדה בשנת 1950) היא מלחינה אמריקאית חשובה שכתבה אופרות, יצירות סימפוניות ומקהלתיות, יצירות קאמריות וכן שירים כולל מחזור השירים "נסה אותי מלך טוב: המלים האחרונות של הנשים של הנרי השמיני." ג'נין טזורי (לוינסון) (נולדה בשנת 1961) היא אולי אחת המלחינות האמריקאיות המשמעותיות והפוריות ביותר בימינו שכותבת בהצלחה רבה הן אופרות והן מחזות זמר (שרק) מוסיקה לתיאטרון ולקולנוע (שירים לסרטי וולט דיסני) וזכתה לפרסים רבים על עבודתה. השיר של G14 הוא מיני דרמה היתולית על בחורה צעירה שעוברת לדירה חדשה רק לגלות שהשכנה שלה היא זמרת אופרה שלא מפסיקה להתאמן.
גם בישראל פועלות לא מעט מלחינות הכותבות מוסיקה ובקונצרט נשמע את "זה היופי", אחד משיריה של אלה מילך-שריף (ילידת 1954), שכתבה לא מעט אופרות בהן "שתיקתו של ברוך", "לעוף מכאן", "הבנאליות של האהבה", "צחוק של עכברוש" ויצירות קוליות רבות בהן "ואולי השמים ריקים", "שחורה אני ונאוה" ועוד.
