אלקו - קוולריה רוסטיקנה

אלקו 

צוענים שרים על האושר שבחיי הנדודים שלהם ומקשיבים לסיפורו של צועני זקן על אשתו שזנחה אותו ועזבה עם מאהב צעיר. בעוד שאשתו של הצועני הזקן נעלמה עם אהובה הצעיר, בתו זמפירה החליטה להישאר עם הצוענים. זמפירה חיה עם אלקו, גבר זר שעזב את ביתו העירוני והצטרף לצוענים כשהוא נמשך לאורח חייהם החופשי. אלקו אינו מבין מדוע הצועני הזקן לא העניש את אשתו הבוגדת אבל זמפירה, המסכימה עם דעתה של אמה על אהבה חופשית, טוענת כי אף אדם לא רשאי שתהיה לו חזקה על אדם אחר. מהר מאוד מתברר כי לזמפירה די נמאס מטבעו הרכושני של אלקו ובדיוק כמו האימא שלה גם היא החלה יחסים עם מאהב צועני צעיר. בלילה זמפירה מנשקת את אהובה הצעיר ומרדימה בשיר ערש את תינוקה. השיר שהיא שרה מספר על גבר זקן שאינו מאפשר לאשתו שום עצמאות. אלקו, אשר הקשיב לשירה של זמפירה, אינו מבין כיצד יחסיו עם האישה הצוענייה בה היה מאוהב עד מעל לראש הידרדרו, וגם מרגיש כי חיי הצוענים נמאסו עליו. הצועני הצעיר שר סרנדה לזמפירה והם מבלים את הלילה יחדיו. עם שחר אלקו תופס אותם ובפרץ קנאה הורג את הצועני הצעיר ולאחר מכן את זמפירה. הצוענים מתפללים על זוג האוהבים שנרצחו ומחליטים לגרש את אלקו מקהילתם.

קוולריה רוסטיקנה

המקום: כפר בסיציליה הזמן: חג הפסחא
לפני עלות המסך אנו שומעים את הטנור שר סיציליאנה לאהובתו. פעמוני הכנסיות בכיכר הכפר מבשרים את תחילת תפילות החג. לוצ'יה, אמו של טורידו העושה את דרכה לכנסייה, פוגשת את סנטוצה וזו מדברת על טורידו. הוא היה מאורס ללולה אבל בעת ששרת בצבא, היא נישאה לאלפיו העגלון. כשהוא חזר, טורידו חיזר אחר סנטוצה ומאז השניים גרים יחיד, אלא שלדברי סנטוצה הוא מתראה לאחרונה בחשאי עם אהובתו משכבר. מאמא לוצ'יה מקשיבה, מוטרדת מהתנהגות בנה ונכנסת לכנסייה.

טורידו מגיע אף הוא, חולף על פניה של סנטוצה ומתעלם ממנה. היא עוצרת אותו אך הוא ממשיך בדרכו. למקום מגיעה גם לולה וטורידו פונה בעקבותיה לכנסייה. סנטוצה עומדת על כך שידבר איתה, מתחננת שישוב אליה אבל הוא אינו מוכן להקשיב לדבריה. יצר הנקמה מכתיב לסנטוצה את צעדה הבא והיא מגלה לאלפיו שלולה בוגדת בו עם טורידו. אלפיו הפגוע נשבע שינקום את כבודו המחולל.

בני הכפר יוצאים מן הכנסייה וממלאים את הכיכר הריקה, במצב-רוח של יום חג. טורידו מזמין את כולם לשתייה. היין זורם בשפע ואלפיו מצטרף לחבורה. כשטורידו מושיט לו כוס, מסלק אלפיו את ידו של זה ושופך את היין. טורידו הפגוע מזמין את אלפיו לדו קרב של סכינים, במחווה הסיציליאנית של נשיכה באוזן. אלפיו יוצא. טורידו נפרד מאמו ומבקש ממנה לדאוג לסנטוצה אם לא ישוב מן הדו קרב. לוצ'יה מזועזעת. כעבור זמן לא רב נשמעת ממרחק הקריאה המבשרת את מותו של טורידו בדו קרב.

מגוון אפשרויות לכל מי שרוצה להעשיר את חוויית האופרה
 
רוצים לדעת יותר על האופרה שאתם הולכים לראות? רוצים לגלות את הסודות שמאחורי הקלעים? רוצים לפגוש את האמנים לאחר ההופעה? האופרה הישראלית מאפשרת לכם להעצים את החוויה האופראית עם שלל אירועים לפני ואחרי ההופעה.
 
הרצאה מקדימה
שעה לפני כל תחילת הופעת אופרה מתקיימת באולם הרצאת מבוא בת 30 דקות. ההרצאה, המועברת על ידי נציגים מצוות האופרה, מתמקדת לעתים באופרה וברקע ההיסטורי שלה, לעתים בהיבטים המוסיקליים של היצירה, לפעמים בהפקה עצמה ומאפשר לצופים לקבל תוספת אינפורמציה לקראת הצפייה באופרה שעה קלה לפני תחילת ההופעה.
ההרצאה מתחילה שעה לפני תחילת כל הופעת אופרה. אורך ההרצאה: 30 דקות.
הכניסה חופשית לבעלי הכרטיס לאופרה באותו יום. 
 
אופרה טוקבק
ההופעה נגמרה. השעה כבר מאוחרת. ובכל זאת החוויה היתה מסעירה, מאתגרת, מרגשת. זה הזמן לפגוש את כמה מהמשתתפים במפגש בלתי פורמאלי. בוא לשמוע ולהשמיע. בואו לשאול שאלות. בואו להכיר את הסולנים מקרוב. הזדמנות יוצאת דופן להתקרב אל האמנים שריגשו אתכם זה עתה על הבמה.
אופרה טוקבק מתקיים בתום המופע במפלס השני של אכסדרת בית האופרה. משך הטוקבק: כחצי שעה.
הטוקבקים מתקיימים כמה פעמים בכל הפקה. הכניסה חופשית.

سيرجي رحمانينوف - اوبرا اليكو
بييترو ماسكاني - اوبرا كافاليريا روستيكانا
عرض مشترك للأوبرتين القصيرتين أليكو وكافاليريا روستيكانا، دمج ما بين الشغف، الحب والقتل في ليلة واحدة. زمفيرا الشابة الغجرية تخون زوجها اليكو في أوبرا رحمانينوف الرائعة، بينما لولا تخون الفيو في الدراما الصقلّية المؤثرة للملحن الايطالي ماسكاني. مزيج فريد ومثير ما بين الموسيقى الساحرة والقتل المزدوج.

اليكو
قائد الأوركسترا: أليساندرو دي ماركي
إخراج: خوان أنطون ريكي
تصميم المسرح: جابريئيل موريسكي
مصممة الملابس: أولا شيفتسوف
مصممة إضاءة: كيرن غرانك

أداء:
أليكو: إلخين أزيزوف
يونوتس باسكو
زمفيرا: ألا فاسيلفيتسكي
شاكيد سترول
غجري صغير: فالينتين دي تيوك
رون زيلبرشتين
غجري عجوز: ليف الجاردت
بنيني ليون جروبنر
غجرية: رونا شريرا
ياردين كيبرمان

باشتراك:
جوقة الأوبرا الاسرائيلية
قيادة الجوقة: اساف بينراف وإيتاي بيركوفيتش
أوركسترا الأوبرا: الأوركسترا السيمفونية الاسرائيلية ريشون-لتسيون
ليبرتو: فلاديمير نميروفيتش- دنتشنكو- من ديوان "الغجر" لبوشكين
الأوبرا باللغة الروسية
الترجمة متاحة باللغتين العبرية والانجليزية
ترجمة الأوبرا: يسرائيل اوفال

اليكو
سيرجي رحمانينوف

حكاية الأوبرا
يغني الغجريين عن سعادتهم بالحرية والحياة التي يقضونها بين سفر وترحال. يستمعون الى حكاية رجل عجوز غجري يروي قصة زوجته التي أهملته وتركته ذاهبة مع حبيبها الشاب. وبعدما اختفت زوجة الرجل العجوز، قررت ابنته زمفيرا أن تبقى مع الغجر. تعيش زمفيرا مع اليكو، رجلٌ مغتربٌ ترك بيته في المدينة ليعيش مع الغجر لشدة إعجابه بأسلوب حياتهم الحر.
تعجَّب أليكو لعدم معاقبة العجوز الغجري لزوجته الخائنة. لكن حبيبته زمفيرا التي توافق أمها في هذا الشأن وتؤمن بالحريات في الحب، تدَّعي بأنها ترفض وجود سلطة انسان على آخر. سَئمت زمفيرا من طبع أليكو المتملك وكما فعلت أمها، بدأت علاقة جديدة مع شاب آخر غجري. عندما حل الليل قَبّلت زمفيرا حبيبها الشاب ومن ثم هَمَّت بغناء تهليلة لينام طفلها الصغير، تروي كلماتها قصة رجل عجوز قد سلب زوجته استقلاليّتها وحريتها. سمع أليكو صوتها وأنصت للأغنية فلم يعي كيف ولماذا تدهورت علاقته بهذه الشابة التي أحبها من كل قلبه، فيشعر بأنه سئم حياته بين الغجر.
يغني الشاب الغجري لحن هادئ لحبيبته زمفيرا ويقضيان الليلة معاً. في اليوم التالي ومع شروق الشمس رآهما أليكو سوياً فاستشاط غضباً وغلبته الغيرة فقتل الشاب وقتل زمفيرا فعمَّ الحزن على جموع الغجر، اجتمعوا للصلاة على روحهما ومن ثم قاموا بطرد اليكو خارج مجتمعهم.

كافاليريا روستيكانا

قائد الأوركسترا: أليساندرو دي ماركي
إخراج: خوان أنطون ريكي
تصميم المسرح: جابريئيل موريسكي
مصممة الملابس: ميرس بالومي
مصممة إضاءة: كيرن غرانك

أداء:
توريدو: سيرجاي بولياكوف
هيكتور ساندوفال
سانتوتسا: اناستاسيا بالدوريني
ايرا بيرتمان
الفيو: الخين أزيزوف
يونوتس باسكو
لولا: عنات تشارني
تال بيرجمان
لوتشيا: شاي بلوخ
رونا شريرا

باشتراك:
جوقة الأوبرا الاسرائيلية
قيادة الجوقة: اساف بينراف وإيتاي بيركوفيتش
أوركسترا الأوبرا: الأوركسترا السيمفونية الاسرائيلية ريشون-لتسيون
ليبرتو: جوفاني تراجوني توتسيتي وغويدو مناشي
الأوبرا باللغة الايطالية
ترجمة متاحة باللغتين العبرية والانجليزية
ترجمة الأوبرا: يسرائيل اوفال
انتاج مشترك مع دار الأوبرا بيلباو.

كافاليريا روستيكانا
المكان: قرية في صقلية، الزمان: عيد الفصح.

حكاية الأوبرا
تبدأ الأوبرا قبل فتح الستار بصوت التينور الذي يغني لحبيبته. تدق أجراس الكنائس في ساحة القرية لتبشر بحلول صلاة العيد. تذهب لوتشيا- والدة توريدو للكنيسة وتقابل سانتوتسا هناك. تتحدثان عن ابنها الذي تقدم لخطبة لولا والتي بدورها فسخت خطبتهما حين رحل توريدو ليؤدي الخدمة العسكرية ومن ثم تزوجت من ألفيو سائق العربة. منذ تلك الحادثة، عاد توريدو وبدأ يتقرب من سانتوسا وسكنا معاُ في بيت واحد. تدَّعي سانتوسا لأمه ماما لوتشيا بأنه يلتقي بالسر مع حبيبته السابقة، فتستهجن تصرف ابنها ومن ثم تدخل الكنيسة.

يصل توريدو الى المكان ويمر بالقرب من سانتوتسا متجاهلاً اياها، ثم تحاول بدورها ايقافه ولكنه يكمل طريقه. عندما وصلت لولا دخل توريدو ليتبعها الى الكنيسة. سانوتسا ألحَّت عليه محاولة أن تتحدث معه وتتوسله بأن يعود اليها، لكنه لا يريد سماعها. سيطرت غريزة الإنتقام على سانتوتسا وقررت أن تُحرِّض ألفيو، فقالت له بأن لولا قد خانته مع توريدو.

خرج أبناء القرية الى الساحة لتعجّ بأجواء الفرح والعيد. توريدو يدعو الجميع للشراب، ثم إنضم ألفيو بينما كان الجميع يشرب النبيذ. عرض توريدو عليه كأس نبيذ، فرفض أن يتناوله منه وسكبه على الأرض. غضب توريدو بعدما شعر بألإهانة، فدعى ألفيو للنزال بالخناجر. خرج ألفيو بينما ودَّع توريدو أمه وأوصاها على سانتوتسا إن لم يرجع حياًّ. لوتشيا شعرت بالفزع والذعر، وبعد زمن ليس بالطويل سمع الجميع خبر إعلان موت توريدو في النزال.

מאת יעל קרת

קוולריה רוסטיקנה הפכה את פייטרו מסקני למלחין מפורסם, ובמקביל האפילה על כל יצירה אחרת שכתב בימי חייו. אלקו היא האופרה הראשונה והפחות מוכרת של סרגיי רחמנינוב, מלחין שהשאיר את חותמו בזכות שורה של יצירות מופת. כשתי יצירות ביכורים שזיכו את יוצריהן בתהילה בעת כתיבתן, האופרות הללו מוכיחות שוב עד כמה תשוקה, קנאה ואהבה הם נושאים אוניברסליים. כאשר הן מוצגות זו לצד זו בערב אחד, אלקו וקוולריה רוסטיקנה יזכירו לנו שוב כמה אפקטיבי יכול להיות החיבור בין סיפור חזק למוזיקה טובה, ועד כמה מטלטלת אופרה יכולה להיות - גם כשהיא נמשכת שעה בלבד.

התחלות

בשנת 1890 התקיימה ברומא תחרות לאופרות קצרות ביוזמתו של המו"ל אדוארדו סונדזוניו, שהבטיח להפיק ולהעלות על הבמה את השלוש הטובות ביותר. מלחין צעיר ובלתי מוכר בשם פייטרו מסקני בחר לכתוב אופרה במערכה אחת, שתהיה מבוססת על סיפור קצר ומפורסם מאת ג'ובאני ורגה, שמתאר משולש אהבה קטלני בכפר סיציליאני באיטליה.שמה של האופרה היה קוולריה רוסטיקנה (אבירות כפרית בעברית). מסקני עבד קשה על היצירה, אבל ברגע האחרון חטף רגליים קרות והחליט לא להגיש את האופרה בטענה שהיא לא טובה מספיק. מי שהייתה חכמה יותר היתה אשתו לינה, ששלפה את כתב היד מהמגירה של מסקני ברגע האחרון והגישה אותה לתחרות מאחורי גבו. השאר- היסטוריה: קוולריה זכתה בפרס והועלתה ברומא במימונו של סונזוניו. ההצלחה בערב הבכורה הייתה חסרת תקדים, כאשר בתום האופרה הקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים בהתלהבות עד לאחר כניסתו ה- 40 של מסקני לבמה. באותה שנה קוולריה רוסטיקנה הופיעה באיטליה ובאירופה כולה, בעוד היא בונה לעצמה מוניטין של אופרה פורצת דרך.

שלוש שנים מאוחר יותר בצד השני של העולם, אופרה קצרה נוספת גרפה את הפרס הראשון בתחרות יוקרתית. זו היתה האופרה אלקו, דרמה במערכה אחת של מלחין צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בקונסרבטוריון היוקרתי של מוסקבה, העונה לשם סרגיי רחמנינוב. הליברית של אלקו נכתבה על ידי ולדימיר דנצ'קו (דמות חשובה ומוכרת בעולם התיאטרון והספרות של מוסקבה באותם ימים), אותו הוא ביסס על פואמה מפורסמת מאת פושקין בשם "צוענים" המתארת סיפור אהבה טרגי בתוך קהילת צוענים. אלקו הוצגה לראשונה בערב חגיגי בתיאטרון הבולשוי במוסקבה, והיתה התחלה מלהיבה לקריירה המפוארת של אחד מגדולי המלחינים הרוסים בכל הזמנים.
בהפקה שלנו יפגשו שתי האופרות המסעירות האלה בבימויו של חואן אנטון רקי, תחת שרביטו של המנצח האיטלקי הנפלא אלסנדרו דה מרקי. בביצוע נדיר של שתי האופרות הללו זו לצד זו, נבחן את טביעת האצבע הייחודית של שני מלחינים גדולים שכתבו אופרות קצרות ונפלאות על היצר האנושי והמחיר שלו.
 
על קנאה ותשוקה

קוולריה רוסטיקנה מספרת על טורידו, גבר צעיר שחזר הביתה משירות צבאי לכפרו הקטן בסיציליה, ומגלה כי ארוסתו לולה התחתנה בינתיים עם גבר אחר. כדי לנקום בה, טורידו מפתה את סנטוצה, אהובתו בעבר שעדיין אוהבת אותו. טורידו מצליח לעורר את קנאתה של לולה, מה שמוביל לרומן בין השניים מאחורי גבו של בעלה החדש. סנטוצה מגלה על הרומן, וחשה מנוצלת ועזובה. בהתקף קנאה היא ממהרת לאלפיו, בעלה של לולה, ומספרת לו על הרומן של אשתו ושל טורידו. היא מתחרטת מיד, אבל זה כבר מאוחר מדי. אלפיו מזמין את טורידו לדו קרב, בעוד סנטוצה ואמו של טורידו מחכות בדאגה לתוצאות. הן שומעות צעקות ברחבי הכפר, ומגלות שטורידו נרצח בדו קרב.
 
הסיפור של אלקו מתרחש גם הוא בתוך חברה סגורה וקטנה, אבל הפעם לא בכפר קטן באיטליה, אלא בתוך קהילה של צוענים ברוסיה. האופרה נפתחת כאשר הצוענים מאזינים לסיפורו של צועני זקן: אשתו עזבה אותו עבור מאהב צעיר ונעלמה. בתו זמפירה החליטה להישאר בקהילה, יחד עם בן זוגה אלקו.  אלקו הוא גבר עירוני שעזב את ביתו והצטרף לזמפירה בקהילת הצוענים. בעוד הצועני הזקן מספר את סיפורו, אלקו מנסה להבין מדוע הוא לא העניש את אשתו הבוגדנית, בעוד זמפירה מגינה על אמה וטוענת כי לאף אדם אין חזקה על אדם אחר, וכי האהבה גם היא חופשית. לזמפירה נמאס מאופיו הרכושני של אלקו, ומסתבר שבדומה לאמה, גם היא מנהלת רומן עם צועני צעיר. הם מבלים יחדיו בלילה, בעוד זמפירה שרה שיר ערש לתינוק שלה שמספר על גבר שלא נותן לאשתו את החופש לו היא זקוקה. אלקו שומע את השיר ומהרהר ביחסיו עם זמפירה. הוא תוהה כיצד האהבה ביניהם נגמרה ומבין כי מאס בחיי הצוענים. בבוקר אלקו מגלה כי אשתו ומאהבה בילו את הלילה יחדיו ורוצח את שניהם בהתקף קנאה בלתי נשלט. קהילת הצוענים מבכה את מותו של הזוג הצעיר ומגרשת את אלקו לנצח. קוולריה רוסטיקנה ואלקו מספרים שניהם סיפורים קטנים על אנשים פשוטים עם יצרים חזקים, וזהו בדיוק הקונספט החדש והמרתק אליו פנתה האופרה בדרך לשנות את פניה.

חתיכה מהחיים

את השינוי הדרמטי שחל באופרה בשלהי המאה ה-19 אפשר לייחס בעיקר ל"וריזמו", זרם אמנותי ששאף להפוך את התוכן האופראי לריאליסטי, כזה המשקף את החיים האמיתיים. וריזמו (מהמילה "vero" באיטלקית - אמת), נולד מתוך הנטורליזם הספרותי הצרפתי שהציב את אותם אידיאלים קונספטואליים ואסתטיים. שניים מהסופרים החשובים שייצגו את הנטורליזם היו הונורה דה בלזאק ואמיל זולה, כאשר האחרון סיכם את הנחת היסוד של התנועה באומרו כי "העניין הוא כבר לא בהמצאת סיפורים מסובכים או מקרים דרמטיים יוצאי דופן שידהימו את הקורא; העניין הוא בתיעוד אירועים אנושיים. כל אדם מקרי הוא גיבור מעניין מספיק - אם נבחן אותו מקרוב, בוודאי נמצא אצלו דרמה אנושית העוסקת ברגשות ותשוקות". 

הסיפור של ג'ובאני ורגה, עליו מבוסס הליברית של קוולריה רוסטיקנה, הוא יצירה ספרותית המסמלת את הוריזמו הספרותי האיטלקי באופן מובהק. יחד עם הטיפול המוסיקלי של מסקני, קוולריה הפכה לסמל הוריזמו, ועד היום נחשבת לאופרת הוריזמו הראשונה. אבל הרעיונות הללו החלו לחלחל אל עולם האופרה כבר קודם לכן, ודוגמה לכך אפשר לראות אפילו בלה טרוויאטה של ורדי שנכתבה חמישים שנה מוקדם יותר, ובוודאי בכרמן של ביזה. ורדי וביזה הציגו אנטי-גיבורות ממעמד נמוך, החיות במציאות חברתית בעייתית שמביאה בסופו של דבר לנפילתן הטראגית. אופרות כמו אלה בוודאי סללו את הדרך עבור מסקני, שלקח את הריאליזם צעד נוסף קדימה באופן הישיר בו הוא הציג את העצמה הברוטלית כמעט של המחשבות, הרגשות והמעשים של הגיבורים שלו. מסקני מחדד היבט נוסף שתורם לתחושת האותנטיות, והוא מיקומה של האופרה במקום ספציפי, במקרה הזה סיציליה שהייתה ידועה בקודים חברתיים והתנהגותיים ייחודיים וברורים.

אותנטיות מוסיקלית

המקומיות האותנטית הוכנסה על ידי מסקני גם לפן המוסיקלי, וכך הוא הידק את הריאליזם האופראי באופן שלם. מה שורדי התחיל לעשות בעדינות עם שיר השתיה המפורסם של טראוויאטה (ברינדיזי), מסקני משכלל בקוולריה רוסטיקנה עם פולקלור מוסיקלי דוגמת הסרנדה של טורידו "הו, לולה", שיר השתייה העליז "לחיי היין המקציף", או השיר "הו, חבצלת!". כל אחד מהנאמברים האלה משלב מקצב או סגנון של שיר פופולארי שהיה מוכר לקהל באותה תקופה, והשימוש בהם כחלק מהאופרה הופך אותה לנגישה ורלוונטית.

השינוי של הקונספט הדרמטורגי והמעבר מפנטזיה לריאליזם, השפיע באופן עמוק על האופן בו מסקני משתמש  בקול האנושי, שבקונטקסט החדש הפך לכלי המשקף בכל רגע נתון את החוויה הרגשית של הדמות בעצמה המקסימלית. ללא חלוקה מלאכותית לאריות ורצ'יטטיבים, ללא קישוטים מוזיקליים שנועדו לפאר את הזמר במנותק מהדמות, ועם קו דרמטי שוצף שלא מפסיק לרגע - מסקני דורש מעורבות רגשית טוטאלית של הזמר שבמהרה הופכת למעורבות טוטאלית של הקהל. האינטנסיביות הווקאלית מתקיימת גם בתזמורת ובבנייה מוסיקלית שלא מרפה לרגע. שיאים מוזיקליים מגיעים בזה אחר זה ומשאירים את הדופק של הקהל (והמבצעים) גבוה לכל אורך היצירה. ההזדהות של הקהל עם הסיפור מועצמת על ידי שימוש במוטיבים מוסיקליים שמייצגים דמות או רגש. המוטיבים משמשים מעין תמרורים שמאותתים לקהל באופן כמעט תת מודע מה מתרחש על הבמה, ומתחת לפני השטח. דוגמה נפלאה לכך אפשר למצוא באחת האריות המפורסמות של האופרה, האריה הדרמטית של סנטוצה "Voi lo sapete" ("כעת תדעי") בה היא מגוללת בפני אמו של טורידו את סיפור האהבה שלה עם טורידו, וכיצד קנאתה של לולה הפרידה ביניהם. מסקני מלחין כאן את המאבק בין סנטוצה ולולה במקביל למאבק המוסרי המתרחש בלבה של סנטוצה. הוא מציב זה מול זה את מוטיב הקנאה האכזרי במינור, ומוטיב האהבה המז'ורי והרך, שממשיכים להילחם זה בזה עד הסוף הטראגי של האופרה. עם הכלים המוסיקליים האלה מסקאני מחדד תהליכים אמנותיים שהחלו לפניו לכדי אמירה אמנותית נועזת שהדהדה למרחקים, והגיעה אפילו עד מוסקבה. 

בין מזרח ומערב

רחמנינוב הציג לראשונה את אלקו כשלוש שנים לאחר הבכורה הסנסציונית של קוולריה רוסטיקנה, וההשוואה בין שתי האופרות היתה כמעט בלתי נמנעת. בוקר לאחר הבכורה של אלקו, ביקורת בעיתון מוסקבאי קבעה כי ז'אנר חדש נולד באירופה וברוסיה בהשראת מסקני:  אופרה במערכה אחת שעוסקת בדרמה אנושית סוערת. המבקר אף הציב את אלקו כשלישית בטרילוגיה של יצירות מסוג זה שעוסקות ברגש הקנאה, לצד קוולריה רוסטיקנה ופליאצ'י של לאונקוולו. רחמנינוב היה ידוע בסקרנות שלו כלפי התפתחויות אמנותיות במערב, ולכן יש סיכוי גדול שאכן היה מעודכן במתרחש בסצינת האופרה האיטלקית והכיר את קוולריה. קווי הדמיון בין שתי היצירות בולטים, ביניהם אורכה של האופרה והיותה כתובה במערכה אחת; השימוש באינטרמצו תזמורתי כנקודת אמצע בין חלקי האופרה; העיסוק בקנאה, תשוקה ואהבה בתוך חברה ייחודית וסגורה; ובעיקר הקונספט האמנותי עצמו - וריזמו מקומי ששם את הזרקור על הרגש האנושי. 

אבל אלקו היא לא רק תגובה של רחמנינוב לטרנדים האמנותיים של סצנת האופרה המערבית. עם ליריות מלנכולית, עושר סימפוני חם, והרמוניות סלאביות - אלקו ממשיכה מסורת אופרה רוסית שהיתה הלחם והחמאה של רחמנינוב: בורודין עם "הנסיך איגור", וכמובן צ'ייקובסקי, שהיה המלחין הנערץ על רחמנינוב, עם יבגני אונייגין או מזפה. מבעד לשלל ההשפעות ועל אף גילו הצעיר של רחמנינוב, אלקו שופעת נושאים מוזיקליים מקוריים שהיו כמשב רוח רענן בעולם מוסיקלי מסורתי. כמו אצל מסקני, גם הכתיבה של רחמנינוב מאופיינת בכנות הבעתית ונדיבות מלודית שתופסים את המאזין למן הרגע הראשון. רחמנינוב משתמש גם הוא במוטיבים מוסיקליים שהבולט ביניהם הוא המוטיב המאפיין את הדמות הראשית, אלקו. וגם באלקו אפשר למצוא פולקלור מוסיקלי שמגביר את הריאליזם. מול האריה האפית של סנטוצה, רחמנינוב מציב כאן את האריה של אלקו שמתפקדת כמרכז הדרמטי של האופרה. גם פה רחמנינוב מכנס מזרח ומערב כאשר הוא מציג את נפשו המעונה של אלקו באמירה אמנותית מחברת בין גתה ופושקין. האריה כתובה בסגנון אלגיה רוסית, ז'אנר שבאופן מסורתי היה מבוצע עם קול בליווי פסנתר. כאן רחמנינוב מעניק לצורה המוכרת עושר סימפוני ועומק דרמטי, ומשתמש ב"נשק הסודי" של מורו ורבו צ'ייקובסקי - העצמה הדרגתית של הנושא המוסיקלי, מאינטימיות שברירית בתחילת האריה ועד לקליימקס מלא פאתוס בסופה. 

שתי אופרות, במה אחת

הבמאי חואן אנטון רקי העתיק את הסיפור של קוולריה רוסטיקנה מסוף המאה ה- 19, ומיקם אותו בכפר איטלקי קטן בשנות ה- 60 של המאה ה- 20. רקי בחר תקופה שהיא מודרנית מצד אחד, אבל מזכירה את המקור בשמרנות הדתית והחברתית הלוחצת שלה. לא במקרה התקופה שרקי בחר היתה מורכבת במיוחד בכל הנוגע למעמד האישה, כאשר נשים נקרעו בין הרצון לעצמאות ולחופש, ובין ציפיות החברה מהן להיות נשות משפחה ועקרות בית למופת. הקונפליקט הזה קיים בקוולריה רוסטיקנה ולא פחות מכך באלקו, בהן הגיבורות משלמות מחיר כבד על הבחירות האישיות שלהן, בתוך חברה שיש לה אמות מידה מוסריות שונות עבור נשים וגברים. גם הסיפור של אלקו זוכה לשינוי מקום וזמן, ועובר גם הוא לאיטליה, לאותו כפר בו מתרחשת קוולריה רוסטיקנה. פזורות צועניות הרי אינן זרות לסביבה האיטלקית, ולכן השוק הצועני של אלקו מוצא את מקומו הטבעי בשולי כפר איטלקי בשנות ה- 60. בני הכפר "ידלגו" בין שתי היצירות ויהוו חלק אורגני מהמארג האנושי שבו פועלים אלקו וזמפירה בחלקו הראשון של הערב, וטורידו וסנטוצה בחלקו השני.

החיבור בין שתי יצירות שנכתבו במרחק אלפי קילומטרים זו מזו, מדגיש את האוניברסליות של כוח ההרס הנובע מקנאה ורכושנות ביחסי גברים-נשים ומותיר אחריו קורבנות. למרות ששתי היצירות הנפלאות הללו נכתבו לפני כ- 130 שנה, ועל אף ההתקדמות של האנושות בשנים אלו, מדהים לראות עד כמה הן רלוונטיות גם היום בכל מקום בעולם.