האופרה הישראלית תל-אביב-יפו האופרה הישראלית תל-אביב-יפו
בר עליוןדלג על בר עליון
EN
חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
לוח מופעים
    חידונים ותשבצים

    האיטלקיה באלג'יר

    עבור לתוכן העמודדלג על עבור לתוכן העמוד

    האיטלקיה באלג'יר

     האיטלקיה באלג'יר - פנטזיה תוססת בחוף הים

    פנטזיה אוריינטליסטית פרועה עם מסר פמיניסטי: זה מה שקורה כשגאון בן 20 כותב אופרה תוך 20 יום.


    יעל קרת | 27.6.21

    זמרת המצו-סופרן רחל פרנקל - כאיטלקיה באלג'יר.

     

    לאלתר כל הדרך להצלחה

    האיטלקיה באלג'יר, בדומה ליצירות מופת אחרות של רוסיני, נולדה כאילתור של הרגע האחרון. רוסיני לא אהב לעבוד קשה, ובוודאי שלא לאורך זמן, וכך מצא את עצמו פעמים רבות רגע לפני ערב הבכורה של אופרה חדשה פרי עטו - ללא אופרה. אז היה מגיע מנהל בית האופרה, סוחב את אדון רוסיני באוזנו וכולא אותו בתוך בית האופרה עד שיסיים את העבודה. כך קרה שאת "האיטלקיה" כתב רוסיני במשך חודש בלבד (הוא עצמו טען שכתב אותה בפחות מזה). בשל הלחץ והזמן הקצר שעמד לרשותו, רוסיני נהג לאלתר: לקח פתיחה שכתב פעם לאופרה אחרת, ביקש מתלמיד או שניים שיכתבו לו רצ'יטטיבים ואריות משניות, הדביק הכל יחד - והנה לנו האופרה המוגמרת, שבאורח פלא היתה הופכת ללהיט.

     

    יכולת האלתור והביטחון העצמי של רוסיני משתקפים בבירור בדמותה של איזבלה, הגיבורה הראשית של האיטלקיה באלג'יר. איזבלה נמצאת במצב מסובך, והיא מאלתרת לכל אורך האופרה בנחישות, אסרטיביות וביטחון עד שהיא משיגה את מטרתה. כמו רוסיני, גם היא עושה את זה עם הרבה הומור, כישרון וכריזמה. 

     

    כתב אותה במשך חודש אחד בלבד - ג'ואקינו רוסינו בצעירותו.  

     

    זמרת המצו-סופרן כובשת את הבמה

    תשאלו כל זמרת מצו-סופרן מתחילה אילו תפקידים מצפים לה על במות האופרה הגדולות, ותקבלו תמיד את אותה תשובה: מכשפות, זקנות, או נערים. אכן, רוב המלחינים ייעדו את תפקידי המצו שכתבו בדיוק לדמויות מהסוג הזה. חוץ מרוסיני. הוא דווקא אהב את הצבע החם והכהה של המצו-סופרן, וראה בו חומר מצוין לדמות הנשית הראשית. כך זכו דורות של זמרות מצו-סופרן לתפקידים ראשיים וירטואוזיים, ליריים ומבריקים דוגמת רוזינה ב-הספר מסוויליה , או אנג'לינה ב-סינדרלה

     

    ההיסטוריה מלמדת שרוסיני אהב לא רק לכתוב לזמרות מצו, אלא גם לבלות בחברתן. הזמרת המפורסמת מארייטה מרקוליני לקחה את רוסיני הצעיר תחת חסותה בתחילת דרכו, והוא בתמורה כתב עבורה חמישה תפקידים קומיים גדולים, ביניהם התפקיד של איזבלה ב האיטלקיה באלג'יר. מאוחר יותר הכיר רוסיני את זמרת המצו-סופרן איזבלה קולברן בה התאהב במהרה והתחתן איתה. עבור קולברן רוסיני כתב לא פחות מתשעה תפקידים ראשיים יפהפיים, ביניהם תפקיד הגיבורה באופרות ארמידה, זרמינה ואותלו. גם כאשר הנישואים התפרקו, המשיך רוסיני לדאוג לקולברן ולטפל בה, והעיד בכל הזדמנות כי היא היתה אחת הזמרות הגדולות בכל הזמנים.

    את התפקיד של איזבלה ב"איטלקיה" שרו כמה מזמרות המצו-סופרן הגדולות בעולם ביניהן מרילין הורן, תרזה ברגנצה ואגנס בלצה. את המורשת המכובדת הזו תמשיך הפעם זמרת המצו רחל פרנקל, בעלת קריירה בינלאומית ענפה, שזו הופעת הבכורה שלה באופרה הישראלית בתפקיד ראשי לצד זמרי הבית הנפלאים יעל לויטה, עודד רייך, יאיר פולישוק, שי בלוך ויורי קיסין. אליהם יצטרף הטנור אלאסדיר קנט האוסטרלי, שהופיע אצלנו בעונת 2019 בתפקיד פרנדו ב-כך עושות כולן.

    חדר החזרות של האיטלקיה באלג'יר. 

     

    קומדיה רצינית

    האיטלקיה באלג'יר קיבלה מרוסיני את הכותרת הבלתי שגרתית "דרמה קומית", כותרת שאפשרה לו לשלב בין מאפיינים של אופרה בופה (קומית) ואופרה סריה (רצינית). העלילה הפתלתלה של "האיטלקיה" היא קומדיית מצבים של ממש ושייכת במובהק לז'אנר האופרה הקומית, עם שלל דמויות ססגוניות, קווי עלילה מרובים, תככים, מזימות, והתחפשויות.

     

    גם המפגש בין מזרח למערב, איטליה ואלג'יר, מספק לא מעט רגעים קומיים, אך במקביל נוגע בנקודות תרבותיות רגישות: איזבלה נרתעת ממוסטפה - המנהגים של מוסטפה, המראה האקזוטי שלו והדיבור שלו - אך גם נמשכת אליו באותה העת. המתח הזה הוא הכוח המניע של הדרמה ומציע כר פורה לשילוב בין קומדיה לרצינות. רוסיני כתב את ה"איטלקיה" בתקופה שלפני איחוד איטליה, תקופה בה הזהות האיטלקית עמדה למבחן. תזמון זה בוודאי היווה רקע לביטויים תרבותיים ואמנותיים שניסו להבנות זהות איטלקית חדשה ומגובשת. המפגש של איזבלה עם ה"אחר" מחדד את הזהות האיטלקית שלה עצמה.

     

    פנטזיה אוריינטליסטית - סקיצות של התלבושות מאת המעצב אורן דר.


    עלם במצוקה / אבירה על סוס לבן

    האיטלקיה באלג'יר לא תציג בפניכם עלמה במצוקה שמחכה לאביר על הסוס הלבן שיציל אותה. רוסיני והליברטיסט שלו, אנג'לו אנלי, הפכו את היוצרות עם איזבלה כגיבורה בסגנון ג'יין אוסטין, בעלת עוז ותושיה. היא מבינה שהיא צריכה להציל את המצב וסומכת רק על עצמה לעשות כן. דווקא לינדורו, אהובה, הוא חסר האונים הזקוק להצלה. רוסיני עושה היפוך מקסים במשחק התפקידים האופראי הקבוע, ומוסיף דמויות משנה שמחזקות את האמירה המגדרית הנועזת שלו. מוסטפה ואלווירה משרתים את הנרטיב הפטריארכלי מוכר של גבר רודף השמלות, שמאס באשתו העדינה והחלשה הזקוקה נואשות לאהבתו. נדמה כי אלווירה ומוסטפה מאוהבים בתפקידים המגדריים המסורתיים שלהם ומסרבים להתנער מהם גם כאשר עוזריהם האישיים מנסים לנער אותם מהם. גם תדאו, המאוהב באיזבלה, לא מסוגל להרפות מתפקיד האביר ומנסה להציל את איזבלה, שכלל לא צריכה שיצילו אותה. רוסיני מגחיך את חלוקת התפקידים המקובלת ובכך קורא תיגר על מוסכמות חברתיות בצורה נונשלנטית ומלאת הומור. את דמותה של איזבלה כתב רוסיני כאשר הוא בן 20 בלבד, וההערצה שלו לנשים ואמונתו בכח שלהן, ליוו אותו בכל התפקידים הנשיים שכתב גם אחריה.

     

     

     חוף הים מגיע לבמת האופרה - הדמיה של תפאורה שעיצבה נטע הקר.

     

    "לנצח על רוסיני זה כמו לרכוב על אופנוע"

    במילים אלו מתאר מאסטרו יובל צורן את חוויית הניצוח ב-האיטלקיה באלג'יר. "הכל קורה נורא מהר, עם המון הפתעות ושינויים בלתי צפויים" הוא מספר. "יחד עם זאת יש המון מקום ליצירתיות, גם בהחלטות המוסיקליות שלי כמנצח, וגם עבור הזמרים במקומות בהם רוסיני מזמין אותם להתפרע עם קדנצות וירטואוזיות ואילתורים".

     

    באופרות של רוסיני המוסיקה והדרמה הן דבר אחד. כמלחין וירטואוז ששלט בז'אנרים מוזיקליים רבים, רוסיני מצליח להתאים את המוסיקה לסיטואציה באופן אבסולוטי, ולשחק עם סגנונות כתיבה מגוונים. כך הוא נע לאורך האיטלקיה באלג'יר בין דרמה לקומדיה: רוסיני כותב אנסמבלים מלאי הומור, כמו למשל הקווינטט הו הוא מחקה מגוון סאונדים מצחיקים בעזרת כלי התזמורת; הוא מייחס למוסטפה מינואט אירופאי באקט קומפוזיטורי סרקסטי, ואז מפרק אותו לגורמים כאשר מוסטפה מאבד את קור רוחו. לעומת זאת, את האריה של איזבלה כשבויה הכמהה לחזור למולדתה ("Pensa alla patria") הוא מלחין כאריה דרמטית של ממש, וכמוה גם האריה של לינדורו במערכה הראשונה ("Languir per una bella").

    ההתרחשות המוסיקלית כל כך רגישה ומשכנעת עד שרוסיני משכנע אותנו שהסיפור עוקב אחר המוסיקה, ולא להפך.

     

    הבמאי עידו ריקלין והמנצח יובל צורן.

     

    איטלקיה בתל אביב

    "האופרה הזו היא פנטזיה שנולדה מתוך מוחו הקודח של גבר בן 20 תוך 20 יום", כך מתאר הבמאי עידו ריקלין את האיטלקיה באלג'יר . "אני אוהב את העובדה שהוא נתן דרור לדמיון ולרעיונות שלו. הוא כתב גיבורה שחווה מצוקה ומבינה שהיא חייבת להתגבר עליה. הוא כותב שיר הלל לכוח הנשי שלה". ריקלין בחר להשאיר את האופרה בתקופה בה היא נכתבה, ולא לשנות את הזמן והמקום כפי שמקובל בהפקות עכשוויות של אופרות קלאסיות. הסיבה לכך, מעיד ריקלין, היא ש"הפנטזיה של רוסיני עובדת טוב יותר כאשר היא מוצגת בהקשר המקורי שלה, כחלק מהמארג התרבותי בו היא נכתבה. דרך הפריזמה ניתן גם להבין עד כמה היצירה הזו פמיניסטית".

     

    איזבלה מגיעה לחוף הים בתחילת האופרה ואומרת משפט שעבור ריקלין היה מרכזי בפיתוח הקונספט של ההפקה: "כאן איבדתי את לינדורו וכאן אמצא אותו שוב". המשפט הזה הקסים את ריקלין ולדבריו היווה את הבסיס לרעיון הוויזואלי המרכזי - פנטזיה אוריינטליסטית על חוף הים של אלג'יר. "הסט לא אמור להיות ריאליסטי אלא לשקף פרגמנטים של דמיון. הבסיס הוא חול ושמים, ומשם נבנים הארמונות" מספר ריקלין. התלבושות התקופתיות המרהיבות משרתות גם הן את הפנטזיה ומתכתבות עם מוטיב ההתחפשות המאפשרת לדמויות באופרה לגעת בפנטזיות שלהן עצמן. כמו התלבושות, גם השימוש בתנועה (של חמישה רקדנים ושל הזמרים עצמם) נועד להדגיש את המשחקיות שמלווה את הסיפור ואת המוסיקה, גם ברגעים דרמטיים. כמו שסיכם זאת ריקלין: "חוף הים מזמין את בני האדם לשחק, אפילו במצבים מסכני חיים".

    עבור לתוכן העמוד