החודש תבוצע בסדרה הליטורגית של האופרה הישראלית אחת היצירות המקהלתיות הפופולריות בכל הזמנים: "משיח" של הנדל. את "משיח" כתב הנדל בפרץ השראה מסחרר ובזמן קצר – חודש אחד בלבד. הנדל עצמו ניצח על היצירה כ- 36 פעמים בימי חייו, מספר הופעות פנומנאלי בהתחשב בתקופה. בתחילה, זכה הנדל לתגובות צוננות על היצירה, בעיקר מכיוון שבחר לבצע את האורטוריה באולמות קונצרטים ולא בכנסיות, כפי שהיה נהוג בזמנו. המבקרים טענו שאופן הביצוע הזה הופך את היצירה ל"קלילה" מדי, אך למרות זאת (ואולי דווקא בגלל זה) הקהל התאהב במהרה ב"משיח", שהפכה מאז לאחת היצירות המבוצעות ביותר ברפרטואר המקהלתי.
משיח נחקקת בזיכרון המאזין כיצירה מרשימה וגרנדיוזית, בין היתר הודות לביצועים מודרניים שהעצימו באופן ניכר את התזמורת והמקהלה המשתתפות בביצוע. אך האמת היא, שהנדל עצמו תזמר את היצירה המקורית בפשטות יוצאת דופן: היצירה כתובה במקור לתזמורת קאמרית קטנה שהבסיס הכלי שלה היה כלי מיתר בליווי צ'מבלו. לאלה הוא הוסיף שני אבובים ושתי חצוצרות שמופיעים רק בחלק מהפרקים. גם המבנה של היצירה מצביע על גישה ישירה בלתי מתחכמת: האורטוריה מחולקת לשלושה חלקים שמתארים באופן בלתי-נרטיבי את הקונספט התנכי של המשיח, כאשר כל חלק מתאר פן אחר של המושג המשיחי: נבואה / הולדת המשיח / כנסייה. על רקע המבנה והתזמור הפשוטים, בולטים במיוחד הניואנסים הדרמטיים והמוסיקליים שמאפיינים את היצירה. בזכות יכולת מיוחדת להפוך טקסט לצלילים, ועל ידי שימוש אמנותי וחכם באמצעים מוסיקליים ווקאליים וכליים שהיו מקובלים באותה תקופה, הפך הנדל את "משיח" ליצירה יוצאת דופן, הבעתית ומרגשת.
האריות האינטימיות של משיח מציגות את יכולתו המיוחדת של הנדל לעצב את הדרמה המוסיקלית ולהדגיש את המשמעויות הטקסטואליות, וזאת גם באמצעים המוסיקליים הפשוטים ביותר. במרבית האריות ביצירה הסולנית מלווה על ידי סקציית הכינורות, שמנהלים איתה מעין דו שיח מוסיקלי. כדי לצייר בצלילים את הטקסט, הנדל משתמש באמצעים מלודיים, קצביים וקישוטיים ולא באמצעים תזמוריים, כפי שאנו רואים במוסיקה מאוחרת יותר, מהמאה ה- 18 וה-19. בפרקי הסולו, הנדל יוצר קווים ווקאליים שמאירים את חלקי הטקסט בעלי האופי האישי. הגבהים הקוליים מתארים התרחשויות שמימיות, והשימוש במנעדים הנמוכים נועד כדי לתאר התרחשויות ארציות. בכך מצליח הנדל לקחת את מטאפורת שני העולמות הנוצרית ולהעניק לה ביטוי מוסיקלי בעל נוכחות מוחשית כמעט. הנדל אכן משתמש באמצעים תזמוריים כדי לסמל את הנוכחות האלוהית, זאת על ידי שימוש בחצוצרות ובטימפני, שמופיעים בדרך כלל בקטעי המקהלה והופכים אותם למפוארים וחגיגיים. נוסף לשימוש הייחודי בכלים אלה, באפיזודות המקהלתיות משתמש הנדל בכל עושרה של התזמורת ויוצר מצלול מרשים שהפך לסימן ההיכר של היצירה.
השימוש באמצעים מוסיקליים בכדי לתאר באופן ישיר מרכיבים טקסטואליים, נחשב לטכניקת הלחנה שהייתה אהובה ונפוצה מאד בתקופת הבארוק ונקראה "ציור מילים". הנדל נחשב לאחד המאסטרים של השיטה, והוא מביא את היכולת שלו לידי מיצוי ב"משיח". הדבר ניכר במאפיינים מוסיקליים כלליים שמבטאים אווירה או הלך רוח, אך גם התייחסות לפרטים הטקסטואליים הקטנים ביותר, כמו תיאור מוסיקלי של מילה אחת. כך לדוגמא, כאשר זמר הטנור שר את המילה "עקום", משחק הנדל בשני צלילים קרובים שמתחלפים זה בזה. כדי לתאר את המילה "ישר" משתמש הנדל בצליל אחד ארוך בלתי משתנה. דוגמא ציורית נוספת, נמצא בתיאור המוסיקלי של הטקסט המתאר עדר כבשים בו כל כבשה תעתה בדרכה: הפרק המקהלתי מתחיל בשירה הרמונית שבה המקהלה שרה אקורדים בה כל הקולות מתואמים זה עם זה, וכאשר הכבשים מתחילות לתעות, כך גם הקווים המוסיקליים, כאשר כל קול נפרד מן האקורד ההרמוני הראשוני ויוצא לדרך עצמאית.
היכולת של הנדל להפוך את המוסיקה למטאפורה של מילים, רעיונות ורגשות הפכה אותו לאחד המלחינים הגדולים של תקופת הבארוק. ב"משיח" הוא מצליח לקחת מושג דתי מופשט, ולתת לו פרשנות אישית ואנושית, תוך שהוא מספר סיפור בצלילים. במובן זה, "משיח" ממשיכה את המסורת האופראית המפוארת של הנדל, יותר מאשר את המסורת הליטורגית, וזו גם כנראה הסיבה שהיא מצליחה לגעת בלב הקהל למרות היותה יצירה דתית. הביצוע הקרוב באופרה הישראלית, בניצוחו של ניקולס מק'גיגן – אחד המומחים הגדולים בעולם לביצוע של יצירות בארוק בכלל והנדל בפרט – תהווה הזדמנות נוספת ליהנות מהיופי והייחוד של האורטוריה, שממשיכה לרגש את הקהל כבר יותר מ- 250 שנה.
.jpg "הנדל")
