פושקין, אחד מגדולי הסופרים הרוסים בכל הזמנים, כתב כמה מהיצירות הקנוניות של הספרות הרוסית והעולמית. השפעתו התרבותית העמוקה יוצאת מגבולות עולם הספרות אל עולמות אמנותיים אחרים כמו קולנוע, מחול, תיאטרון וכמובן- אופרה. מעטים הסופרים שזכו לעיבודים אופראיים כה רבים ליצירתם ובכך הפכו לחלק בלתי נפרד מעולם הבמה. אך להבדיל מיוצרים כמו שייקספיר וויקטור הוגו, שהפרוזה שלהם קרצה למלחינים ולליברטיסטים מכל העולם, פושקין העניק השראה בעיקר למלחינים בני עמו, שהבולט בהם הוא צ'ייקובסקי שכתב שתי אופרות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר האופראי המערבי – "ייבגני אוניגיין" ו"פיק דאם". מלבד האופרות המוכרות של צ'ייקובסקי קיימות עשרות אופרות של מלחינים רוסים שהשתמשו בחומרים של פושקין ביניהם רחמנינוב, גלזונוב, ורימסקי-קורסקוב, שהאופרה שלו סיפורו של הצאר סלטאן, תעלה בחודש הבא באופרה הישראלית בהפקה ובביצוע של בית האופרה סטניסלבסקי-נמירוביץ' דנצ'נקו.
סיפורו של הצאר סלטאן היא אחת משלוש אופרות שכתב רימסקי-קורסקוב על-פי פושקין, ואחת מתוך 15 האופרות שכתב במהלך חייו. האופרות שלו מבוצעות לעתים רחוקות במערב, אך ברוסיה הן זכו להצלחה אדירה כבר בימי חייו, וזאת על אף קשיים שהוערמו על המלחין על-ידי הצנזור הראשי בתקופת השלטון הקומוניסטי. באופרות שלו, עוסק רימסקי-קורסקוב במגוון רחב של נושאים תוך שימוש בצורות מוסיקליות מגוונות החל מרומנים היסטוריים, דרך סאטירות חברתיות ועד לאופרה קומית במערכה אחת על היחסים הטעונים בין המלחינים מוצרט וסאליירי. המשותף לכל האופרות שלו הוא הקשר העמוק לתרבות הרוסית ולספרות הרוסית העממית בפרט, בין אם באופן ישיר כמו באופרות "עלמת השלג" או "סאדקו", או באופן מופשט יותר, כמו באופרה "אגדת העיר הסמויה קיטאז'". החומרים הספרותיים שמשכו את רימסקי-קורסקוב בעלי רבדים סימבולים, שעוסקים פעמים רבות במיתולוגיה רוסית עממית ובנושאים הקשורים בטבע. השימוש בחומרים מסוג זה אפשר לרימסקי-קורסקוב לבטא שתיים מן החוזקות שאפיינו את הלחנתו: היכולת שלו לתאר את הטבע באמצעים מוסיקליים, וכישרון התזמור יוצא הדופן שלו.
סיפורו של הצאר סלטאן מביאה לידי ביטוי את כל המאפיינים הללו, אך היא גם יוצאת דופן ביחס לאופרות האחרות שכתב: היא אינה מבוססת על סיפור עם עתיק יומין, אלא על פואמה של פושקין, שאמנם מתכתבת עם מסורת האגדה העממית, אך היא כשלעצמה יצירה ספרותית מקורית. היבט ייחודי נוסף, הוא היעדר סימבוליזם ספרותי מובהק; גם אם ניתן למצוא בפואמה משמעויות סימליות, נדמה כי פושקין ביקש לספר סיפור אגדה מבדר שנותן דרור לדמיון, ללא רצון לייצר משמעויות או רבדים נסתרים. הפואמה מלאת פנטזיה, וכוללת את כל הרכיבים הנחוצים ליצירת אגדה קסומה: מלך שבנו הנסיך נשלח הרחק ממנו; אי נידח שהופך לעיר מפוארת באמצע הים; חיות קסומות שעוזרות לנסיך לקבל את משאלותיו; נסיכה במסווה של ברבור; וסנאי אחד, שמוצא אבני חן יקרות בתוך בלוטים.
לאופרה מבנה ייחודי שנוצר בהשראת המבנה הספרותי, שהוא רצף תמונות או סצנות אופראיות. יחד עם המוסיקה המשופעת מוטיבים עממיים, והתזמור הייחודי, נפרסת האופרה תמונה אחר תמונה כמו רקמה בעבודת יד עדינה ומיומנת. רימסקי-קורסקוב כינה את האופרה "יצירה אינסטרומנטלית-ווקאלית", ואכן תפקידה של התזמורת מרכזי במיוחד: יש בה קטעי ביניים אינסטרומנטליים רבים, והשימוש בתזמורת נעשה בצורה מחוכמת שמעצימה את תחושת הפנטזיה. דוגמא לכך, היא השימוש בחצוצרה בתחילתה של כל "תמונה" שנועד להמחיש את תחילתה של התרחשות חדשה. דוגמא נוספת היא הקטע המפורסם ביותר באופרה -"מעוף הדבורה" בו מצליח רימסקי-קורסקוב לחקות בדיוק מפעים את קול זמזומה של הדבורה באמצעים מוסיקליים.
הקשר העמוק בין האופרות של רימסקי-קורסקוב (ואופרות רוסיות בכלל) לשורשים הרוסיים העממיים יתכן והוביל לכך שבמשך שנים רבות בוצעו האופרות הללו מעט מאד על במות מערביות. הקושי המובנה בלמידת השפה הרוסית, שהיא שונה מאד מהשפות הלטיניות בהגייה ובמצלול, גם תרם לכך ללא ספק. אך זו בוודאי אינה הסיבה העיקרית להימנעותם של זמרים מערביים מביצוע אופרות אלה, שכן הם מורגלים בלמידה ושירה של שפות זרות. הסיבה העמוקה יותר כנראה, נעוצה בזרות התרבותית שמבצעים וקהלים מערביים חשים כלפי האופרות הרוסיות, שנתפסה כאקזוטיקה ייחודית בלתי נגישה; התמות, המהות והסגנון – מושפעים ממסורות גיאוגרפיות והיסטוריות שאמני המערב חשים שאין ביכולתם להבין לעומקן.
באמצע שנות ה-90 חל שינוי משמעותי, בין היתר בעקבות השיפור ביחסי המסחר והתיירות בין רוסיה למערב. לפתע, יכלו זמרי אופרה רוסים להופיע על הבמות המערביות ובכך לחשוף את הקהל לרפרטואר האופראי הרוסי העשיר. דוגמא לכך ניתן לראות בפסטיבל רימסקי-קורסקוב שהתקיים במטרופוליטן אופרה בניו יורק בשנת 1995, בו הוצגו שלוש אופרות של רימסקי-קורסקוב בסוף שבוע עמוס אחד, בהשתתפותם של סולנים רוסים ידועים ואמנים מקומיים. הקהל נדהם לגלות רפרטואר אופראי צבעוני ומלא דמיון, שמאז ועד היום זכה לפרשנויות בימתיות חדשות ומעניינות והפך לאורח תדיר יותר בבתי האופרה הגדולים במערב. הגעתה של האופרה סיפורו של הצאר סלטאן לאופרה הישראלית בחודש הבא ממשיכה את המסורת הזו, ומאפשרת לקהל הישראלי הזדמנות מיוחדת להיחשף לצלילים וקולות ממקום רחוק ומרתק.
לרכישת כרטיסים - https://bit.ly/2pEcFvu