דון ג'ובני

סולנים:

בהשתתפות:

מקהלת האופרה הישראלית
מנצח המקהלה: איתן שמייסר
תזמורת האופרה - התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון

השירה באיטלקית

כתוביות תרגום מוקרנות בעברית ובאנגלית
תרגום: ישראל אובל

פרק #1 - ההתחלה

פרק #2 - העבודה על הסט

פרק #3 - שיחות עם הקריאייטיב

פרק #4 - מפגש עם ה'קאסט'

פרק #5 - העבודה עם המקהלה

פרק #7 - אלימות

פרק #8 - הפרטים הקטנים אל מול התמונה הכללית

פרק #9 - עולים על הבמה

פרק #10 - חזרה S&O - במה ותזמורת

פרק #11 - אחרי החזרות הגנרליות

פרק #12 - המסך עולה

דון ג'ובני הוכתרה לא פעם כאופרה הטובה ביותר של מוצרט, ורבים אף מחשיבים אותה לאחת האופרות הטובות ביותר שנכתבו אי פעם. החודש תעלה באופרה הישראלית הפקה חדשה של האופרה בבימויו של קספר הולטן  ובניצוחו של מאסטרו דניאל אורן. בהפקה המשותפת לאופרה הישראלית ולאופרה המלכותית הקובנט גרדן בלונדון, מציע הולטן פרשנות חדשה ומעניינת לדרמה המורכבת של מוצרט והליברטיסט דה-פונטה. בהשתתפות קאסט בינלאומי מבריק, גישה ויזואלית חדשנית ותעוזה דרמטית - שופך הולטן אור מחודש על הסיפור  של דון ג'ובני והנשים בחייו.

במכתב שכתב מוצרט לאביו זמן קצר לפני שהחל לשתף פעולה עם דה פונטה, הוא ביטא את החשיבות הרבה שהוא מייחס לבניית הדמויות הנשיות באופרה : בחזונו של מוצרט הוא ראה שלושה תפקידים נשיים גדולים, בעלי חשיבות זהה. תפקיד אחד צריך להיות "רציני" לחלוטין, שני יכול להיות בין רציני לקומי, והשלישי יכול להיות קליל והומוריסטי. בנישואי פיגארו הצליח דה-פונטה להגשים את משאלתו של מוצרט, והשניים המשיכו לשכלל את המבנה הזה גם בדון ג'ובני.  המשולש הנשי של דון ג'ובני מציג שלושה תפקידים נשיים מהעמוקים והזוהרים שנכתבו אי פעם על ידי מוצרט, וברפרטואר האופראי בכלל. דונה אנה, דונה אלווירה וצרלינה, שלוש נשים שונות שכולן מנהלות מערכת יחסים בעייתית עם ג'ובני ותוך כדי כך מניעות את עלילת האופרה.

אך האם קיימת ב דון ג'ובני עלילה של ממש?

 
התייחסותו הדקדקנית של מוצרט לעיצוב הדמויות טרם כתיבת האופרה, ניכרת באופן המובהק והחד משמעי בו הלחין מוצרט כל אחת מהן. העיצוב המוסיקלי הייחודי של הדמויות, יחד עם תבניתיות וחזרתיות טקסטואלית של כל אחת -  מעלים את השאלה האם מדובר למעשה בגרסה דרמטית להפליא של הקומדיה דל ארטה: רצף סצנות בהן כל דמות מגלמת את עצמה בצורה הקיצונית ביותר כאשר המפגש בין הדמויות רק מדגיש את הפונקציה של כל אחת מהן. דון ג'ובני, לדוגמא, מתנהג באותו האופן בכל פעם שאנחנו פוגשים בו במהלך האופרה. הוא אינו מביע חרטה על מעשיו אף לא לרגע אחד (גם לא בסופה של האופרה כאשר הוא נענש על מעשיו באופן מושלם). דונה אנה גם היא מובילה קו אחיד לאורך האופרה: היא לא שלמה עם יחסיה עם ארוסה דון אוטביו מהרגע הראשון, וגוערת בו כאשר הוא מעלה את סוגיית נישואיהם כמרפא לצער שלה על מות אביה. מהדיאלוג ביניהם ברור לנו הצופים שזהו אינו הדיון הראשון בנושא, ואנו עדים להמשכו במהלך האופרה כאשר בכל פעם דונה אנה דוחה את נישואיהם עוד ועוד. גם בסוף האופרה, כאשר הנקמה הושגה ואנו מצפים שדונה אנה סוף סוף תיעתר להצעת הנישואים הנצחית – היא מסכימה להינשא לאוטביו רק בעוד שנה. דונה אלווירה לא מצליחה להתגבר על אהבתה לג'ובני אף על פי שהיא מבינה את טבעו הבעייתי ויודעת שהוא לא מעוניין בזוגיות איתה. היא אמנם מוותרת לבסוף על יחסיה איתו, אך באותה נשימה מחליטה לוותר על יחסים עם גברים בכלל, ומחליטה "לפרוש מחיי החברה". עבור דונה אלווירה, זה או ג'ובני – או כלום. צרלינה מתנהגת בדיוק אותו דבר בכל פגישה שלה עם ג'ובני  - היא מחוזרת על ידו, ספק משתפת פעולה ספק דוחה אותו. לאחר כל פגישה כזו היא מתנצלת בפני מזטו הזועם ומבקשת את סליחתו באריית התנצלות מתקתקה. גם לפורלו, המשרת ההפכפך של ג'ובני, נותר בשלו: הוא מעלה אמנם סימני שאלה לגבי דרכו המוסרית של ג'ובני במהלך האופרה, אך בוחר בסופו של דבר להישאר איתו עד הסוף המר. מה אם היום המתואר באופרה, הוא בסך הכל יום אחד בחייו של ג'ובני שבו "לא הולך לו", ואם היתה אופרה על היום שאחרי, היינו רואים שהכל נשאר למעשה ללא שינוי?

פרשנות זו מרמזת על חולשתן המוחלטת של הנשים אל מולו ג'ובני: הן חובות שבר גדול בעקבות המפגש איתו, שמותיר אחריו חותם בל יימחק. בין אם מדובר בדונה אנה שעוצרת את חייה כדי לנקום את מות אביה; דונה אלווירה שמאוהבת באופן כמעט עיוור בג'ובני ובוחרת בחיי פרישות על פני חיים בלעדיו; או צרלינה, שנכנעת לפיתוייו של ג'ובני ביום חתונתה ומסכנת את יחסיה עם ארוסה מזטו. דון ג'ובני הוא המאהב- שרלטן המושלם, שמצליח פעם אחר פעם לסחרר את קורבנותיו הנשיים שלא מסוגלות לו.

אך האם אכן מדובר בשלוש נשים פאסיביות שגורלן נקבע על ידי גבר חלקלק ומניפולטיבי?

או שמא מדובר בשלוש נשים שעוברות תהליך נפשי ופסיכולוגי עמוק, ומסיימות את האופרה חזקות ושלמות מכפי שהתחילו אותה? דונה אנה מחפשת את הנקמה בג'ובני כדי להתנקות מהחטא שלו ולהשלים עם מות אביה. כאשר היא משיגה את סגירת המעגל, היא מתפנה סוף סוף לחשוב על נישואים עם אוטביו. היא אמנם דוחה את מועד החתונה – אך משלימה עם היותו של אוטביו בן זוגה, לאחר שהוכיח את נאמנותו ועמד לצדה בחיפוש אחר מרפא לנפשה; דונה אלווירה מבינה שג'ובני לא מתאים עבורה, ומפסיקה לכעוס עליו ועל עצמה. באריה האחרונה שלה, היא מפויסת ביחס לאריות הראשונות, ואומרת שהיא "מרחמת" על ג'ובני. אלווירה מגיעה לקבלה כפולה: של ג'ובני כמי שהוא, ושל העובדה שהיא לא תוכל לשנות אותו; צרלינה, שמוקסמת מהסקס- אפיל המתוחכם והאפלולי של ג'ובני שמאיר את היותו של מזטו כפרי ו"פשוט", בוחרת בסופו של דבר במזטו בלב שלם ומתוך ידיעה שהוא יהיה לה בן זוג טוב יותר לטווח הארוך; ואפילו ג'ובני שמתחיל את האופרה כאציל יהיר, נצלן ומשולח רסן - נותר בודד ומקבל את עונשו כאשר נגרר לשאול על ידי רוח הרפאים של הקומנדטורה.  

הבה נלך אף רחוק עוד יותר, כפי שעשה קספר הולטן בהפקה שתעלה כאן החודש. הולטן צייר את שלוש הנשים כמתוחכמות, ערמומיות ומניפולטיביות לא פחות מג'ובני. הוא מתחיל בהטלת צל של ספק על פרשיית האונס של דונה אנה בתחילת האופרה. אופן הבימוי של דונה אנה בסצנה בה היא פוגשת את אוטביו לאחר המפגש עם ג'ובני מבהירה כי דונה אנה ממציאה את האונס כסיפור כיסוי להתנהגותה הבלתי הולמת. היא אכן מחפשת לנקום בג'ובני על כך שרצח את אביה, ומשתמשת בדון אוטביו ובאהבתו אליה כדי לרתום אותו למשימה. השאלה האם היא מתכוונת להינשא לו אי פעם – נותרת פתוחה. דונה אלווירה בהפקה של הולטן רחוקה מלהיות האישה הזנוחה והנואשת שהיא בדרך כלל. היא אישה מינית מאד ומלאת פאתוס, שמנצלת כל רגע שלה עם ג'ובני כדי לנסות לכבוש אותו מחדש (גם כאשר היא מטיחה בו האשמות). צרלינה היא צעירה דינאמית ופלרטטנית, שמנהלת יחסים סוערים עם מזטו. הקשר ביניהם מושתת על משיכה פיזית עזה וחייתית (כמעט אלימה לפעמים) והיא יודעת להשתמש באנרגיה הזו כדי לקבל את מחילתו בכל פעם מחדש. יחסיה עם ג'ובני הם בגדר פלרטוט מהנה ובלתי מזיק, כאשר היא מודעת לחלוטין למעלליו, ואף מלגלגת עליו כאשר הוא מצהיר שיינשא לה. היא מנצלת את ג'ובני לפריקת עול אחרונה לפני שהיא מתחייבת למזטו. 

  
זו בדיוק גדולתה של דון ג'ובני: ריבוי התיאוריות והפרשנויות שמנסות להסביר אותה, והעובדה שהן סותרות זו את זו, אך משכנעות מאד באותה העת. המוסיקה של מוצרט כה מורכבת ורב משמעית שניתן לרתום אותה לאינספור גישות דרמטיות ופילוסופיות. יחד עם זאת היופי והרגישות הפסיכולוגית שלה - הן אבסולוטיות, ולכן נוגעות בנפש המאזין בכל מסגרת פרשנית. האפשרויות הרבות הטמונות בדרמה של דה פונטה ובמוסיקה של מוצרט, מבטיחות לנו עוד שנים רבות של הפקות שינסו לפצח את האניגמה של דון ג'ובני.

יעל קרת