ערן: מתי התחלת לעבוד באופרה הישראלית? מה הביא אותך לתפקיד המיוחד הזה?

איתי: זו העונה הרביעית שלי כמנצח מקהלת האופרה. את דרכי באופרה התחילתי בשנת 2018, כעוזר מנצח בהפקת נבוקו בפארק הירקון. חזרתי על התפקיד גם בהפקת האופרה בבריכת הסולטן בשנת 2019. לאחר מכן התחלתי להיות עוזר מנצח בהפקות בבית האופרה כאשר בשנת 2022 מוניתי לעוזר מנצח קבוע וחבר בצוות המוזיקלי של האופרה. במקור אני פסנתרן וגם עשיתי בגרות בנגינה פסנתר אבל את התואר הראשון שלי, שעשיתי באקדמיה למוזיקה בתל אביב, כבר עשיתי בניצוח מקהלות, בשילוב עם מדעי המחשב. אפילו למדתי במקביל ניצוח תזמורות. בתואר השני שלי התמקדתי כבר רק בניצוח מקהלות. במהלך הלימודים ואחריהם ניצחתי על כמה מקהלות באופן קבוע ועבדתי עם המקהלות הגדולות בארץ. האופרה הייתה הדבר שעשיתי ״פעם ב״ ולאט לאט הפכה לדבר המרכזי. אחרי תקופה שהייתי בצוות המוזיקלי קיבלתי הצעה להפוך למנצח המקהלה. היות וזה מה שלמדתי ורציתי לעשות, ושכבר עבדתי בבית זו הייתה הזדמנות מעולה. הגעתי אל התפקיד ״מבפנים״ אחרי שכבר הכרתי את הבית ואת הצוות המוזיקלי. אפילו המקהלה כבר הכירה אותי קצת. חשוב לי להגיד שבהפקה הזו של נבוקו יש עבורי סגירת מעגל כי זה היה הפרוייקט הראשון שלי עם האופרה ועכשיו חזרתי אליה כמנצח המקהלה ואפילו ניצחתי על הופעה אחת. זה מרגש.

ערן: בוא נדבר מקהלת האופרה הישראלית. מי שר בה?

 איתי: המקהלה שלנו מורכבת מקבוצות שונות של זמרים וזמרות. יש את הבסיס שרוב הזמרים בו הם עולים מברית המועצות לשעבר. הם מעט מבוגרים יותר וחלקם פה המון שנים. רובם בוגרי אקדמיות למוזיקה וחלק לא קטן מהם אף היו סולנים בעבר. החלק השני הוא כמובן זמרים שלמדו או לומדים זמרה באקדמיות למוזיקה ויש להם ניסיון בשירה מקהלתית או סולנית ולחלקם גם את הניסיון המשחקי. ויש לנו חלק אחרון, קבוצה יחסית חדשה של זמרים שעלו מרוסיה ומאוקראינה מאז תחילת המלחמה. קלטנו זמרים חדשים, רובם צעירים ובעלי הכשרה מוזיקלית. יש במקהלה מעיין ערבוב כזה מיוחד של דורות ואנשים.

ערן: יש תחלופה במקהלה? איך שומרים על כשירות?

 איתי: פעם בשנה למעשה, ממש בימים אלו,  אנחנו מקיימים בחינות קבלה למקהלה- גם כי יש לנו זמרים שפורשים או יוצאים לפנסיה אבל גם כי חלק מהזמרים שלנו לא זמינים לכל הפרוייקטים. לא פשוט להתקבל למקהלה. גם כי מספר המקומות לזמרים חדשים מוגבל וגם כי הדרישות הן די גבוהות. צריך להיות עם הרבה מאוד כישורים מוזיקליים, קוליים, כישורי משחק וגם ידע בשפות וניסיון בשירת מקהלה. לפעמים אנחנו לוקחים צ׳אנס ומכשירים זמרים חדשים עם פחות ניסיון אך בעלי פוטנציאל. חוץ מזה, הזמרים במקהלה גם עוברים פעם בשנה תהליך של אודיציות. כך אני שומע איך כל זמר נשמע ולפעמים עושה התאמות: אולי זמרת עוברת מסופרן שני לראשון או זמר מבריטון לבס. מעבר לזה אנחנו גם עושים בדיקות מוכנות לקראת כל הפקה בה שר רק זמר אחד מכל קול. כך אני מקבל תמונה של המוכנות והמצב בשגרה.

ערן: ומה לגבי משמעת? איך זה עובד?

איתי: מקהלה היא סוג של מפלצת או קייטנה אחת גדולה, מהמקהלה הכי חובבנית ועד הכי מקצועית, מהכי צעירים ועד הכי מבוגרים. לכולן יש מאפיין משותף אחד: מקהלה היא קהילה עם הווי ודינמיקה משלה, מה שהופך אותה למגובשת. במקרה של מקהלה מקצועית כמובן שיש אלמנט של משמעת: שקט בחזרות, נוכחות, ללא טלפונים. יש גם משמעת מוזיקלית כמו סימון של הערות בתווים או תשומת לב לפרטים. רק ככה אפשר לבנות את הסאונד האחיד והמשותף. במקרה שלנו יש גם עולם שלם של משמעת על הבמה. בטיחות למשל, מאיפה עולים ויורדים לבמה, עם איזה נעליים ולפעמים יש תפאורה שמצריכה דברים מיוחדים: כמו החול בדידו ואניאס שאילץ את כולם לעלות יחפים, או שיש הפקות שצריך להיכנס ממתחת לבמה וכו׳. המשמעת היא מוזיקלית, התנהגותית ובטיחותית. יש למקהלה מנהל אדמניסטרטיבי, נוי, שמתעסק בכל העניין המנהלי והמשמעתי. הוא אחראי על לוחות זמנים, נוכחות ועבודה מול מחלקות ההפקה השונות (מדידות במתפרה, זמני הגעה לאיפור ושיער) ועל אכיפת המשמעת בחזרות ועל הבמה. כל דבר שלא קשור למוזיקה הוא אצלו ומה שקשור למוזיקה אצלי. כמובן שהדברים חופפים בחלקם ומתואמים בנינו. כדי שנוי יבנה לוח חזרות הוא יקבל ממני את המידע של כמה חזרות צריך, כמה קרובות הן צריכות להיות וכו׳.

ערן: ציינת סאונד אחיד ומשותף. איך מייצרים אותו?

איתי: הקשבה. לא שלי לזמרים אלא שלהם לעצמם. זה מתחיל מהדברים הטכניים של ״מה כתוב בתווים״ אבל זה ממשיך באופן הביצוע. אם זה אופי מוזיקלי, ההפקה הקולית, הצבע הקולי. התהליך הזה של הקשבה אחד לשני מאוד חשוב לי אז לפעמים, בזמן החזרות, אני מפסיק לנצח לרגע מה שמכריח את המקהלה להקשיב פנימה ולקבל אחריות כגוף. סאונד אחיד של המקהלה גם מגיע מכל זמר בודד. באידיאל שלי, כל זמר צריך להיות עצמאי לחלוטין ולא להסתמך על מישהו אחר. כי ברגע שזמר מסתמך על קולגה אז תמיד יש משהו לא תואם ולא אחיד. אם אני מחכה לזמר שלידי, אני כבר אחריו או מחקה אותו ולא עושה את מה שצריך. זה מתחיל מזמר אחד והולך לקבוצות יותר גדולות. זה מתחבר גם לקהילתיות. הם גם יודעים בתוך עצמם איפה המקומות בהם הם נדרשים לעצמאות או המקומות בהם קולות ספיציים או אפילו זמרים ספציפיים יודעים שהם צריכים להקפיד יותר על השילוב שלהם בתוך הקבוצה.

ערן: איך מכינים את מקהלה להפקה באופרה?

 איתי: לפני שהמקהלה מתחילה לעבוד יש תהליך הכנה מקדים שלי שכולל היכרות שלי עם המוזיקה, חלוקת המקהלה לקולות ותפקידים שונים ולמידה של ההפקה הספציפית שאנחנו מתכוננים אליה- בעיקר של גורמים כמו מיקום על הבמה ומבנה הסט שישפיעו על עבודת ההכנה של המקהלה. לאחר מכן, מתחילים עם חזרות מוזיקליות. ברוב ההפקות, אנחנו מתחילים בחזרות נפרדות לגברים ונשים. במקרה של יצירות מורכבות מאוד, כמו הדיבוק למשל, אפילו התחלנו לעבוד כל סוג קול בנפרד. בשלב הזה לומדים את האופרה: הטקסט והצלילים, החלוקה של הקולות והתפקידים ומכירים את היצירה באופן הכי טכני שיש. אחרי זה מגיעים לחזרות משותפות של המקהלה המלאה בהן ״מחברים״ את הדברים, מסדרים מקומות מורכבים טכנית ואז גם מתחילים לעבוד על הסאונד, האופי של הדמויות והצבע הקולי. בשלב הבא אנחנו מתכוננים לחזרות הבימוי והבמה. זה השלב שבו כל חברי המקהלה משננים את החומר ושרים בעל פה. בנקודה הזו אני מתחיל להכין אותם גם לאופי הבימתי של ההפקה: הם ישירו רחוקים אחד מהשני, מעורבבים בין הקולות, מופרדים לפי תפקידים וכו׳.

אחרי החזרות המוזיקליות מתחילות חזרות הבימוי. זה תהליך של כמה שבועות של עבודה בחדר החזרות עם הבמאי וכל המשתתפים האחרים בהפקה. פה בעצם המקהלה לומדת את כל מה שקשור לפן התיאטרלי של האופרה: מאיפה נכנסים ויוצאים, איפה עומדים, מה הכוונה הדרמטית, איך להגיב לסולנים וכו׳- כל מה שתראו בהופעה על הבמה. במהלך שלה הבימוי מתקיימות חזרות מוזיקליות נוספות, כי לפעמים עולות סוגיות שלא חשבנו עליהן מראש או שאנחנו מגלים מקומות שההעמדה של המקהלה על הבמה דורשת התאמות או שינויים מוזיקליים.

ערן: ומה קורה כשמגיעים לבמה? איך שומרים על העבודה המוזיקלית כשמגיעים לחלל כל כך שונה?

 איתי: הבמה היא באמת חלל שונה מאוד מבחינת הצליל. כשאנחנו על הבמה עם התזמורת אנחנו שומעים דברים בצורה אחרת. גם הדרך שבה המקהלה שומעת את עצמה היא שונה. בכל הפקה יש תפאורה אחרת שמשפיעה על האקוסטיקה – אם יש קירות שתוחמים את הבמה, אם יש חול על הרצפה וכו׳. כל אלמנט כזה משפיע על הסאונד של המקהלה. בחזרות הבמה אני עושה תיקונים והתאמות בשביל להביא את המקהלה לסאונד הכי טוב ונכון וגם בשביל לשמור על האיזון מול הסולנים והתזמורת. זה יכול להיות דברים גדולים כמו לקרב או להרחיק את המקהלה כולה או לשנות משהו בהעמדה שלה על הבמה. וזה יכול להיות פרטים קטנים, לדוגמה כאשר יש כמה זמרים שהמיקום האקוסטי ״מקפיץ״ את הקול שלהם החוצה והם בולטים, נשנה את אופן ההפקה הקולית שלהם או נזיז אותם כדי לאזן את הסאונד.

ערן: האם יש משהו מיוחד בהכנה ל״אופרת מקהלה״ כמו נבוקו ששונה מהפקות אחרות?

איתי: קודם כל, אנחנו נמצאים המון זמן על הבמה ויש יותר חומר להכין. לפעמים אנחנו נמצאים על הבמה גם בסצינות בהן אנחנו רק מגיבים להתרחשות על הבמה בלי לשיר בכלל. המשמעות היא כמובן יותר חזרות מאשר בהפקה רגילה. נבוקו היא אופרה מוקדמת של ורדי והחומר המוזיקלי הוא לא מסובך כמו באופרות מאוחרות יותר שלו, אבל יש המון ממנו. המקהלה ממש מניעה את הסיפור בכמה סצינות. כך, לדוגמה, בלי הפתיחה הדרמטית של המקהלה לא נבין את הסיטואציה, את היותנו רגע לפני חורבן בית המקדש. המקהלה מכינה את כל הסיפור ואת הכניסה של הדמויות הראשיות. בלעדיהם אין סיבה לזכריה להגיע ולהגיד את מה שהוא אומר. ורדי ייעשה את זה גם באותלו. גם שם, בלי המקהלה שפותחת את הסיפור ונוטעת אותנו בדרמה אין לנו יכולת להמשיך. בנבוקו יש קטעים רבים בהם המקהלה מחולקת למספר רב של קבוצות שונות, כמו: החיילים של נבוקו או של אביגיל, הלווים, הנערות המתפללות ועוד. בהפקה הנוכחית החלוקה לקבוצות מתבטאת בלבוש שונה. העבריים, שיביאו לבמה גוונים שונים של יהדות וישראליות, יהיו לבושים בבגדי יומיום בגוונים אפורים וחומים. הבבלים יהיו לבושים במראה מחויט יותר ובו יבלטו הירוקים והכחולים.

ערן: האם יש משהו גם בבימוי או בהפקה הנוכחית שמעיד על התפקיד המורכב של המקהלה?

איתי: באופרות גדולות מהסוג הזה, בגלל האופי המוזיקלי והדרמטי וכמות האנשים התנועה על הבמה מוגבלת. הדבר משפיע כמובן על אפשרויות הבימוי. אם ורדי היה רוצה משהו יותר תזוזתי וקליל הוא היה כותב מוסיקה דומה יותר לזו שכתב בלה טרויאטה למשל. האתגר בנבוקו הוא במיוחד במקומות בהם המקהלה מחולקת לקבוצות קטנות: מצד אחד צריך לגרום גם לקבוצה קטנה יחסית של זמרים להישמע היטב וגם להבטיח שהקהל יבין שמדובר בקבוצות שונות. בחלק מהמקרים, בגלל צרכים אקוסטיים של הבית שלנו, כדי להשיג נפח קולי מספיק גדול, יש יותר זמרים ששרים מאשר אלה שלובשים תלבושת שמאפיינת קבוצה מסוימת ואז צריך לביים אותם כך שהקהל יחוש שרק אותה קבוצה שרה.

 ערן: אם נגעת ברגעים סטטיים יותר- יש בנבוקו רגעים שמרגישים מאוד אורטוריים, קונצרטנטיים כמעט, אל מול רגעים מאוד אופראיים ודרמטיים. כשחושבים על זה, רוב הסיפורים התנ״כיים הפכו לאורטוריות ולא לאופרות. השוני הזה בטח מרחיב את הטווח הדרמטי של המקהלה.

איתי: הנושא הוא תנכ״י ויש בו טקסטים שמדברים את הסיפור ואפילו ציטוטים או ״כמעט״ ציטוטים. הסיפור מביא לבמה גם הרבה פולחן ותפילות. אז יש מהות אורטורית לפעמים אבל המבנה המוזיקלי הוא אופראי לגמרי. ורדי יודע שזו יצירה בימתית וחייב להיות שימוש תיאטרלי בזמרים. ברגעים הסטטיים יותר ניתן לכתוב חומר מסובך יותר מוזיקלית שמרגיש יותר אורטורי. במקהלת העבדים, המקום שבו המקהלה שרה בקול אחד- זה לא אורטורי. זה קול העם, ההמון, וגם שם זה מתפרץ למשהו אופראי לגמרי בעוצמה, ברב קוליות. יש לזה משמעות דרמטית: ברגע שהעם חושב אותו דבר ומרגיש אותו דבר, נמצא במקום הכי נמוך שלו, ורדי נותן לזה להתבטא בקול אחד. זו לא המוזיקה הפשוטה שמאפשרת לעשות דברים על הבמה כמו באופרות אחרות אלא להיפך- זה הופך לאחד הרגעים הכי מרגשים באופרה והכי חשובים שהוא דווקא סטטי, כמעט אורטורי בתחושה.

ערן: אז מה לדעתך, מעבר לנוכחות הגדולה ולכמות החומר, הופך את המקהלה לכל כך משמעותית באופרה הזו? מה הכוח המיוחד שלה בנבוקו?

איתי: אני חושב שבנבוקו המקהלה מביאה מנעד רחב במיוחד של רגשות ושל צבעים קוליים. הם לא רק ,״אורחים בנשף״ או מגיבים בתדהמה, אלא ממש מביאים את הלב של הדמויות וכל תגובה שלהם מחזקת או מושפעת מהדמויות הראשיות. יש רגעים בהם יש זעקות פחד ואימה, יש רגעים של מזימות, נקמה ואלימות, יש געגוע ושבר גדול, שמגיע לשיאו במקהלת העבדים כמובן, ובסוף יש התעוררות, או אפילו תקומה ואיזה מן אור גדול. זה ממש מסע רגשי שהדמויות של המקהלה עוברות גם. בתוך כל אלה יש מעיין אפקטים, שירה מאוד שונה שמגיעה ברגעים של הלם מכל מיני תופעות אל-אנושיות שקורות, אם זה הברק או פסל הבעל שניתץ. זה מסע שלא קורה בכל אופרה.

ערן:  לקראת סיום, ולכבוד, עונת ה-40 של האופרה- האם יש הפקות שאתה זוכר במיוחד?

איתי: מוזר, אבל אלה דווקא לא הפקות אופרה. אלה שתי הפקות יוצאות דופן שעשינו בגלל המלחמה והכנו מהרגע להרגע: הרקוויאם של ורדי ורקוויאם המלחמה של בריטן. אלה יצירות שאינן אופראיות ולכן זה היה מאוד מתאגר. הן מצריכות מספר גדול של זמרים שמצאנו בזריזות והכנו אותן בזמן מאוד קצר. בשתיהן החומר המוזיקלי מאוד מסובך ורוב זמרי המקהלה לא הכירו אותו. ורדי, גם אם המקהלה שרה המון אופרות שלו, זו עדיין יצירה קונצרטית שיש בה מקומות הרבה יותר מורכבים מבאופרות שלו, עם המון דקויות וסיבוכים טכניים. בבריטן החומר הוא מודרני יחסית, מורכב ומסובך מאוד בדרכו שלו. כשעובדים בלי תכנון מוקדם, בסיטואציה של מלחמה, יש התגייסות של כולם למטרה וכולם עובדים מאוד קשה תחת מעמסה רגשית יוצאת דופן. זה הורגש אצל כל מי שהיה מעורב. הגענו לתוצאות טובות מאוד והייתי מאוד גאה. אני גאה תמיד, אבל ספציפית בשתי ההפקות האלה, שתי יצירות על, מורכבות מאוד, במעט מאוד זמן- להגיע לתוצאה כזו איכותית היה סיפוק ענק. בשביל זה אנחנו עושים את העבודה הזאת. זה שווה הכל.