ערן: מתי התחלת לעבוד באופרה הישראלית? מה הביא אותך לתפקיד המיוחד הזה?

 דפנה: הגעתי לאופרה מעולם הטלוויזיה. בתיכון למדתי במגמת אומנות ואחרי הצבא עבדתי כמתפעלת אביזרים בתיאטרון הבימה, שם חוויתי את מאחורי הקלעים של התיאטרון והתמכרתי. ואז, תוך כדי לימודי תיאטרון באוניברסיטה, התחילו לבוא אליי סטודנטים לקולנוע שרצו שאעשה להם ארט לכל מיני פרוייקטים. משם התגלגלתי לעולם הטלוויזיה, שם עשיתי בעיקר הפקות ילדים. את עדי, קודמתי בתפקיד באופרה, הכרתי בדיוק כשהגעתי למקום שבו מיציתי את את ימי הצילום הקשים ואת עבודת הפרילנס הבלתי נגמרת. כשעבדנו יחד הראתי לה עבודות שלי וכשהיא חיפשה מחליפה היא פנתה אליי. זה היה ממש מדויק: גם המון יצירתיות וגם מקום עבודה קבוע. נכנסתי ישר לניהול המחלקה וזה היה מאוד שונה מכל מה שעשיתי לפני זה. ההתאקלמות הייתה לא פשוטה אבל אחרי 15 שנים פה אני חושבת שזו אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי בחיים שלי. התפקיד הזה כל כך נדיר שאני מחשיבה את עצמי ברת מזל במיוחד.

ערן: איך נראית עבודת המחלקה בשגרה? האם יש רק התכוננות לקראת ההפקות שעל הבמה הגדולה? האם יש עבודה בשוטף של הבית?

 דפנה: המחלקה שלנו מאוד קטנה. היא כוללת אותי ועוד שתי מייצרות אביזרים: ולריה וזיוה, ואנחנו עובדות כמעט בלי הפסקה. העבודה שלנו מורכבת גם מהפקות מקור וגם מהפקות שבאות מחו״ל שלפעמים אני נדרשת להגדיל את מספר האביזרים או להחליף את חלקם בגלל רגולציות של בטיחות. לפעמים יש גם הפקות שעולות מחדש וצריך לשפץ ולחדש. יש לנו גם את שעות האופרה לילדים שעולות כל הזמן וצריך לתקן דברים שניזוקים וגם ההפקות של הסטודיו כוללות אביזרים שבאחריותינו. במקביל לזה אנחנו גם מייצרות אביזרים להפקות הבאות. יש מעט שבועות בשנה, אולי ממש בתחילת העונה ובסופה, שבהם אני עסוקה רק בהפקות הבאות כי אין עבודה שגרתית באופרה. חשוב להגיד שאני גם מתעסקת כל הזמן בלוחות הזמנים ובתקציבים של הייצור והרכישה. כמובן שיש לנו מחסן מאוד גדול שאנחנו מנהלות שיש בו דברים שנאספים לאט לאט ואנחנו משמישות בין הפקות שונות. גם בית המלאכה שלנו מצריך ניהול ופיקוח מתמיד כך שלא יחסרו לנו החומרים שאנחנו צריכות. אני רוצה להוסיף שזה מן מקצוע שכל הזמן מביא דברים חדשים. אנחנו כל הזמן מתנסות בדברים שלא עשינו וחייבות לשמור על ראש פתוח. צריך בשביל זה גם שליטה והבנה בהרבה מאוד חומרים וטכניקות עבודה וגם להכיר ולהבין את המדיום של התיאטרון, של הבמה.

ערן: האביזרים הם חלק מהשפה האמנותית של הפקה ותהליך החשיבה עליהם מתחיל בשלב עיצוב ההפקה וגיבוש הקונספט שלה. מתי את נכנסת לתהליך? איך התהליך הזה מתבצע?

 דפנה: אני נכנסת לתהליך ממש בהתחלה, כשההפקה היא עוד בשלב הקונספט וגיבוש העיצוב. אני מתחילה בלהבין את הקונספט מהבמאי והמעצבים, גם מבחינת האסתטיקה וגם מבחינת התפעול והבימוי. משם אני מייצרת רשימת אביזרים ראשונית ומתחילה את המחקר והדיאלוג עם היוצרים. לפעמים אני מקבלת שרטוטים מדויקים ומפורטים ולפעמים רק רעיון כללי שאני מפענחת יחד איתם. משם אנחנו מתחילות לעבוד על האביזרים עצמם. העבודה שלנו נגזרת מעיצוב ההפקה, בעיקר התלבושות והתפאורה ומהרעיון של הבמאי. יש לנו כמה סוגי אביזרים, שעליהם אנחנו עובדות בשיתוף פעולה עם המחלקות האחרות. מול מחלקת תפאורה אנחנו עובדות על אביזרי סט, כמו ריהוט, תמונות, מנורות וכו׳. כשאנחנו עובדות מול מחלקת תלבושות והמתפרה אנחנו אחראיות על הדברים שמשלימים את הבגד, אביזרי תלבושות. זה יכול להיות מסיכות, קסדות, שריונים וכו׳. במקרה הזה הדברים צריכים להיות פרקטים לעבודה על הבמה ונוחים לזמרים שלנו. חוץ מזה כמובן יש את אביזרי היד, שכוללים כל אביזר שעולה על הבמה שהמשתתפים מחזיקים ועובדים אתו: אוכל ושתייה, כלי נשק, ספרים – כל דבר שאפשר לדמיין. גם פה צריך להתאים אותם מבחינה עיצובית ולייצר אותם כך שיהיו מצד אחד עמידים ולא נצטרך כל הזמן לתקן ולהחליף, ומצד שני קלים ונוחים לעבודה. בכללי, עם האביזרים יש הרבה ניסוי וטעייה ותהליך העיצוב והייצור הוא מתמשך: לרוב אנחנו נדרשת לפתרונות תוך כדי הייצור ולפעמים תוך כדי החזרות. אביזר יכול להגיע לחדר החזרות ורק אז הבמאי יפענח איך עובדים אתו ואז נצטרך לעשות התאמות ותיקונים. לפעמים גם כשמגיעים לבמה צריך לעשות עוד תיקונים ושינויים, כלומר התהליך נמשך ממש עד הרגע האחרון.

ל"סלומה" יש שפה עיצובית מאוד ייחודית. איזה סוגי אביזרים נמצא שם?

 דפנה: יש אופרות שאני מקבלת בהן רשימות ארוכות של המון אלמנטים ויש אופרות שהרשימה היא קצרה אבל כל אלמנט הוא מאתגר, מצריך המון חשיבה מראש וייצור ספציפי. זה המקרה כאן. מעצבת התלבושות אורנה סמורגורסקי ומעצב התפאורה ערן עצמון, יחד עם איתי טיראן שביים כמובן, לקחו פה אופרה שלכאורה היא מאוד מסורתית ותקופתית והפכו אותה למשהו מאוד קודר, מאוד עתידני ודיסטופי. רובם המוחלט של האביזרים הם אביזרי יד ואביזרי תלבושות היות והסט המודרני העתידני מתרכז בעיקר סביב הירח הגדול שבמרכזו עבודת התאורה והווידאו. כך שרשימת האביזרים ה״רגילים״ היא אכן קצרה אבל באמת יוצאת דופן. רוב האביזרים בהפקה שלנו הם אביזרי תלבושות מיוחדים.

מה ייחודי באביזרי התלבושות בהפקה זו?

דפנה: האור, שהוא אלמנט מרכזי בהפקה, בא לידי ביטוי גם בתלבושות. כמעט בכל התלבושות יש מרכיב של אור כמו מין קרניים שמאירות את הזמרים או פס תאורה ששתול בתוך הבגד עצמו. אורנה עיצבה את התלבושות והקונסטרוקציות של התאורה ואנחנו הבאנו את הפתרונות הטכניים. הקונסטרוקציות האלה בנויות מאלומיניום או מצינורות דקים – חומרים קלים וקשיחים מספיק שאפשר לצפות בחומרים שונים. בכל יחידה כזו יש סוללות נטענות ובחלקן יש גם משדר שמאפשר שליטה מרחוק מהמחשב של התאורה. לדוגמה, לסלומה יש מעין חגורה שיוצאות ממנה קרניים המאירות לה את הפנים. היא רוקדת ומתגלגלת על הרצפה וצריכה יכולת תנועתית מאוד גדולה, מה שגרם בהתחלה להרבה בעיות עם הכוריאוגרפיה וניתוקים של המערכת. היינו צריכות לחשוב על מיקום לסוללה ולמשדר שמתאים לתנועה ולבימוי. בסופו של דבר העברנו את היחידה הזו אל הירך שלה, בתוך השמלה. ליוחנן יש קולר על הצוואר שהוא גם מאיר. הוא נכנס אתו מואר ובתוכו מושתלים הסוללה וכפתור ההדלקה אז זה יותר קל לתפעול. כמובן שיש מי שמטעין את כל האלמנטים האלה ובודק אותם לפני כל הצגה.

האם יש עוד אלמנטים מיוחדים שמתחברים אל הדמויות, אל התלבושות?

דפנה: בעיצוב של הורדוס, שהיה מאוד מורכב, יש כמה אלמנטים: הוא אדם עם בטן גדולה ורוטטת, חשופה, שעליה מבנה שיש בו לב פועם ומואר. חוץ מזה יש לו גם שתי קרניים שמאירות את הפנים שלו. מעבר לאתגר של מבנה התאורה והלב, לקח לנו זמן לפתור את הבטן. היא נעשתה מבד דק שנראה כמו עור ומולאה באקרילן, כמו ששמים בכריות. בהתחלה ניסינו חומרים אחרים שלא עבדו, שלא נראו מספיק טוב. בסוף הצלחנו להשיג את המראה הכביכול טבעי שגם זז כמו הדבר האמיתי. על הבטן ועל הפנים יש לו גם כל מיני פצעים שהיינו צריכות להוסיף. את הפצעים האלה אנחנו מייצרות מסוג סיליקון מסוים שאותו צובעים בצבעים מיוחדים. זה שיתוף פעולה עם מחלקת איפור: את הפצעים הכנו אצלנו וחיברנו את אלה של הבטן אליה, ואת אלה שצריכים להיות על פני הזמרים שלנו הכנו על מעין רשת מיוחדת ומחלקת איפור היא זו שמדביקה אותם על הזמרים כחלק מתהליך האיפור שלהם.

ומה לגבי אביזרי היד שהזכרת. אותם אביזרים כביכול ״רגילים״?

דפנה: גם פה אין שום דבר שנראה רגיל. הורדוס עורך משתה, נשף, ובהתאם לזה הוא ואורחיו צריכים לאכול ולשתות. ייצרנו בשביל זה אוכל ושתייה שנראים כאילו יצאו מתוך פנטזיה עתידנית. האוכל הוא מעין ״פינגר פוד״ שמורכב משילובים לא שגרתיים וצבעוניים של צדפות, קונכיות וקרח מזויף. בייצור של אוכל מזויף הרבה פעמים אפשר לקנות אלמנטים מוכנים כמו פירות, ירקות וכל מיני מאכלים מפלסטיק ואז לשנות אותם. פה כמעט כל פריט כזה עבר צביעה ושינוי בשביל לייצר לו את המראה העתידני. גם כוסות השתייה שלנו הן מיוחדות בצורה שלהן ובעיקר בנוזל שהוא כחול וזוהר. וגם המגש שעליו הכל מוגש מדבר את שפת ההפקה. הוא מגש עגול שבתוכו תאורה כך שגם הוא זוהר ומאיר את האוכל שעליו.

שנדבר על הראש שבחדר? אביזר יד באמת יוצא דופן. יש לנו ראש כרות, שדומה לסולן ששר את התפקיד של יוחנן. איך מייצרים כזה דבר שיהיה עמיד גם לבימוי?

דפנה: כשההפקה עלתה לראשונה, הטכניקה הקלאסית לייצור העתק הראש של שני הסולנים בתפקיד הייתה לעשות תבנית גבס מיוחדת של הפנים שלהם שלתוכה יוצקים חומר פולימרי מיוחד. כדי לעשות זאת אחת מהאמניות שלי נסעה לווינה כדי ״לקחת״ את ראש הסולן, כלומר להעתיק אותו עם תחבושות גבס. הסולן השני היה אוסטרלי, אבל לשמחתנו הוא כבר שר את התפקיד ובאחד מבתי האופרה באוסטרליה היה את ״ראשו הכרות״. הם שלחו לנו אותו וממנו ייצרנו את התבנית. עכשיו, שמונה שנים מאוחר יותר, יש לנו זמרים שונים בתפקיד. למרות שאנחנו יודעות שהטכנולוגיה הקודמת עבדה, זו הזדמנות לעשות דברים אחרת. הפעם החלטנו לסרוק את ראשם של הסולנים ולהדפיס את הראש במדפסת תלת ממד. סולן אחד היה כאן בשביל הפקה אחרת אז יכולנו להביא איש שסרק את ראשו והדפיס את הדגם לפי הנחיות שלנו. למשל, להשאיר מספיק צוואר כדי שנוכל לפסל את אזור הכריתה. הסולן השני לא היה פה מראש אבל גם הפעם ״שיחק לנו המזל״ כי סרקו את ראשו בשביל התפקיד בבית אופרה אחר והם שלחו לנו את הקובץ שעליו עשינו רק התאמות ותיקונים קלים. מעניין לציין שגם הם קיבלו את הסריקה מבית אופרה אחר, כלומר כמה וכמה בתי אופרה בעולם משתמשים בטכניקה הזו.

גם פה יש שיתוף פעולה של כמה מחלקות. אנחנו מייצרות את הראש אבל הוא צריך להיות מאופר בדיוק כמו הסולן וצריכה להיות עליו פאה זהה לזו של הסולן, אז הייתי צריכה להבין יחד איתן איך עושים את החלקים האלה. בשביל לקבל מראה טבעי, ציפינו את הראש בשכבת סיליקון מיוחדת עליה עושים את האיפור. בפעם הקודמת גילינו שאי אפשר להסתפק באיפור הרגיל כי הוא נמרח ויורד. מה גם שיש הרבה דם מלאכותי שנמרח על הראש אז צריך גם לנקות אותו ולשטוף את הדם מהשיער שלו. כשניסינו בפעם ראשונה והשתמשנו באיפור רגיל, סלומה התחילה את הסצנה עם ראש עם זקן וכשסיימה לשיר הזקן נעלם לגמרי. משם הבנו שזה חייב להיות בצבעים עמידים יותר. אז ענת (ראש מחלקת איפור) איפרה את הראש בדיוק לפי האיפור של הסולן ואנחנו במחלקה העתקנו את זה לצבעי סיליקון מיוחדים ועמידים. לריסה (ראש מחלקת פאות) ייצרה פאת רסטות ארוכה, זהה לזו של הסולן, וחיברנו אותה לראש לפי ההנחיות שלה כך שגם תישאר מחוברת ותיראה כמו שצריך וגם תהיה עמידה לשטיפה.

ואי אפשר שלא לדבר על הדם שמטפטף מהירח.

 דפנה: הדם הוא דם במה מלאכותי שמשמש לתיאטרון וקולנוע. עשינו עליו מספר ניסיונות, בעיקר של דילול, עד שמצאנו את הנוסחה שנראית כמו הדבר האמיתי אבל לא פחות חשוב, גם ניתן לנקות אותו בקלות (יחסית) מהראש של יוחנן ושיירד מהבגדים בכביסה. גם במקרה הזה, כמו בכל העבודה על האביזרים, אנחנו מביאות לבמה את מה שנראה הכי אמיתי ומתאים אבל גם פרקטי. לראות את הכל עובד על הבמה זה מאוד מרגש עבורנו.

ערן: לקראת סיום, בכל זאת עונת ה-40 של האופרה- האם יש הפקות שאת זוכרת במיוחד? אביזרים מיוחדים שהיו מאתגרים במיוחד לייצור?

דפנה: יש כמה הפקות שנהנתי לעבוד עליהן. למשל הפקות מאוד תקופתיות, כמו הדיבוק או תיאודור, ששתיהן גם הפקות מקור. הפקות כאלה מצריכות הרבה מאוד תחקיר והרבה מאוד דיאלוג עם הבמאי, עידו ריקלין בשני המקרים האלה. בהפקות האלה יש הרבה מאוד עבודת שטח של לחפש ולצוד את הפריטים המתאימים והנכונים ואז לתת להם את המראה הסופי הנכון. למשל האוכל, או אפילו ספרי התורה: מה היה במאה ה-19? איזה טקסט לכתוב ובאיזה חומרים להשתמש? מצד שני יש הפקות מעולמות הפנטזיה שאנחנו צריכות למהציא ולייצר המון דברים חדשים. למשל חליל הקסם לילדים שעלתה על הבמה הגדולה. זה היה מאוד מאתגר כי זו הייתה הפקה עם המון המון בלונים שהופיעו בכל מיני דרכים. פפגנו למשל, לא בא עם כלוב ציפורים מסורתי על הגב אלא נכנס רכוב על קורקינט שהיו מחוברים אליו בלונים שקופים שבהם היו הציפורים שהוא לכד. הרבה בלונים התפוצצו עד שמצאנו דרך להכניס את הציפורים פנימה. זה לקח המון זמן אבל הייתי מאוד גאה בזה.

אביזר אחד שחייבים לדבר עליו הוא כמובן החמור של חלום ליל קיץ. בהפקה הזו לקחו את הסיפור מהיער והפיות אל העולם של עידן הזהב של הוליווד בשנות ה30-40. אורן דר עיצב את התלבושת כך שהיינו צריכות ראש של חמור עם כתפיים שיתלבש על ראשו של הסולן. בנינו את הראש של החמור על מגן כתפיים של פוטבול אמריקאי, עליו בנינו קונסטרוקציה מאלומינים שעליה ציפוי דק וחזק. על זה הפרווה, השיניים והעיניים וכל מה שצריך. הזמר ראה את המנצח דרך רשת מיוחדת בצוואר של החמור וכל הדבר הזה ישב לו על הכתפים ולא על הצוואר, מה שהקל עליו ואפשר לו לשיר. לזה כמובן הצטרפו שרוולי שרווה עם פרסות שהיו ארוכים מאוד ובתוכם היה מקל שאותו החזיק הזמר. ככה קיבלנו אורך ואיבדנו את הפורפורציה האנושית לטובת פורפורציה חייתית ושונה. אני מאוד אוהבת את החמור ועד היום הוא נמצא במחלקת האביזרים, ממש פה במשרד.