מתי התחלתם לעבוד באופרה הישראלית? איך מצאתם את עצמיכם בעבודה טכנית מאחורי הקלעים שלנו?

 יונתן: אני עובד באופרה משנת 2006. זו עונת ה-20 שלי. הגעתי לכאן בצירוף מקרים: עבדתי במשרת סטודנט בתיאטרון החאן בירושלים עד שסיימתי את התואר הראשון שם. באתי ללמוד כאן תואר שני ושאלתי את המנהל הטכני שלי אם הוא יכול לקשר אותי למנהל הטכני באופרה. הוא חיבר בנינו ולשמחתי היו צריכים עוד עובדים כי הייתה הפקה מאוד גדולה. ככה התחלתי לעבוד פה על הבמה. בסוף העונה הזו עשינו הפקה בפארק ואחריה כביכול נגמרה העבודה. הייתי פרילנס ולא היו צריכים אותי יותר. אפילו חשבתי שסיימתי לעבוד באופרה ושלא אגיע לכאן יותר. 19 שנים אחר כך אנחנו פה…

גילי: אני פה כבר יותר מ-30 עונות. הגעתי לאופרה כבר ביולי 1994 כשפתחו את בית האופרה, את המשכן לאמנויות הבמה. בדיוק חזרתי מהטיול הגדול במזרח וחיפשו צוותים טכניים למקום החדש. הגעתי לעבודה הזו בלי שום ניסיון קודם. בהתאם לכך, התחלתי כעובד במה, צוות טכני מתלמד. מאז פשוט נשארתי באופרה ולאט לאט התקדמתי בתוך המחלקה.

 ערן: איך נראית העבודה בשגרה שלכם ושל המחלקות בשגרה? האם אתם מתכוננים רק לקראת הפקות על הבמה הגדולה?

 יונתן: קודם כל, גילי ואני עובדים בסינרגיה מאוד גבוהה. תחומי האחריות שלנו רחבים ושונים אבל גם חופפים במקומות הקריטיים. זה חשוב שנהיה מסונכרנים על כל מה שקורה וכל מה שעומד לקרות. אני מתעסק כל הזמן בתכנונים לטווח ארוך של האופרות הבאת שייעלו בבית, וגם זה נעשה בשיתוף ותיאום עם גילי כי יש לו את הפרספקטיבה שלו והניסיון שלו שעוזרים לי להתכונן גם. כמובן שכל פעם שמגיעה אופרה של העונה, שעומדת לעלות על הבמה, אנחנו כבר בתיאום ושיתוף פעולה מלא. אם יש הפקות קטנות יותר בשגרה של הבית, כמו אופרה בקהילה או איזו הפקה של הסטודיו שמצריכה ייצור או בנייה של משהו ספציפי, או משהו מאוד גדול על הבמה שקשור לסדרות השונות אז אהיה מעורב גם בזה.

 גילי: המחלקה הטכנית היא זו שמתפעלת את הפעילות היומיומית של בית האופרה- הצוותים, מופעים שמתארחים על הבמה, סדרות הבלט הג׳אז והמוזיקה. אני אהיה מי שפוגש את ההפקות ועובר על הצרכים השרטוטים ובעצם כל מה שצריך בשביל שהן ייקרו בצורה מקצועית ובטוחה. אני מבין מה היקף העבודה שנדרש בשביל להחליף סט על הבמה, לבצע פירוק או הרכבה, לתפעל את ההופעות השונות ולפי זה משבץ את הצוות שלנו. יש לנו חלוקה פנימית ואנשים שמתמחים בדברים מסויימים ואני יודע מה יהיה נכון לאיזה צורך. יש לנו מנהלי במה שאחראיים לכל הפעילות שעליה, מי שאחראי על הובלות ואחסון וכו׳. כל אחד והתפקיד הספציפי או המומחיות שלו. מעבר לזה אנחנו אחראים על האחזקה של הבניין הזה ברמה הטכנית. אני לא חושב שיש צוותים טכנים של תיאטראות אחרים שאכפת להם מהבית ומהבמה כמו הצוות שלנו.

ערן: אם נתמקד בהפקות האופרה על הבמה, איך נראה תהליך התכנון של התפאורה? באיזה שלב אתם נכנסים לתהליך?

יונתן: כשמדובר בהפקות שנוצרו על ידי בתי אופרה אחרים בעולם במסגרת שיתוף פעולה איתנו, אני מתחיל לעבוד על האופרות בדרך כלל כשנה וחצי לפני שהן עולות. אני מקבל מבית האופרה שייצר את ההפקה את כל המידע: קטעי וידאו, שרטוטים, תמונות וכל מה שצריך. אני מוודא שההפקה יכולה לעלות על הבמה שלנו מבחינה טכנית, בטיחותית, והמכשור שיש לנו, ועובד ביחד עם גילי על השינויים והתוספות שצריך לעשות בה. בהפקה מקורית אנחנו צריכים להיכנס בשלב המוקדם ביותר שניתן, כי ייצור תפאורה חדשה לאופרה דורש זמן רב. בהתחלה אני מתכתב עם המעצב, נותן תוכניות של הבמה ועונה על שאלות שעולות כדי לתת לו את כל המידע הנדרש על הבמה שלנו והאפשרויות הגלומות בה. זה שלב מאוד חשוב במיוחד מול מעצבים מחו"ל שמגיעים לעבוד אצלנו בפעם הראשונה. אחר כך, בשלב הקונספט, גילי ואני מקבלים את הטיוטה של התכניות שהכין המעצב, ונכנסים איתו לשיח על נושאים חשובים כמו: בטיחות, סוגי הציוד שנדרשים, אופן התפעול של התפאורה במהלך המופע וכמובן תקציב. הליווי של תהליך היצירה מהשלב המוקדם מאפשר לנו להתכונן מראש ולהגיע לשלב הקמות התפאורה על הבמה מוכנים, כשאנו יודעים בדיוק מה נעשה בכל יום ובכל שלב בתהליך ההקמה.

 גילי: אנחנו כל הזמן מסתכלים קדימה, מנסים לצבור עוד ידע ולשכלל את היכולות. אנחנו גם לומדים על טכנולוגיות מתקדמות וכלים טכניים חדשים כדי שנוכל לבצע ביעילות ובקלות דברים מסובכים יותר ולהשתוות לבמות הגדולות בעולם. הפקות חדשות הן הזדמנות מעולה לעשות זאת. זה מקדם אותנו מאוד ואנחנו בודקים תמיד איך ניתן לשמר את היכולות ולהפוך אותן לסטנדרט. יותר חשיבה ופחות הרמות ודחיפות של אלמנטים כבדי משקל.

ערן: זוהי בכורה עולמית לאופרה חדשה – הדיבוק. את התפאורה עיצבה הייקה שלה, שעבדה ביחד עם הבמאי עידו ריקלין ויצרה סט ייחודי. הבמה מעוצבת כמו חלל שחור גדול וריק כאשר אלמנטים מסוימים נכנסים לתוכו – אלה האלמנטים שלאה רואה. הכל מסופר מנקודת המבט שלה. איך עובדים מול הצוות היוצר ומביאים לתוצאה שהיא פרקטית ותקנית כמו שהיא אמנותית ומתאימה לקונספט?

יונתן: התמזל מזלנו לעבוד בהפקה הזו עם הייקה שהיא מאוד מנוסה. כבר בשלב הקונספט היה ברור שהיא יודעת מה היא רוצה והיה קל למקד יחד איתה את הבעיות ולפתור אותן. גם עידו מכיר את הבמה שלנו היטב והוא יכול היה, כבר בשלבים המוקדמים של העבודה, לפתור בעיות או להאיר תשומת לב להיבטים מסוימים. האלמנטים הטכניים תוכננו לפי הבקשות של עידו והייקה תוך התייעצות איתנו, על מנת שנציע את האופציות הכי טובות. למשל, בשביל לפתוח ולסגור את הבמה במהירות, הייקה עיצבה שורה של קוליסות (מחיצות ניידות) שנכנסות ויוצאות על מסילה כך שאפשר לסגור חלק מהבמה או את כולה במהירות ולהכניס אלמנטים שונים מאחוריהן מבלי לעצור את שטף ההצגה שממשיכה לפניהן. הגלריה, עזרת הנשים, היא אלמנט מאוד גדול וכבד שנישא על ידי 12 מנועים מיוחדים. יש תקינה ספציפית על מנת שנוכל להרים אנשים באוויר ועל מנת שהנשים יוכלו לעלות ולרדת מהגלריה הזו. הגשר תוכנן כך שיתאים לתקנים הנדרשים של המשקל והבטיחות. הוא יתחיל למעלה כשלאה עליו ולא נראה אותה עד שהוא יירד למטה וכל הנשים יעלו עליו. אלמנט נוסף זו הבמה המסתובבת שעליה עומד שולחן הסעודה. הבמה הזו היא חלק אינטגרלי מהבמה כולה והקהל לא יבחין בה עד שהיא תתחיל לנוע. זו למעשה במה חדשה עם מנועים מופעלים מרחוק, שנעים בצורה אוטונומית לחלוטין על הבמה. כל הדברים האלה הם שילוב של הרעיונות של הייקה והידע שלנו.

 ערן: אז יש חילופים קטנים שהקוליסות מסתירות אבל מה בדבר החילופים הגדולים שנעשים מול הקהל? חדר הטוהרה למשל, שצריך כולו לנוע על הבמה, להתקרב ולהתרחק תוך כדי האופרה. האם זה מקשה על החילופים או שהתכנון מראש עוזר לייצר פרקטיות גם מבחינה זו?

 גילי: אין כמעט הפקת אופרה שאין בה חילופים גדולים על הבמה. זה חלק מהיופי של הבמה הגדולה הזו. יש אופרות בהן החילופים האלה קורים על הבמה כחלק מהקונספט של ההפקה. ככה היה בהפקה האחרונה של לה בוהם שעלתה אצלנו – החילוף הגדול בין מערכה ראשונה לשנייה נעשה במסך פתוח, מול הקהל, והשתמשו בזה, באמצעות תאורה מיוחדת, כמו אפקט. בהפקה הזו החילופים הם על פניו רגילים: להרים ולהוריד את עזרת הנשים, להסיע את החדר פנימה והחוצה וכו׳. אלה מהלכים סטנדרטים, אבל מה שמיוחד פה זה שהם מתרחשים בצורה אלגנטית, צורה שמשתלבת עם האופרה עצמה. הבמה המסתובבת מקבלת פוקוס דרך התאורה או החדר שהתנועה שלו היא ממש חלק מהבימוי. כל זה נכנס לחשיבה בשלב התכנון – איך האלמנטים נעים ואיך זה משתלב עם הבימוי. זו אינפורמציה שאנחנו צריכים לתכנן עם הצוות היוצר מספיק זמן מראש כדי שנוכל להתכונן להפקה כמו שצריך.

ערן: אלמנט שחוזר על הבמה, וראינו במספר הפקות לאחרונה, הוא אלמנט המים. בחדר הטוהרה יש מים שנשפכים מהתקרה. איך זה אפשרי? הרי החדר הזה זז ואי אפשר לחבר צינורות בלתי נגמרים שייחצו את הבמה.

 יונתן: אלמנט המים בהפקה הזו דרש תכנון ספציפי שמאפשר את התנועתיות שלו. זה היה יותר קל מבריכות הענק של הפקות רוסלקה ודידו ואניאס. שם היינו צריכים לנהל בריכה של ממש מבחינת תקניות, רמת חומציות ומליחות, טמפרטורת המים וכד' והיה צריך לספק את המערכות שעושות את זה. הפתרון פה הוא הרבה יותר פשוט. למעשה, בתחתית החדר יש אגן צבירה של המים. הרצפה מעליו היא רשת שהמים עוברים דרכה. המים מתחילים במיכל מיוחד מאחורי החדר וכדי שהם יהיו חמים אנחנו מכניסים אותם לשם ממש לפני הסצנה. בתוך המיכל יש שתי משאבות שמחוברות לצינור נסתר שהולך לתקרת החדר. ברגע שהחדר בפוזיציה ומגיע הרגע המדויק, המשאבות יופעלו מרחוק והמים יתחילו לזרום. המים יתנקזו לתוך אותו מיכל צבירה ולאחר מכן אנחנו ננקה ונרוקן אותו. הרצפה סביב אותה רשת שתקלוט את רוב המים, תהיה כמובן כזו שמונעת החלקה בשביל לשמור על בטיחות הזמרות שבסצנה.

ערן: אז יש קונספט ועיצוב שלוקח את כל מה שצריך בחשבון. איך הופכים את השרטוטים לסט אמיתי שמגיע אלינו לבמה?

 יונתן: אחרי שהקונספט מאושר ולאחר שהבנו איך המעצבת רוצה שהכל ייראה ויתפקד, אנחנו מוצאים את המפעל הנכון לייצור, בארץ או בחו״ל. במקרה של הפקת הדיבוק הסט יוצר פה בישראל. בשלב הזה יורדים כבר ממש לפרטים הטכניים והשרטוטים המדויקים. פה נכנסת חשיבה על החומרים מהם הדברים מיוצרים, בטיחות ונוחות התפעול. גם מרכיבים כמו השינוע של הסט, איך ולכמה חלקים מפרקים את האלמנטים השונים, איך עושים את זה קל להרכבה, פירוק ואחסון. כל זה קורה לפני שמתחיל הייצור עצמו. במהלך העבודה אנחנו מלווים את המפעל עוקבים אחר הייצור ולפעמים מגלים שנדרש איזשהו שינוי בתכנית המקורית בעקבות דברים שמתגלים תוך כדי הייצור, ואז אנחנו צריכים למהר ולתקן את התכניות ואת הייצור. כשההפקה מיוצרת בחו״ל לפעמים גילי או אני ניסע לראות את הדברים תוך כדי הייצור כדי לוודא שאין צורך בשינויים.

ערן: האם זה אומר שכשמגיעים לבמה הכל עובד ומדויק?

יונתן: תמיד יש תיקונים ושינויים כשמגיעים לבמה. הצוות שלנו מומחה ב״סגירת פינות״. יש לנו מסגרייה באופרה שיכולה לייצר פרטים קטנים ועל הבמה יש את העובדים המיומנים והמנוסים שלנו. לפעמים יש צורך במעט נגרות או עבודה אסתטית, ואת זה נגלה רק על הבמה. גם כשמתחילים את החזרות עצמן ומריצים את הסצנות, מתגלים לפעמים עוד דברים שיש לשנות.

 גילי: זה חלק מהלמידה הבלתי פוסקת שציינתי. העבודה שלנו מחייבת גמישות לצד היכולות. אם זה בשלב העיצוב והתכנון, כשכל פעם עובדים עם מעצב אחר שרואה את הדברים אחרת וגם אמור להציע פתרונות ולדעת איך עושים את הדברים. זה רלוונטי גם לשלב שבו מרכיבים את התפאורה על הבמה. אם יתגלו פערים, אנחנו חוזרים לשיח עם המעצב כדי למצוא פתרונות. חלק מהגמישות שלנו ושל הצוות היא בדיוק במקרים שבהם מתגלות תקלות – לנסות להבין מה האלמנט שלא עובד באותו הרגע ואיך לתפעל את האירוע מסביבו. איך לפתור את זה בזמן החזרה או לאפשר להופעה להמשיך כרגיל בלי שהקהל ירגיש.

ערן: לקראת סיום, זו עונת ה-40 של האופרה- בהסתכלות אחורה, האם יש לכם הפקות שאתם זוכרים במיוחד? שהיו מאתגרות מאוד?

 גילי: אני מאוד אוהב את ההפקות הענקיות מרובות המשתתפים. הפקה כזו שאני זוכר היטב ושאהבתי במיוחד היא לה בוהם של זפירלי שעלתה פה פעמיים. זה סט ענק עם המון המון אנשים. התפעול הטכני שלה היה מאתגר. בפעם הראשונה, כשזפירלי בעצמו עוד הגיע לכאן לביים, היינו צריכים 40 עובדים בשביל לתפעל אותה. זה היה לפני יותר מ25 שנים. הציוד והטכנולוגיה שהצלחנו לצבור פה בבניין מאז גרם לזה שבפעם השנייה שהעלינו את ההפקה הזו כבר הינו צריכים רק חצי מהאנשים. זה משהו שהולך איתי כי אני זוכר מה היה בעבר כשזה עוד היה פשוט עם חבלים, כמו פעם. זה היה מאוד מיוחד אבל מאוד מסיבי ומסובך לתפעול. מעניין לראות איך הדברים יכולים לקרות עם הטכנולוגיה המתחדשת ואיך אנשים עובדים פחות במאמץ פיזי. תענוג שאנחנו מצליחים לעשות את זה.

יונתן: ההפקה הראשונה שעשיתי בתור מנהל ייצור הייתה נשף מסיכות של זנאנייצקי שעלתה פה פעמיים. לא רק שלא הספקתי לעבור חניכה וחפיפה כמו שצריך לתפקיד אלא גם גילי לא היה נוכח. הגעתי להפקה הזו עם המון לחץ, התרגשות וחוסר ידיעה. קיבלתי המון עזרה מהבית ומהמחלקות השונות. אבל זו הייתה ההפקה הראשונה שלי וכשסיימתי אותה הרגשתי שעברתי טבילת אש רצינית. הפקה שהייתה מאתגרת וזכורה לי מהבחינה הטכנית היא פאוסט של סטפנו פודה. זו הפקה סופר מורכבת. גילי התחיל את התהליך ואני נכנסתי באמצע. נסעתי לראות את התפאורה לפני שההפקה הגיעה לפה כדי להבין את קנה המידה וההתאמות הנדרשות בסט המורכב הזה. יש בהפקה הזו במה מסתובבת מאוד גדולה שעליה, כחלק אינטגרלי ממנה, יש טבעת ענקית שמתרוממת תוך כדי על בוכנה ומלבישים בתוכה אלמנטים שונים. זה משהו יוצא דופן. רק להבין איך מתאימים את כל הדברים האלה לתקינה הישראלית, כך שזה יהיה בטיחותי וחוקי, היה אתגר לא קטן. זו הייתה פעם ראשונה שהבנו איך מתמודדים עם המורכבות והגרדיוזיות של ההפקות של פודה.