טוסקה – ההצגה חייבת להימשך

מאת ענת צ׳רני

מעטות האופרות שמצליחות להכיל בתוכן אהבה, פוליטיקה, אמונה, אמנות, תשוקה, אלימות, הקרבה ושאלות מוסריות – וכל זאת בתוך פחות משעתיים של דרמה רצופה. טוסקה, האופרה של ג'קומו פוצ'יני, עלתה לראשונה ברומא בשנת 1900 ומבוססת על המחזה la Tosca מאת המחזאי הצרפתי ויקטוריאן סרדו. פוצ'יני, יחד עם כותבי הליברית לואיג'י איליקה וג'וזפה ג'קוזה, הפך מחזה עתיר מילים לאחת האופרות הדחוסות, המדויקות והאפקטיביות ביותר שנכתבו אי פעם.

עלילת האופרה מתרחשת ברומא של שנת 1800, בימים שבהם צבאו של נפוליאון מתקדם לעבר העיר ומערער את הסדר הפוליטי הישן. אף שהמאבק בין צרפת לכוחות המלוכה מרחף מעל העלילה, הוא נותר ברקע בלבד ואינו עומד במרכזה. הזמרת המפורסמת פלוריה טוסקה, אהובה הצייר מריו קוורדוסי וראש המשטרה המושחת סקרפיה נסחפים למאבק שבו אהבה, כוח, אמונה ואמנות מתנגשים זה בזה. בתוך פחות מיממה הכול קורס: האוהבים מאבדים את חייהם, הרודן נרצח, והבמה נותרת ריקה – אך דווקא מתוך החורבן נולדת אחת החוויות האמנותיות העוצמתיות ביותר בתולדות האופרה.

אולי משום כך טוסקה מצליחה להישאר רלוונטית גם יותר ממאתיים שנה לאחר התקופה שבה היא מתרחשת. אפשר לדמיין אותה כמעט בכל מקום שבו שלטון מבקש להשתיק אמנים: ברומא של שנת 1800, בארצות הברית של ימי מקארתי בשנות החמישים, או גם במדינות דמוקרטיות בימינו, כאשר כוח פוליטי מנסה להגביל את חופש היצירה ואת קולם של אמנים המעזים לבקר אותו. כי יותר מהכל טוסקה איננה עוד אופרה על אהבה. ואפילו לא על פוליטיקה. זו אופרה על כוחה של האמנות.

טוסקה היא זמרת אופרה. קוורדוסי הוא צייר. שני הגיבורים של היצירה אינם לוחמים, גנרלים או מהפכנים. הם אמנים. מולם ניצב סקרפיה – אדם שמאמין רק בכוח. הוא אינו יוצר דבר. הוא שולט, מאיים, מעניש, מעוות את החוק לצרכיו ומשתמש באנשים כחפצים. במובן הזה, פוצ'יני מציב כבר מראשית היצירה שני כוחות מנוגדים: עולם היצירה מול עולם השליטה. לא במקרה בוחר המלחין דווקא באמנים כדי לעמוד מול העריץ. האמנות אינה מסוגלת לעצור עינויים, לבטל גזר דין או להפיל משטר. ובכל זאת, יש לה כוח מסוג אחר – כוח לשמר אנושיות במקום שבו השלטון מבקש למחוק אותה. קוורדוסי אינו מפסיק להיות צייר גם כשהוא נלקח אל מותו. טוסקה אינה מפסיקה להיות אמנית גם כשהיא נאבקת על חייה. אפילו ברגעי הפחד הגדולים ביותר הם נשארים נאמנים למה שהופך אותם לבני אדם: לאהבה, ליופי ולאמת הפנימית שלהם.

מעטים המשפטים המזוהים כל כך עם עולם האופרה כמו מילות האריה הגדולה של טוסקה Vissi d’arte-  ״חייתי למען האמנות. חייתי למען האהבה״. זוהי אינה רק תפילה של אישה נואשת. זהו גם משפט המגדיר את כל היצירה. דווקא ברגע שבו נדמה שהרוע ניצח, טוסקה אינה מתקוממת בשם נקמה או כוח. היא שואלת שאלה מוסרית: כיצד ייתכן שחיים שהוקדשו ליופי, לאמנות ולאהבה מובילים דווקא לסבל כזה? פוצ'יני אינו מעניק תשובה. אבל עצם העובדה שהשאלה מושרת ולא נאמרת היא כבר התשובה שלו. במקום שבו המילים אינן מספיקות, המוזיקה ממשיכה לדבר.

יש אירוניה כמעט אכזרית בכך שטוסקה עצמה היא זמרת אופרה. בכל ערב עולה זמרת אל הבמה ומגלמת זמרת אחרת, שגם היא עולה אל במה בתוך הסיפור. עולם התיאטרון משתקף בתוך עצמו. וכך נוצרת שכבה נוספת של משמעות: בעוד הדמויות מאבדות את חייהן, האמנות עצמה מסרבת למות. טוסקה וקוורדוסי אינם שורדים את העלילה. אבל בכל פעם שהתזמורת מתחילה מחדש את הצלילים הראשונים, הם קמים לתחייה – בכל ערב אחר, עם זמרים אחרים, בעיר אחרת, במדינה אחרת.

אלא שרעיון ה"הצגה" אינו מתקיים רק במישור המטא-תיאטרלי; הוא נטוע גם בלב העלילה עצמה. סקרפיה משכנע את טוסקה כי הוצאתו להורג של קוורדוסי תהיה הצגה בלבד: כיתת היורים תשתמש בכדורי סרק, ומריו יצטרך רק להעמיד פנים שנפגע וליפול ארצה עד שהשומרים יעזבו את המקום. ברגע הזה, גם מחוץ לבימת האופרה, החיים עצמם הופכים להצגה. טוסקה, שחקנית מנוסה בעולם האשליה הבימתית, מדריכה את מריו כיצד "לשחק" את מותו באופן משכנע. לאחר הירי היא אף משבחת אותו על הופעתו, מתפעלת מכמה אמין היה, ומבקשת ממנו שלא יקום לפני שהחיילים יסתלקו. היא ממשיכה את ההצגה עד הרגע שבו היא מגלה את האמת האיומה: הכדורים היו אמיתיים, מריו אינו מעמיד פני מת – הוא מת באמת.

זהו אחד ההיפוכים האכזריים ביותר שפוצ'יני יוצר. האמנית, שכל חייה מוקדשים ליצירת אשליות על הבמה, נופלת קורבן לאשליה שנרקמה במציאות. דווקא ברגע שבו נדמה שהתיאטרון מסוגל לגבור על המציאות, המציאות מתגלה כחזקה ממנה. ובכל זאת, כשהמסך יורד והתזמורת מתחילה שוב בערב הבא, האמנות עושה את מה שהמציאות אינה יכולה: היא מחזירה את טוסקה ואת קוורדוסי אל החיים. זו אולי משמעותו העמוקה ביותר של המשפט "ההצגה חייבת להימשך": לא מפני שהטרגדיה אינה חשובה, אלא מפני שהאמנות גדולה אפילו מן הטרגדיה.

פוצ'יני בונה את שלוש הדמויות המרכזיות כך שגם סוג הקול שלהן הופך לחלק מהדרמה.

פלוריה טוסקה היא סופרן – קול המסוגל לעבור בתוך רגעים ספורים מזוהר בימתי אל תפילה אינטימית, מקנאה סוערת אל אהבה חסרת גבולות. המוזיקה שלה מלאה בקווים ליריים רחבים, אך גם בהתפרצויות חדות המשקפות אישה החיה את רגשותיה עד הקצה. כאשר היא שרה Vissi d'arte נדמה לרגע שכל העלילה עוצרת את נשימתה. עד אותו רגע אנו מכירים את טוסקה כאישה קנאית, אימפולסיבית ולעיתים אף תיאטרלית. לפתע כל המסכות נופלות. היא ניצבת לבדה מול הרוע ותוהה האם היה טעם בכל מאמציה ליצור אמנות ולהביא יופי אל העולם. אין זו אריית ניצחון ואף לא הצהרת אהבה; זוהי תפילה אינטימית של אמנית המנסה למצוא משמעות בעולם שאיבד את הצדק.

מריו קוורדוסי, הטנור, מגלם אידיאליזם ואהבה. כבר באריה הראשונה שלו  Recondita armonia  ("הרמוניה נסתרת"), הוא מתבונן בדיוקן שעליו הוא עובד ומגלה כיצד יופי יכול להתקיים בצורות שונות. עבורו האמנות אינה העתק של המציאות אלא ניסיון למצוא הרמוניה בין ניגודים. זהו רגע שמגדיר את אישיותו הרבה לפני שהוא הופך לקורבן פוליטי. בסיום האופרה, באריהE lucevan le stelle  ("והכוכבים זרחו"), אנו פוגשים אדם אחר לגמרי. שעותיו האחרונות ספורות, אך דווקא מול המוות הוא נזכר בריח שערה של אהובתו, בנשיקותיהם ובטעם החיים. זו אינה קינה על המוות אלא שיר אהבה לחיים עצמם. לכן האריה הזאת נחשבת לאחת הפסגות של הרפרטואר הטנורי – היא מעניקה לנו גישה ישירה אל עולמו הפנימי של אדם שאפילו ברגעיו האחרונים אינו חדל לראות יופי.

הברון סקרפיה, הבריטון, מקבל מוזיקה שונה לחלוטין. היא כבדה, מאיימת, רוויית מתח וקצב בלתי מתפשר. פוצ'יני כמעט ואינו מעניק לו רגעי ליריות; במקום זאת הוא בונה דמות שמורגשת עוד לפני שהיא נראית, באמצעות מוטיבים כהים ותזמור צפוף היוצרים תחושת סכנה מתמדת. שיאה של הדמות מגיע בסיום המערכה הראשונה, כאשר סקרפיה שר את מחשבותיו האפלות בעוד מסביבו נשמעת מקהלת ה-Te Deum המאמינים שרים תפילת הודיה חגיגית בכנסייה, העוגב מצלצל והטקס הדתי מגיע לשיאו, ובתוך כל הקדושה הזאת סקרפיה חושף את תאוותו ואת תשוקתו לשלוט בטוסקה ושר בעוצמה "טוסקה, את גורמת לי לשכוח את אלוהים". זהו אחד הרגעים המצמררים ביותר שכתב פוצ'יני: הקדושה והשחיתות מושרות בו-זמנית, והמוזיקה עצמה הופכת לזירת הקרב שבין אמונה לבין ניצול הכוח.

אצל פוצ'יני קשה להפריד בין המוזיקה לבין העלילה. האריות אינן "עוצרות" את הסיפור; הן חושפות את מה שהדמויות אינן מסוגלות לומר במילים. באותה מידה, גם הדרמה מעצבת את המוזיקה. הקצב מתקצר ככל שהסכנה מתקרבת, התזמורת מתרחבת ברגעי ההתפרצות הרגשית, והמוטיבים החוזרים מלווים את הדמויות כמעט כמו צל פסיכולוגי. במקום ללוות את הדרמה – המוזיקה היא הדרמה. זוהי אחת הסיבות לכך שטוסקה נתפסת עד היום כאחת האופרות התיאטרליות ביותר שנכתבו.

בסופו של דבר, סקרפיה מצליח להרוג את האמנים. אבל הוא נכשל במשימה הגדולה באמת. הוא אינו מצליח להשתיק אותם. יותר ממאה ועשרים שנה לאחר הבכורה, טוסקה עדיין מושרת על במות העולם. סקרפיה נותר כלוא בתוך הסיפור, בעוד טוסקה וקוורדוסי ממשיכים לחיות בכל ביצוע מחדש. זו אולי המתנה הגדולה שפוצ'יני מעניק לקהל: תזכורת לכך שכוח יכול לשלוט בגוף, אך לא ברוח; שהוא יכול להשתיק אדם, אך לא יצירה; שהוא יכול לנצח בקרב – אך להפסיד במאבק על הזיכרון. בסיום האופרה הבמה מתרוקנת. האוהבים אינם עוד. הרודן מת. ובכל זאת, איש אינו יוצא מן האולם כשבלבו רק סיפור על רצח, קנאה או פוליטיקה. הוא יוצא עם תחושה עמוקה יותר: שהאמנות אינה רק משקפת את העולם – לעיתים היא הדבר היחיד שמצליח להעניק לו משמעות.