מאת ענת צ׳רני
האופרה יולנטה מאת פיוטר איליץ’ צ’ייקובסקי, שהולחנה ב 1891- והועלתה לראשונה בשנת 1892 , היא יצירה חריגה ברפרטואר האופראי. זו האופרה ה-11 והאחרונה אותה הלחין צ'ייקובסקי והיא הולחנה במקביל לבלט מפצח האגוזים. היצירה, המבוססת על אגדה דנית מאת הנריק הרץ, היא אופרה קצרה, מרוכזת, נטולת עלילות משנה, כמעט נטולת קונפליקט חיצוני אך רוויה מאבק פנימי עמוק. זוהי אופרה העוסקת בפעולה אחת עיקרית והיא ההתעוררות. לא התעוררות דרמטית סוערת, אלא התעוררות תודעתית, נפשית ורוחנית. מכאן נובע רעיונה המרכזי: הכוח לעורר את החושך. עלילת האופרה פשוטה לכאורה: יולנטה, נסיכה עיוורת מלידה, חיה בעולם מוגן שבו הוסתרה ממנה האמת על עיוורונה ועל היותה נסיכה. לא רק המוגבלות שלה מוסתרת ממנה אלא גם הכוח שלה והזהות שלה. במהלך האופרה נפגוש באביה, המלך רנה ונתוודע למניעים שגורמים לו להסתיר את יולנטה מהעולם, את הרופא איבן-חאקיה בעל כוחות הריפוי המיוחדים ואת שני האבירים, וודמון ורוברט, שהגעתם לגן המבודד בו מוסתרת הנסיכה תהפוך לאירוע המחולל של הסיפור. לאופרה שלנו סוף טוב לשם שינוי, ובו יולנטה זוכה לחזור לראות, באהבה ובהכרת הזהות האמיתית שלה.
החושך ביולנטה איננו רק עיוורון פיזי. הוא מצב קיומי של חיים בתוך הסתרה, בתוך אמת שלא נאמרת, בתוך תלות מוחלטת בכוחות חיצוניים בדמותם של האב, הרופא, מוסכמות ופחד. האור, מנגד, אינו רק הראייה, אלא הידיעה, הבחירה והרצון. המעבר מן החושך אל האור מתרחש לא דרך המדע בלבד, לא דרך כפייה של סמכות, ואף לא באמצעות נס גלוי אלא דרך הכרה פנימית והסכמה נפשית. כאן טמון הרעיון המרכזי של האופרה: לפני שהעיניים יכולות לראות, הנשמה חייבת להכיר באור. האור אינו רק חוש פיזי, אלא תודעה. החושך אינו רק עיוורון, אלא היעדר ידיעה, היעדר בחירה.
יולנטה נכתבה בשנותיו האחרונות של צ’ייקובסקי, תקופה שבה עסק יותר ויותר בשאלות של זהות, חופש פנימי ויחסו של האדם לאמת. חייו האישיים של המלחין עמדו בסתירה מתמדת בין עולמו הפנימי לבין המציאות החברתית שבה פעל. זהותו ההומוסקסואלית, שאותה נאלץ להסתיר, יצרה אצלו תחושת פיצול עמוקה: חיים גלויים של הצלחה, הכרה וסדר, לצד עולם נסתר של פחד, אשמה וכמיהה לחופש. בתוך הקשר זה, קשה שלא לראות ביולנטה יצירה אלגורית. הנסיכה שאינה יודעת על עיוורונה חיה, לכאורה, חיים מוגנים ומאושרים. אך הגנה זו נשענת על שקר. הידיעה על מצבה היא כמו הידיעה על אמת פנימית מודחקת ונתפסת כאיום קיומי. ובכל זאת, צ’ייקובסקי מציב עמדה ברורה: ללא ידיעה אין חירות. ללא הכרה אין ריפוי. צ’ייקובסקי העריץ את ברוך שפינוזה, והגותו נוכחת באופרה לא כהצהרה פילוסופית ישירה, אלא כהלך רוח. שפינוזה ראה בחירות לא היעדר הכרח, אלא פעולה הנובעת מן ההכרח הפנימי של האדם – מטבעו. ביולנטה, החופש מושג לא כאשר מוסר האיסור, אלא כאשר מתעורר הרצון. יולנטה אינה נעשית חופשייה משום שמישהו אחר פועל למענה, אלא משום שהיא עצמה רוצה לדעת, רוצה לראות, רוצה להתפתח.
צ’ייקובסקי בחר בקפידה את סוגי הקולות, וכל דמות נושאת עמה עולם רגשי ורעיוני מובחן.
יולנטה – סופרן לירי: הקול של יולנטה הוא לב האופרה. בתחילתה הוא רך, סגור, כמעט סטטי. הקווים המלודיים פשוטים, מתכנסים פנימה, נטולי קפיצות דרמטיות. ככל שהעלילה מתקדמת ומתעורר בה הרצון לדעת, הקול נפתח: המנעד מתרחב, הדינמיקה מתעשרת, והמלודיה נעשית נועזת יותר. המעבר המוזיקלי משקף את המעבר התודעתי – מקיום פסיבי לידיעה פעילה.
וודמון – טנור: וודמון מייצג את האור המגיע מבחוץ. האריות שלו ליריות, חמות, מלאות פליאה. הוא שר על אור כעל חוויה פיוטית, כמעט מיסטית. הוא שר על אור לא כהפך מוחלט של חושך, אלא כחוויה רוחנית. גם לחושך יש אצלו מקום, הוא מבין את ערכו כתנאי להתעוררות. כאשר הוא נוזף ברוברט וטוען שהוא “עיוור”, אין זו אמירה פיזית אלא מוסרית: מי שאינו מכיר באור אינו רואה את האמת, גם אם עיניו פקוחות. הטנור שלו אינו "גיבור" במובן המסורתי, אלא אנושי, רגיש, כזה שמעורר תשוקה ולא פחד. וודמון אינו מרפא את יולנטה, הוא מעורר בה רצון.
רוברט – בריטון: רוברט הוא ארוסה המיועד של יולנטה שמבקש להפר את ברית הנישואים שנכרתה כאשר יולנטה והוא היו תינוקות, לאחר שהתאהב באישה אחרת. דמותו מוסיפה ממד דרמטי ופילוסופי חשוב. בניגוד לוודמון, האריה שלו רצופה בדימויי אש, אור ותשוקה אך אלו כוחות מתפרצים, לא מאירים. רוברט נאבק בין חובה לאהבה, בין מוסכמה לרגש. האור אצלו מסנוור, כמעט מעוור. זהו חופש כמאבק חיצוני, לא כהתעוררות פנימית. ההשוואה בינו לבין וודמון מחדדת שתי תפיסות של חירות: האחת סוערת וכפויה, השנייה שקטה ומודעת.
המלך רנה – בס: קול הבס מגלם סמכות, כובד ופחד. המוזיקה של רנה רצופה בקווים כבדים, לעיתים מאיימים, לעיתים שבורים. זהו קול של אהבה שאיבדה אמון, של שליטה הנובעת מחרדה. רנה אינו רשע – הוא אדם שמאמין כי הוא יודע מה טוב לבתו, ולכן שולל ממנה את חירותה.
איבן-חאקיה – בריטון: הרופא הזר מייצג ידע, ניסיון ורציונליות. ככזה הוא מאופיין בקול מאוזן, שקול, נטול קיצוניות. הוא ניצב בין הקצוות: בין המדע לאמונה, בין הגוף לנפש. המוזיקה שלו אינה סוערת, אלא בהירה ומדודה והיא ייצוג של ידיעה המכירה במגבלותיה.
האופרה מציבה מתח מובהק בין מדע לאמונה. איבן-חאקיה, מבין את מגבלות המדע ומכיר בכך שללא שיתוף פעולה של הנפש הגוף לבדו אינו יכול להירפא.
הוא מציין שהאל הוא כל יכול לעומת המדע. כאשר יולנטה שואלת את וודמון "מהו אור?" הוא עונה לה כי זה הדבר הראשון אותו ברא האלוהים, הפנינה הנוצצת ביותר בכתר שלו. לאט לאט, יולנטה, ששוכנת במין גן עדן מבלי לראות את עץ הדעת, מגלה דרך עצמה מהו אור. ובכל זאת, האל ביולנטה אינו דמות חד-משמעית. אין כאן הכרעה ברורה בין דתות, בין אמונה כזו או אחרת. האל מייצג עיקרון מופשט יותר: הכוח שמעבר לגוף, שמעורר את הרצון, שמאפשר לנשמה “להכיר באור” עוד לפני שהעיניים נפתחות. האמונה איננה ביטחון בתוצאה, אלא הסכמה לצעוד אל הלא-נודע.
צ'ייקובסקי עוסק ביולנטה בנושאים המרכזיים שהעסיקו גם את שפינוזה, כמו טבע האדם, והקשר שבין הטבע והאדם, שבין הגוף והנפש, המדע והאמונה. ציטוטים ממשנתו של שפינוזה, כמו "אין אנו רוצים את הטוב כי הוא טוב, הוא טוב כי אנו רוצים אותו", מתחברים באופן מושלם לרעיון המרכזי של היצירה. כמו שפינוזה, גם עבור צ'ייקובסקי חופשי הוא מי שפועל מתוך ההכרח הפנימי שלו, כלומר מי שמחולל בעצמו את מעשיו ושפעילותו נובעת ממהותו או מטבעו; אף על פי שהוא כפוף לטבעו, הוא נקרא חופשי. עבור שפינוזה וצ'ייקובסקי, השחרור מתלות בשיפוט חיצוני וההכרה בזהות העצמית הוא החופש האמיתי.
המלך רנה הסתיר מיולנטה את האמת על מנת שלא תגיע הידיעה על עיוורונה לרוברט, הארוס המיועד, מתוך פחד לעתידה של יולנטה ולעתידו כמלך. והנה, הדבר קורה אפילו כשרוברט לא יודע על עיוורונה של יולנטה. ההסתרה המוחלטת שנבעה מתוך הפחד של המלך רנה לא מנעה את הדבר שאותו רצה למנוע. כמו באדיפוס של סופוקלס, פחד הוא לא התורה על פיה עלינו לפעול, הסתרת האמת היא לא הפתרון, העיוורון הוא לא רק גופני. ובזה צ'ייקובסקי מדגיש לנו נקודה חשובה: דיכוי ובידוד הם לא פתרון.
האור ביולנטה הוא אמת. החושך הוא שקר, גם כאשר הוא עטוף באהבה. הכוח לשנות אינו מצוי בידי האב, לא בידי הרופא, ואף לא בידי האל, אלא ברגע שבו האדם עצמו מכיר במצבו ורוצה אחרת. זוהי עמדה רדיקלית, במיוחד בהקשר של סוף המאה ה־19. צ’ייקובסקי אינו מבטיח גאולה פשוטה. הידיעה כואבת, הבחירה מסוכנת, ואין ערובה לתוצאה. אך האופרה מציבה קביעה ברורה: חיים ללא אמת אינם חיים חופשיים. רק כאשר הנשמה מכירה באור יכול הגוף ללכת בעקבותיה. בהתאם לקביעה זו, בפינאלה המפואר של היצירה, הכתוב כפרק סיום של יצירת מקהלה דתית בה כולם שרים על גאולה ומשבחים את האל, צ'ייקובסקי יוצר רגע של התגלות והתעלות. בחירה זו מעצימה את ניצחון האור על החושך ואת הבחירה באמת מבחינה מוזיקלית ודרמטית יחדיו. יולנטה היא
אופרה שקטה, אך רעיונותיה מהדהדים בעוצמה. זוהי יצירה על אומץ לדעת, על אחריות לחירות, ועל הכוח האנושי והאלוהי – לעורר את החושך.