מוזיקה: יוסף ברדנשווילי
ליברית ובימוי: עידו ריקלין
מאת ענת צ׳רני
מעטים המחזות בתרבות העברית שזכו למעמד מיתי כמו הדיבוק מאת ש. אנ-סקי. מאז עלייתו הראשונה, הסיפור על אהבה אסורה, שבועות נשכחות ורוחות שאינן מוצאות מנוח, מהלך על התפר שבין מיסטיקה יהודית, טרגדיה רומנטית ופסיכולוגיה עמוקה. האופרה החדשה, בבכורתה העולמית, אינה מסתפקת בהלחנה של מחזה קאנוני, אלא בוחנת אותו מחדש.
העלילה שכתב עידו ריקלין לליברית של האופרה שונה במקצת מזו של המחזה המקורי: לאה, בתו של סנדר העשיר, פוגשת באקראי את חנן, תלמיד חכם בעל נפש סוערת. לאה מוצפת באהבה שלא ידעה כמוה. אבל לאהבה בין בת הגביר לאברך העני, אין סיכוי, חנן מת בלב שבור ולאה מיועדת לשידוך. ביום החתונה אוחז בלאה דיבוק. קולו של חנן בוקע מפיה. צדיק גדול מוזעק כדי לגרש את רוח המת מגוף הנערה. אבל האם זהו באמת דיבוק מן העולם הבא? אולי הזעם, הייאוש ורוח המרד, הם קולה האמיתי של לאה עצמה?
כבר בסצינת הפתיחה "טהרה", מתבצע מהלך דרמטי משמעותי: לאה, ילדה קטנה, צופה בהיחבא בטקס הטהרה של גופת אמה. זהו רגע שאינו קיים במחזה המקורי, אך הוא מפתח קריאה חדשה של הסיפור כולו. המבט הילדי, הסודי, האסור על מוות, על טומאה, על גוף שהנשמה עזבה אותו, הפרידה והנטישה נצרבים בנפשה של לאה כרגע מכונן. טראומה שאין לה מילים, שאין לה עיבוד, שאין לה תיקון. משם, נדמה, מתחיל הדיבוק.
האופרה מעניקה מקום רחב ומודגש לדמותה של לאה, לא רק כגוף שנאחז בו דיבוק, אלא כסובייקט רגשי ונפשי מורכב. קולה – סופרן לירי עגול, רך אך עוצמתי – נושא בתוכו סתירה מתמדת: פגיעות ועמידה, צייתנות ומרד. לאה אינה רק “הנערה שנאחזה בה רוח”, אלא אישה צעירה שכל חייה הוכתבו עבורה: מי תהיה, עם מי תתחתן, ואפילו מה מותר לה להרגיש. אהבתה לחנן היא ההתנסות הראשונה שלה ברגש שאינו מתווך על ידי האב, הקהילה או המסורת. זוהי אהבה שמגיעה ללא רשות – ולכן גם ללא עתיד.
חנן, בריטון צעיר מלא רגש, אמונה ועצב עצום, מייצג את הקצה האחר של הסקאלה: אדם עני, תלמיד חכם, שמאמין בעולם של רוח, שבועות וכוחות נסתרים – אך נמחץ תחת מציאות חברתית אטומה. מותו אינו רק תוצאה של לב שבור, אלא של מערכת שמראש אינה מאפשרת לו להתקיים כאוהב. כאשר קולו בוקע מפיה של לאה ביום חתונתה, נשאלת השאלה המרכזית של האופרה: האם זהו באמת קולו של חנן או קול של תשוקה, כעס ומרד שלא קיבלו מעולם לגיטימציה?
סנדר, בס-בריטון אבהי, חם אך שתלטן ואינטרסנט, אינו “נבל” במובן הפשוט. הוא אוהב את בתו, הזכרון החי היחיד שנותר לו מאשתו.. כמו אבות רבים באופרה, אהבתו מתורגמת לפיקוח ושליטה. הוא מבקש עבורה ביטחון, מעמד ועתיד טוב ונוח, אך במחיר חירותה. זהו כמובן דפוס מוכר בעולם האופראי,. כמו האב של ג'ילדה ב"ריגולטו", שמנסה להגן על בתו ומוביל לאובדנה, או אביה של "יולנטה" שמסתיר ממנה את זהותה ואת עיוורונה וגם מסתיר אותה מהעולם. וב"הדיבוק" זהו סנדר, שמאמין שהוא יודע טוב יותר מלאה עצמה מה נכון לה. המחיר שמשלמות נשים במערכות כאלה הוא כבד: ניתוק מהקול הפנימי, מהגוף, מהרצון.
במסורת היהודית, דיבוק הוא נשמה שאינה מוצאת מנוחה ונדבקת בגוף חי. אך האופרה מציעה קריאה נוספת: דיבוק כמצב נפשי. כטראומה לא פתורה. כזיכרון מודחק שמבקש קול.
בהיבט פסיכיאטרי, ניתן לראות בדיבוק ביטוי למצבים של דיסוציאציה, פיצול, או התפרצות של תוכן נפשי שנכלא שנים. לאה, שנחשפה למוות בילדותה, שחיה תחת שליטה, ושאהבתה נגזלה ממנה, אינה “נאחזת” ברוח זרה, אלא מאפשרת סוף סוף לקול הפנימי שלה לדבר.
וכאן נשאלת שאלה חדה ומטרידה, מי באמת זקוק לגירוש – הרוח, או החברה שיצרה אותה?
בסצינת ה"חברותא" מצטטים את רבי יהודה (מסכת סוטה א ב): " ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני."
כאן נחשף אחד המהלכים הרעיוניים העמוקים של האופרה: הקשר שבין בת־קול לבין דיבוק. במסורת היהודית, בת־קול היא קול נשי, רך, חמקמק, שאינו נבואה רשמית ואינו נושא סמכות הלכתית. היא נשמעת לאחר שנבואה כבר איננה, כהד רחוק של אמת, ולעיתים קרובות היא נוכחת אך אינה מכריעה. היא מדברת, אך הגברים הם שמחליטים אם להקשיב.
הדיבוק, לעומת זאת, הוא כמעט תמיד קול גברי. רוח של גבר מת, תלמיד חכם, מקובל או חוטא, שנכנסת לגופה של אישה חיה. קול גברי חסר גוף, שמקבל לפתע כוח מוחלט באמצעות גוף נשי. בעולם פטריארכלי, זהו מהלך מוכר: הקול הגברי זוכה ללגיטימציה, גם כשהוא אלים, חודרני או הרסני, בעוד הקול הנשי, גם כשהוא אותנטי, מסומן כהד .
באופרה, קולו של חנן הבוקע מגרונה של לאה נע בין בת־קול לדיבוק. הוא נשמע כקול מן העולם הבא, אך ייתכן שהוא אינו אלא הקול של לאה עצמה, קול שנאלץ ללבוש זהות גברית כדי להישמע. בעולם שבו אישה אינה יכולה לזעוק את זעמה בגלוי, הדיבוק הופך למסווה. לאה אינה “מדברת”, היא “נאחזת”. היא אינה מתקוממת, היא “נשלטת”. כך מטשטש הגבול בין התגלות לבין קריסה נפשית, ובין מיסטיקה לבין דיכוי מגדרי עמוק.
האופרה הדיבוק עוסקת בצורך האנושי בשליטה: בגורל, בילדים, באהבה, אפילו במוות. אך היא גם מצביעה על מחיר השליטה הזו. כאשר אין מקום לבחירה, כשהגורל מוכתב מראש – הנפש מוצאת דרכים משלה לפרוץ מהכלא.
הדיבוק אינו רק סיפור מיסטי על המת שלא מוצא מנוחה בעולם הבא. הוא סיפור על העולם הזה. על מה שקורה כאשר קולות מושתקים; כאשר רגשות מודחקים; כאשר נשים אינן מורשות לומר “לא".
כשאנו מאזינים למוזיקה המכושפת שכתב יוסף ברדנשווילי, ניתנת גם לנו הזדמנות לתיקון: להפסיק לפחד מהרוח ולהתחיל להקשיב לה. כי אולי הדיבוק אינו שד. אולי הוא קריאה לעזרה של אלה שבמשך דורות על גבי דורות התעלמו ממצוקתן. ואולי, בפעם הראשונה, זהו קולה האמיתי של לאה.