עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

מרגריט וארמן

מרגריט וארמן | קטע מתוך הרומן הגברת עם הקמליות מאת אלכסנדר דומא

אתה זוכר ארמן, כיצד בואו של אביך הפתיע אותנו, אתה זוכר את האימה שביקור זה גרם לי, ואת מה שקרה ביניכם לאחר מכן כפי שסיפרת לי באותו הערב.
ביום שלמחרת כשאתה היית בפריס וחיכית לאביך אשר לא שב, הגיע אלי אדם עם מכתב מאת האדון דובל. במכתב, אשר אני מצרפת אותו למכתבי זה, התבקשתי באופן רציני ביותר לדאוג לכך שלא תהיה בבית למחרת, ולקבל לשיחה את אביך. הוא רצה לדבר עמי וביקש ממני לא לומר ולו דבר אחד בנושא...
לא אתאר בפניך את הרושם שדמותו הנוקשה הותירה בי. אביך הגיע כשהוא חמוש בתיאוריות הישנות הטוענות שכל זונת צמרת אינה אלא יצור חסר לב והיגיון, מעין סוג של מכונה שניתן לקנותה במעות זהב, ושתמיד מוכנה, כמו מכונת ברזל, לפצוע את היד המגישה לה דבר כלשהו ולהרוס ללא רחמים, ללא הבחנה, את זה המאפשר לה לחיות. אביך כתב לי מכתב מנומס ביותר בו הוא ביקש את הסכמתי לראות אותו, אבל הוא לא הציג עצמו באופן דומה לדמות שהצטיירה במכתב. היו בהתנהגותו יהירות רבה ואפילו איומים, שגרמו לי להעיר לו שאני נמצאת בביתי שלי ושאין לי כל מחויבות לגלות לו אף פרט לגבי חיי פרט לחיבה הכנה שאני רוחשת לבנו.

מר דובל נרגע מעט אבל מיד הוסיף כי לא יוכל להרשות שבנו יהרוס עצמו עבורי. אומנם הוא אמר כי אין ספק שאני אשה יפה, אבל יפה ככל שאהיה, אל לי להשתמש ביופיי בכדי להרוס את עתידו של גבר צעיר בשל ההוצאות הרבות שהוא עלול להוציא בגללי.
כאן, ועליך להסכים עמי, לא נותרה לי כל ברירה אלא לענות באופן אחד בלבד וזה להציג בפניו את ההוכחות שמאז שאני הפילגש שלך עשיתי כל שביכולתי כדי להישאר נאמנה לך מבלי לדרוש ממך יותר כסף מאשר תוכל לתת לי... אמרתי לאביך שאני תכננתי למכור את כל הרהיטים שלי כדי לשלם את חובותיי ולחיות עמך מבלי להיות למעמסה גדולה מדי. ציינתי עד כמה שמחים אנו יחדיו ושעמך חייתי חיים הרבה יותר רגועים, שלווים ושמחים. הוא עיין במסמכים, הושיט לי את ידו וביקש את סליחתי על האופן בו התנהג בראשית השיחה.
עתה אמר לי: "גבירתי, ללא איומים אלא בתפילות אני פונה אליך בכדי לבקש ממך קרבן גדול יותר מכל אלו שעשית עד עתה עבור בני." רעדתי מעצם הרעיון. אביך התקרב אלי, החזיק בשתי ידי והמשיך בקול מלא חיבה ורוך: "בתי, אל נא תקבלי באופן שלילי את מה שאני עומד לומר לך, עליך פשוט להבין שהחיים לעתים דורשים צרכים אכזריים ביותר עבור הלב, אבל עלינו להיכנע להם. את אשה טובה, והלב שלך רחב באופן שנשים רבות אינן מכירות כלל, נשים שאולי בזות לך ואינן מכירות בערכך. אבל עליך להבין כי פרט לפילגש קיימת גם המשפחה, שפרט לאהבה ישנם גם חובות, שלאחר תור התשוקה מגיע הזמן בו הגבר, בכדי שיהיה מכובד, חייב להחזיק במשרה רצינית ומכובדת. לבני אין כל רכוש, אבל הוא מוכן להעניק לך את הירושה שהוא קיבל מאמו. לו הסכים לקבל ממך את הקורבן שאת עומדת להעניק לו, היה עליו הן מבחינת הכבוד והן מבחינת האצילות להעניק לך בתמורה את הדבר שיוציאך לכל חייך מלשון הרע. אבל קרבן זה הוא אינו יכול להעניק לך כיוון שהעולם שאינו מכיר אותך, יפרש הסכמה זו באופן לא כן, באופן שיכפיש את שמנו. אף אחד לא ישאל אם ארמן אוהב אותך או אם את אוהבת אותו, האם אהבה הדדית זו מהווה מקור שמחה עבורו ומעניקה לך את חייך מחדש. הכול יראו דבר אחד בלבד: ארמן דובל גרם לזונת זמרת, סלחי לי ילדתי שאני חייב לומר זאת לך -- למכור עבורו את כל רכושה. ואז יגיע יום החרטה והתוכחה, והיי בטוחה כי הוא יגיע, והוא יגיע עבורך ועבור האחרים, ושניכם תהיו כבולים בשלשלאות שלא תוכלו לנתק. מה תעשי אז? צעירותך כבר מזמן תפרח לה, העתיד של בני יהיה הרוס, ואני, אביו אזכה לנועם שציפיתי לקבל משני ילדי, רק מאחד מהם...
דעי אם כן מה הביאני לפריס. יש לי בת, כפי שאמרתי לך, צעירה, יפה וזכה כמלאך. היא אוהבת וגם היא הפכה אהבה זו לחלום של חייה. כתבתי את כל זאת לארמן, אבל הוא כל כך עסוק בך שהוא כלל לא ענה לי. ובכן בתי עומדת להינשא. היא מתחתנת עם הגבר אותו היא אוהבת, היא מתקבלת למשפחה מכובדת המצפה שגם משפחתי שלי תהיה מכובדת כמותה. אבל למשפחה של הגבר העומד להיות חתני נודע על אורח חייו של ארמן בפריס והם הודיעוני נחרצות כי הם יבטלו את הסכמתם לנישואין אם ארמן ימשיך בחייו הנוכחיים. העתיד של עלמה צעירה שלא עשתה לך כל רע ושיש לה את הזכות לסמוך על העתיד, מוטל בידיך. האם יש לך את הזכות והאם את חשה חזקה דייך להרוס זאת? בשמה של אהבתי ושל החרטה שלך, מרגריט, העניקי לי את שמחתה של בתי..."
אביך חיבק אותי בפעם האחרונה. הרגשתי על המצח שתי דמעות של הכרת תודה, שכאילו הטבילו את חטאי העבר שלי וכיפרו עליהם, ובאותו רגע בו הסכמתי להתמסר כולי לגבר אחר, הייתי גאה בחושבי על מה שפדיתי בחטא חדש זה...
האם נהגתי כהלכה? זו השאלה שאני שבה ושואלת עצמי עד עצם היום הזה כשהמחלה מרתקת אותי למיטה שאולי לא אוכל לעזוב בעודי בחיים. אתה היית עד לסבל העצום שלי כשהתקרב מועד הפרידה הבלתי נמנע שלנו. אביך לא נשאר לתמוך בי והיה רגע בו כמעט וגיליתי לך את הכל, עד כדי כך הייתי מוטרדת מעצם הרעיון שאתה עתיד לשנוא אותי ולבוז לי. ועלי להוסיף דבר נוסף שאולי לא תאמין לו ארמן, אבל דע כי התפללתי לאל שיעניק לי כוח, וההוכחה לכך שהוא קיבל את הקורבן שלי היא שהוא העניק לי את אותו כוח לו ייחלתי.
באותה ארוחת ערב עדיין הייתי זקוקה לעזרה. לא הייתי מסוגלת כלל לחשוב על מה שעמדתי לעשות, עד כדי כך פחדתי שהאומץ שלי יבגוד בי. מי היה מאמין שאני, מרגריט גוטייה, אסבול עד כדי כך מעצם המחשבה על מאהב חדש. שתיתי ללא הפסקה בכדי לשכוח, וכשהתעוררתי למחרת הייתי עם הרוזן. זו האמת כולה חברי, שפוט אותי וסלח לי כפי שאני סלחתי לך על כל הרוע שעשית מאז אותו היום.

עבור לתוכן העמוד