ארנני – בין עבר לעתיד

מפנקסו של מיכאל זנאנצקי, במאי ההפקה

סיפור העלילה של האופרה ארנני מתרחש במאה ה- 16, אך אין כל ספק כי זהו סיפור עם השלכות מאוד ברורות להווה שלנו, שמתאים לקהל הן בפולין, הן בספרד והן בישראל. כדי למצוא את הקשר הזה בין עבר להווה ובין הווה ועתיד לעבר, נסעתי בזמן ההכנה לקראת ההפקה לספרד, אבל לא לספרד המוכרת לתיירים אלא דווקא לסרגוסה ולחלקים מאראגון. חיפשתי שם מקורות איקונוגרפים, השפעות של צבעים, טעמים ומצבי רוח של התושבים ורציתי לחוות את הנוקשות של האזור המנוגד לחלוטין לספרד מלאת השמש. התגלית החשובה ביותר שלי בסיור הזה היתה עד כמה באזורים אלה השתמר הקיום היומיומי השורשי, הגס, השומר בקפידה על המסורת, וזאת להבדיל מאיזורים אחרים בספרד בהם המודרניות מחקה כמעט לחלוטין כל סימן של מסורת. ממסעי זה לספרד חזרתי עם דוגמאות של תחרה, שניתן להבחין בהן בתפאורה של ההפקה, אך מעל הכל, חזרתי עם התחושה שהעבר והעתיד מתערבבים זה בזה בחיי היומיום במקום.
מה שריתק אותי במיוחד בעולם האופרה של ורדי היה המטפורות של התנהגות אנושית הבאות ליד ביטוי דרך ריאליזם מושלם. העלילה של ארנני היא מוזרה למדי עבורנו במאה ה- 21. בהתחלה כל מה שיש לנו זה בעצם אוסף של מונולוגים. הדמויות מציגות עצמן ומגלות את היחסים בינן לבין הדמויות האחרות. הצופה חוזה ברגשות ובתחושות שכולן מנווטות לעבר אישה אחת, אבל לא ממש בעלילה. יש לנו כאן שלוש דמויות גבריות וכל אחת היא ייחודית בפני עצמה ושונה מהאחרות. סילווה הוא המבוגר והקרוב מכולם למסורת של העבר. דון קרלו הוא המלך המתפתח לאורך האופרה ובסופו של דבר הופך לקיסר שליט של
העתיד. והגבר השלישי ארנני, אוהב את אלווירה. הרגשות שלו הם טהורים ותמימים אבל הוא מפסיד במאבק כיוון שהוא זר ופורע חוק. ובתוך משולש זה של רשת הרגשות הגבריים הנטוות סביבה, עומדת אלווירה שהיא ללא כל ספק דמות אופראית אמיתית ולכן אולי הדמות הכי לא אמיתית בסיפור. היא נמצאת על סף משבר, היא מוכנה לאבד עצמה לדעת, כי זו הדרך היחידה לדעתה בה היא תוכל לפתור את המצב בו היא נמצאת. היא ייצור ההופך לכלי, ולכן מאוד קשה לנו להבינה כיום. אלווירה היא דמות שונה מהגברים סביבה. היא דמות מנוצלת. מכריחים אותה להינשא. היא רוצה לברוח עם אהובה, אך זה יחשב לחטיפה. בכל רגע נתון באופרה מנצלים אותה ומשתמשים בה בדרכים שונות.
קשה לי לבחור דמות אחת מהארבע שמעניינת אותי במיוחד או שהיא שונה מהאחרות. כל הדמויות קשורות זו לזו וזה הדבר שמרתק אותי. לכן הן מוצבות על הבמה באופן מיוחד ואולי מוזר משהו. גם כאשר דמות כלשהי אינה שרה היא עדיין נמצאת על הבמה. כולם מביטים זה בזה ללא הרף, הם חייבים לשלוט ברגשותיהם, באהבה ובדחייה. סילבה הוא הרוזן האציל, אבל בשל הדחייה הוא הופך לאדם המתעוור מקנאה אובססיבית. ארנני מוותר שוב ושוב ואף מוכן למות בשם האהבה ואלווירה נקרעת בין רצונה להיות אקטיבית והיותה פסיבית. אך אין ספק כי הדמות המעניינת ביותר לקהל של היום היא לדעתי דון קרלו, מלך ההופך לקיסר. זהו אדם צעיר, וולגארי ומלא חיים ההופך למנהיג בוגר המוכן לוותר על אושרו למען חובותיו הלאומיים. האריה של דון קרלו על חייו הקודמים והצורך לשינויים היא לדעתי הרגע היפה ביותר באופרה.
היה לי חשוב להראות כי לכל דמות על הבמה יש את השטח שלה. את המקום שלה, מקום אליו היא שבה כל פעם, מקום ממנו בורחים אך לא יכולים להינתק ממנו. והדרך להבליט זאת היתה על ידי הענקת כסא לכל אחת מהדמויות. הכיסאות עבורי מציינים תחושות ורגשות של בדידות והם מעין אלגוריה לכך שהעולם שלנו הוא כולו בעצם במה. נכון, אפשר להזיז כסא, אפשר להתעלם מכסא, אבל תמיד אפשר גם לחזור אל הכסא. לדון קרלו יש כסא שכל הזמן נמצא בתנועה. הכסא של אלווירה מעוטר בפרחים, המסמלים את החלומות שלה המנותצים ונהרסים מאוחר יותר. והכסא של ארנני המנופץ על ידי המקהלה, הוא סמל
לחברה המוקיעה מתוכה אנשים זרים, דבר שאנו פוגשים בו בכל מקום בעולם המודרני של היום. ולצד כל הכיסאות האלו על הבמה, המסמלים את ההווה של הדמויות ואת המאבק של כל דמות על שימור ההווה מתוך מבט לעבר העתיד, יש לנו גם את חלון הכנסייה המהווה מבחינתי אלגוריה למסורת העבר היציבה בתוכה מתנהלת העלילה, עלילה הנעה ללא הרף בין מסורת העבר לחדשנות העתידית דרך מערבולת רגשות המערערת את ההווה של כל אחת מארבע הדמויות.
עבור לתוכן העמוד