עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

דיבוק צא! מאת במאי פיק דאם מריוש טרלינסקי

הרהורים על הצד האפל של החיים
מאת מריוש טרלינסקי במאי ההפקה

בעולם האופרה מתייחסים לפיק דאם של צ'ייקובסקי כמעט באותה חרדה ומורא כפי שמתייחסים בעולם התיאטרון למקבת של שקספיר. אלו יצירות שמשתדלים לא לבטא את שמן, אלו יצירות שיש בהן מעין מזל רע. והסיבה ברורה מאוד - שתי היצירות האלו עוסקות בצד האפל של החיים שלנו.
במאה ה-19 אנשים דברו על שטנים ושדים שנמצאים בתוכנו. כיום אנו מסתכלים באופן מעט שונה על תופעות כאלו, אבל גם אם אנו מתנתקים מהרומנטיקה של פעם, התופעה נשארת כמעט בעינה. אנו מכירים אנשים רבים בתקופתנו שמתמכרים ומכורים לסמים, לאלכוהול וגם להימורים בין השאר. איך זה קורה להם? האם יש סיבה לכך? האם הסיבה היא רציונאלית?
כמובן שתמיד ניתן לבוא ולומר שלנו אין כל שליטה על כך. שאנו לא אשמים, שזה הכל בגלל השד שנכנס בנו, אותו דיבוק שגורם לנו להתנהג באופן בלתי הגיוני, באופן שאין לנו שליטה עליו. אבל כיום אנו לפחות מנסים לתת פרשנות יותר עמוקה, יותר פסיכולוגית לתופעות מן הסוג הזה. אבל עדיין אנו מדברים על כוח חיצוני כלשהו, כוח חיצוני שהוא אינו חלק מאתנו, כוח אפל שאי אפשר להבין אותו שאי אפשר לנתח אותו ושהוא חזק מאתנו ומסוגל לשנות את החיים שלנו. זהו כוח שאין לנו דרך להתמודד אתו גם אם אנו מנסים לעשות זאת ללא הרף.
ובפיק דאם אנו עוסקים בכוח כזה, בהתמכרות עזה הנמצאת בתוכנו, מניעה אותנו ושולטת בנו. אבל הרמן אינו מכור להימורים ולמשחקי קלפים. הוא לא סתם עוד מהמר שרוצה עוד כסף. אם אנו מביטים בו באופן כזה אנו מחמיצים את העיקר. הוא אחוז טירוף, הוא חייב לגלות את הסוד, לא כדי לזכות במשחק הבא, אלא כדי לגלות את הסוד. זה המפתח לאושר מבחינתו, זו האובססיה שלו – לגלות את הסוד הזה, וזה כוח אדיר שהשתלט עליו ואין לו מוסג איך להיפתר ממנו.

הנובלה של פושקין היא לדעתי יצירת מופת אבל צ'ייקובסקי לא רצה להמשיך בקו הציני של פושקין, לפחות לא בגישה שלו להרמן. בנובלה הרמן באופן חד משמעי הולך לליזה כדי לנצל אותה ולהגיע דרכה אל הרוזנת. אבל אופרה חייבת שיהיה בה סיפור אהבה, שיהיה בה דואט אהבה ולכן הרמן הוא כאן דמות שונה. הוא מתאהב בליזה ברגע שהוא רואה אותה בפעם הראשונה. יש כאן סיפור אהבה המוביל לאחר מכן לאובססיה של הקלפים. והרמן מבין זאת ומנסה להשתחרר מהאובססיה הזאת אך ללא הצלחה רבה. הוא אוהב את ליזה אך התשוקה לסוד שלושת הקלפים גוברת עליו.
הרוזנת היא מישהי כמו גלוריה סוונסון בשדרות סנסט. היא היתה פעם היפה מכולן, אך כיום היא כבר במקום אחר מבלי שהיא תהיה מוכנה להודות בכך. הבעיה שלה היא שהיא מנסה להיות יפה אבל היא כבר לא יפה ולכן בכל פעם שהיא בציבור היא עושה הכל כדי להיראות יפה, אבל כשהיא בבית לבד היא מאבדת הכל, את הכוח ואת הצורה והיא חלשה לחלוטין. ואז אולי אנו יכולים לחוש מעט חמלה כלפיה. היא והרמן הן נשמות זהות היא מרגישה שהוא יגיע אליה והוא מרגיש שהוא חייב לעשות זאת. היא מבינה שהוא האיש שנבחר לקבל ממנה את הסוד, את המזל הרע. מהרגע הראשון בו מבטיהם נפגשים ברור להם כי גורל אכזר מאחד ביניהם ואין להם בעצם כל שליטה על כך. הרוזנת היא אישה חלולה מבפנים, כמו מומיה ללא נשמה. הרמן דומה לה גם כן ובתוך כל האובססיות האלו ליזה היא הדמות היחידה שהיא חיובית מעט יותר מהאחרים. אבל גם היא מורכבת ביותר. במסורת הרוסית ליזה היא ללא כל ספק אישה גיבורה, אישה המוכנה להקריב עצמה, מעין משרתת של הרוזנת, אישה שנועדה לשרת ולרצות ועושה זו בהכנעה ובשמחה. כמובן שבמערב רואים זאת אחרת, אבל מבחינתה ליזה עושה הכל במודעות ברורה לחלוטין. אך מעבר לכך היא צריכה לקבל החלטה חשובה ולבחור בין העושר לאושר. ילצקי הוא הבעל הבטוח עבורה אבל היא הולכת אחר האושר הבלתי מובן ועושה את הבחירה הלא נכונה, את הבחירה שמביאה למותה. ובתוך כל המאבק הפנימי הזה המתחולל בתוכה האינטרמצו מעניק מאין אתנחתא קלילה אך גם כן עוסק בבחירה בין אושר לעושר ומראה באופן גרוטסקי ואירוני את הבעיה של הדמויות כולן.
בעולם שלנו כיום אין שטנים אבל אובססיה זה דבר שקיים. אנו רואים אנשים שמאבדים את צלילות דעתם, והרמן הוא אדם כזה. האדם הוא יצור מורכב ביותר והכוח הזה משגע אותנו. אין בסיפור הזה, באופרה הזאת, אנשים רעים, יש כאן אנשים אחוזי טירוף שמנסים להתמודד עם מצב בלתי אפשרי. כולם אנשים חצי מורעלים בתוך לילה אפל וקודר האופף אותם מבלי שהוא יצליחו להינתק ממנו.  דיבוק, שטן, אובססיה, שיגעון או התמכרות? לא משנה איך נכנה זאת – הרוזנת, הרמן וליזה כולם מנסים לצוף בתוך מערבולת החושים אליה נגררו בעלם כורכם, מערבולת הסוחפת אותם לעבר הצד האפל שלהם מבלי שבעצם יצליחו להינצל מגורל אכזר שמביא למותם.

 

 

 

עבור לתוכן העמוד