אלעזר ורחל כסטריאוטיפים ספרותיים

הסוחר היהודי ובתו היפה
אלעזר ורחל כסטריאוטיפים ספרותיים


בעת שעיצב סקריב את הדמויות היהודיות באופרה היהודייה, הוא שאב את השראתו מכמה וכמה מקורות ספרותיים קודמים לו ורתם לשירותו דמויות ומצבים מוכרים מתוכם. כך למשל, סטריאוטיפ הסוחר היהודי, שמגולם בדמותו של שיילוק השקספירי בסוחר מוונציה (1598), הוא מרכיב מרכזי בדמותו של אלעזר. את הדמות הספרותית הזו ומנגד לה - הבת היפה וטובת הלב, אפשר לאתר גם ביהודי ממלטה של כריסטופר מרלו (1590), כמו גם ביצירות ספרותיות אירופיות רבות מאותה התקופה, בהן גם אייבנהו של סר וולטר סקוט (1819). הזיווג בין בת ויהודי נטול אישה קיים גם במחזהו הגרמני רב ההשפעה של לסינג נתן החכם (1779). גם אם שיילוק, ולא נתן, היה מקור ההשראה העיקרי לדמותו של אלעזר, הרי שבבתו של נתן מתממש רעיון הזהות הכפולה היהודית-נוצרית, באופן שמזכיר את חייה של רחל: שתיהן בנות מאומצות, שזהותן הנוצרית נשמרה בסוד והיא נחשפת לקהל או לקוראים רק לאחר שזהותן היהודית נתקבעה כעובדה קיימת. סקריב, כמו רבים מבני דורו, העריץ את שקספיר ואת סר וולטר סקוט, שמשנות ה- 20 של המאה ה- 19 כבשו את לבם של הרומנטיקנים הצרפתים, וללא ספק הכיר את הסוחר מוונציה ואת אייבנהו. הניסיון לחקות את שקספיר, כותב סטנדל בהקדמה לרסין ושקספיר (1823), "עשוי להכשיר את היוצר ללמוד את העולם סביבו באופן שיוכל לבנות עבור בני התקופה את סוג הטרגדיה לו הם זקוקים." רשימותיו של סקריב אכן מעידות כי הוא הקפיד לערוך היכרות עם כמה וכמה עבודות שבמרכזן דמויות יהודיות והשתמש באלמנטים עלילתיים ובאפיונים דרמטיים מתוכן, כאשר נזקק להם ביצירתו. אלעזר ורחל, שתי הדמויות היהודיות באופרה של הלוי, בנויות סביב הדימויים הספרותיים של הסוחר היהודי ובתו היפה - שני סטריאוטיפים שהיו רלוונטיים במיוחד, בחברה שבה דימויים ישנים וחדשים של "היהודי" התקיימו אלה לצד אלה ויצרו מציאות ספרותית וחברתית
אמביוולטית ביותר.

"היהודייה היפה" ו"הנוצרייה" - על זהותה הכפולה של רחל
רחל, שפרשיית האהבים האסורה שהיא מנהלת מפרנסת את עיקר הפעילות הדרמטית ביהודייה, היא אחת מתוך שורת גיבורות יפות תואר ונחשקות באופרה של המאה ה 19- . למרות זאת, אפיונה כיהודייה משייך אותה באופן צר יותר גם לסטריאוטיפ האקזוטי- אוריינטלי של "היהודייה היפה". זהותה הכפולה, כיהודייה וכנוצרייה, יוצרת ערפול ואירוניה בקווי האופי שלה וקושרת אותה לבסוף לשני התפקידים שיועדו לה: מושא אהבתו של נסיך נוצרי ובתו של אב שיילוקי. לרחל שני אבות: האב המאמץ אלעזר והאב הביולוגי הקרדינל ברוני. בגרסאות הראשונות, סקריב לא רק רצה להביא את רחל להמיר את דתה בסוף האופרה, אלא אף ביקש ליצור משיכה בלתי-ברורה בין רחל לקרדינל. ואולם באופרה, לבד משרידי ההערצה שלה לברוני, החמלה וחוסר האנוכיות המזוהות במסורת הספרותית המערבית כתכונות "נוצריות" - הן לב-לבה של הדמות. עם זאת, הכותרת הראשונה שאימץ סקריב - "היהודייה היפה", מלמדת שבדומה ל"יהודיות" אחרות בנות התקופה, היתה היהודייה שלו מושא של תשוקה, חלק ממיתוס האישה האוריינטלית שצמח במאה ה 19- ושעקבותיו ניכרו בהמשך גם בדמותה של הפרוצה האקזוטית בסיפוריהם של בלזק, מופסאן, זולה ופרוסט.
אפיונה הרומנטי של רחל מכיל למעשה תערובת של דימויים. מצד אחד, היא מוצגת כאישה צעירה ותמימה המאוהבת בגבר, שלדידה אינו אלא צייר יהודי פשוט. רק בהמשך היא חושפת את שני סודותיו האפלים: הוא נוצרי והוא נשוי. מצד שני, ישנן כמה וכמה רמיזות בטקסט להתנהגות מפתה ופורקת עול מצדה. קשריה עם גבר נשוי מסבים את תשומת-הלב למיניות בלתי שגרתית, דומה לזו שנרמזת למשל בדמותה של רבקה באייבנהו של סקוט. מיניותה נרמזת גם באמצעות אזכורים של אקזוטיקה מזרחית, יסודות אוריינטליים סימבוליסטיים במוסיקה ואלמנטים בטקסט (שחלקם הושמטו מיד לאחר הבכורה). גם הופעתה האוריינטלית במובהק של רחל בבכורת האופרה במערכה השנייה, וכן תחפושת המשרתת במערכה השלישית, שירתו עניין זה. אחת ההערות ששרבט סקריב בפנקסו מגלה כי טאבו פרשת האהבים בין יהודייה לנוצרי היה בשלב מסוים מרכז העלילה הדרמטית. ייתכן שהיה זה בשלב שבו עדיין לא פיתח את הפוטנציאל החברתי העמוק יותר של האופרה, אך אפשר גם שהציב בחזית הדרמה את סיפור האהבה הרומנטי כאמצעי "למכור" את הדיון בקונפליקט הדתי הטעון לממסד התיאטרוני.
לקראת סופה של המערכה השנייה מאבדת רחל בהדרגה את "תמימותה" כאשר היא חושפת את חשדותיה כלפי לאופולד ולבסוף מגלה את זהותו הנוצרית. זהותה שלה כיהודייה מקבלת כאן משנה תוקף והיא עוברת לגלם דימוי של אישה שאש בעצמותיה ושנותנת ביטוי עז לתסכולה, לפחדיה ולזעמה. בטריו שבא בהמשך נבנית תחושת ההלם המשולשת לקראת שיא רגשי, שבו מתבררת לאלעזר זהותו האמיתית של לאופולד. גם כאן וגם במערכה השלישית, תגובותיה של רחל, בדומה לאלה של "יהודיות" ספרותיות אחרות, עומדות בניגוד לתגובת האב. כך למשל, בעוד שאלעזר מעולם לא נגמל משנאתו לברוני, נעתרת רחל לקריאתה של אדוקסי ומצילה את לאופולד ממוות. למעשה, הניסיון של סקריב להדגיש את מידת המוסריות שברחל היה תחבולה ספרותית שמטרתה לחדד את דמותו הבלתי-מוסרית של האב. דרך נוספת להבליט את אופיה הטוב של האשה היהודייה ולהבדיל אותה מסביבתה היתה לרמוז כי בעורקיה זורם דם נוצרי, וכי היא אינה אלא בתו המאומצת של היהודי, כפי שרמז גם שקספיר בעניין ג'סיקה. אגב, יציאתה להגן על אביה, כמו גם הקורבן שהיא מוכנה להקריב עבור לאופולד הם הדים לאידיאל הקורבן שהיה טבוע בקווי המתאר של הגיבורות הנשיות במאה ה- 19.
דמותה הדתית של רחל עברה שינויים מהותיים בשלבים המאוחרים יחסית של חיבור היצירה. השינוי העלילתי, שהיתה לו ההשפעה המכריעה ביותר על קווי הדמות ועל המסר הבסיסי של האופרה, היה הבחירה לסיים את הסיפור במערכה החמישית במוות ולא בהמרת דת. הטרנספורמציה - ובמידה רבה ה"התייהדות" - שעוברת דמותה של רחל, קשורה בתנודות שביחסיה עם ברוני ואלעזר: בשלבים המוקדמים, גילתה רחל משיכה ברורה לברוני כמודל נוצרי וכאב והלכה והתרחקה מאלעזר. באופרה הגמורה, כל שנותר ממשיכתה לברוני היא רמיזה במערכה הראשונה, שהיא יותר בבחינת הכרת תודה על החמלה שהפגין. שכבות מוקדמות נוספות במלאכת ההלחנה מעידות על שורת שינויים נוספים ביחסיה של רחל עם שני האבות שלה, ומכאן גם עם זהותה הכפולה. השינויים הללו נעו לעבר עימות מוסיקלי וטקסטואלי בין שני האבות, בניסיון לבדוק מי מהם האב האוהב האמיתי שמסוגל להציע לרחל חיים והגנה מכל רע.
השינויים הרבים המאפיינים את התפתחות הפרסונה הדתית של רחל לא רק מלמדים על המהירות בה עשויים מרכיבים בסיסיים באופרה להשתנות, אלא בעיקר חושפים את הבלבול והאמביוולנטיות של היוצרים ביחס לדמותה, כמו גם ביחס לדמותם של אלעזר וברוני. הפתרון האחרון שנבחר עבור רחל - לשמור אמונים לאביה המאמץ ולדת היהודית שבצלה גדלה ולוותר על דת אבותיה ועל אביה הביולוגי, הוא שבסופו של דבר הפך אותה ליהודייה, לא רק בשמה. שמירת זהותה הנוצרית של רחל בסוד עד לסוף האופרה אמנם הסיטה את תשומת הלב משאלת זהותה הכפולה, שהיתה מהותית יותר בשלבים המוקדמים של התפתחות האופרה, אך הגילוי המהיר האחרון איפשר לה להיות דמות אהודה יותר בקרב הקהל הקתולי הרחב שצפה באופרה, גם אם היו מבקרים שראו בתפנית זו מעשה מגוחך ובלתי-אמין.

אלעזר כשיילוק
כבר לאחר ערב הבכורה של היהודייה, החלו כמה מן המבקרים לדבר על הדמיון הרב שבין אלעזר ודמותו של שיילוק השקספירי. העובדה כי אותם מבקרים פריסאים זיהו כמעט מיד את עקבות הסטריאוטיפ של שיילוק מעידה כי הדימוי עצמו היה נטוע היטב בתודעת בני התקופה. דיוקנאות מן המאה ה 19- באנגליה ובצרפת מעידים כי שיילוק נתפס באותה העת
לא כאותו תת-אנוש דוחה, אלא כדמות טרגית השייכת לגזע שגורלו נחרץ למות מות-קדושים. אלעזר גם הוא יהודי הזוכה ליחס מבזה ומשפיל מצד הנוצרים שסביבו, יחס המביא אותו לחוש שנאה איומה כלפי רודפיו וצורך עז בנקמה, הגוברים על תאוות הבצע. לעומת היהודי השטני של מרלו, מודגש אצל שיילוק מלכתחילה הצד ההומני. אלעזר אף מתעלה עליו במסירותו הדתית, שמאזנת במידת מה את הפנטיות והשנאה שלו כלפי הנוצרים. נידויו המבזה של היהודי מבחינה דתית וחברתית, שהינו מרכיב הכרחי בפרסונה הדתית של אלעזר, עומד ביסודן של שתי הדמויות היהודיות הללו - שיילוק ואלעזר - האוצרות בתוכן זעם קשה ומוצדק המהול בכאב וברגשות נקם. הנאום השיילוקי המפורסם ופעולות הביזוי המתוארות בו, מהדהדים מאוחר יותר, בשעה שההמון הרב יוצא כנגד אלעזר, במיוחד במערכה הראשונה. עקבות דמותו של שיילוק ניכרים גם כאשר אלעזר מסרב למחול לרודפיו ונושא עמו את הצורך לנקום עד לרדת המסך. מאידך, יש באלעזר גם היבטים של תאוות בצע המזוהים עם שיילוק, על אף שהם פחות מרעישים מכפי שהתכוון סקריב לתאר בטיוטה שלו. מה שנותר הוא תיאור הרבה פחות מפורש של חיבתו של אלעזר לכסף, וכן הדין ודברים עם אדוקסי בעת מכירת השרשרת. דרך הדימוי של אלעזר, השר בנשימה אחת )על רקע שירתם של אדוקסי ולאופולד( על הזהב ועל השנאה לנוצרים, נוצר סטריאוטיפ היהודי הקמצן, שבערב הבכורה אף קיבל משנה תוקף בתלבושתו של אלעזר: מעל לחלוק אותו לבש, נתלה באופן פומבי וגלוי שק של כסף. לפחות עבור סקריב, בדימוי הסוחר היהודי השמח לשטות בנוצרים מהדהדות ללא ספק עקבותיו של שיילוק. ואולם, ההפחתה הניכרת ברמיזות הטקסטואליות לתאוות הבצע של אלעזר מלמדת כי בעת תהליך ההלחנה נעשה ניסיון לרכך את הדימוי.
אחד ההיבטים בסטריאוטיפ שיילוק שלא קיבלו ביטוי בדמותו של אלעזר הוא הקונפליקט שבין מטריאליזם ואהבת המשפחה. לעומת רגשותיו המלאכותיים של שיילוק כלפי בתו, אהבתו העמוקה של אלעזר לרחל - שהיא אחד המרכיבים היסודיים בדמותו - מאזנת את התכונות הפחות הגונות שיוחסו לו, גם אם בה עצמה שורש הקונפליקט הפנימי. בניגוד לשיילוק, אלעזר קרוע בין אהבתו לבתו ובין שנאתו העזה לנוצרים, ולא בין אהבתו לבתו וחיבתו למטלטליו. ההתייחסויות והרמיזות הללו לעושר ולמטריאליזם היהודי היו חזקות דיין כדי לעורר את צרפת של אותה העת להיזכר בדמותו של שיילוק. למרות שהיו בנמצא גם מודלים יהודיים אחרים בעלי השפעה בספרות הצרפתית, הופעתו של דימוי היהודי הקמצן מלמדת כי הוא היה חקוק היטב בתודעתו של הציבור בצרפת, וכי על אף השינוי העמוק במעמדם הסוציאלי והפוליטי של היהודים בצרפת שאחרי המהפכה, הסטריאוטיפים הללו, בני מאות השנים, לא נעלמו מעל בימת ההיסטוריה במאה ה 19- . סטריאוטיפ שיילוק, שחי ונשם בתודעתם של הצרפתים בעשור שהקדים את היהודייה ושמחזאים ואנשי רוח ניסו לקרוא עליו תיגר ולבדוק אותו מחדש, לא היה רק "הרגל ספרותי" בלתי-רלוונטי מבחינה חברתית. אם הביטוי הספרותי הוא אכן השתקפות של אמת וערכים חברתיים, הרי שהופעתו של הסטריאוטיפ ביהודייה ובדרמות אחרות בנות התקופה מלמדת על הנצחה של גישות שכביכול חדלו להתקיים. עם זאת, הניסיון לרכך את הסטריאוטיפ משקף תהליך של שינוי או לפחות מלמד על שאיפותיהם האוטופיות של סופרים ליצור דימויים חדשים התואמים את רוח הזמן ובעיקר את תפקידו של המשורר או המחזאי כהומניסט פעיל.

דיאנה הולמן

המאמר עובד מתוך: הגרנד אופרה הצרפתית: היהודייה (1835) - מחקר סוציו-היסטורי, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור מאת דיאנה הולמן, ומופיע כאן באדיבות המחברת.

עבור לתוכן העמוד