אירוסין במנזר – מדברי המלחין על האופרה

 

הפעם הראשונה בה קראתי המחזה "בת הלוויה" מאת שרידן היתה בשנת 1940. הוקסמתי מההומור הזוהר, מהליריות הקסומה, מהדמויות האנרגטיות, מהתנועה הרצופה ומהעלילה המרתקת, כאשר כל הקהל מצפה במתח ובעניין רב לכל פיתול נוסף בעלילה הסבוכה.

המצבים המאוד רגילים בקומדיות מוצגים על ידי שרידן באופן בלתי צפוי וכלל לא נדוש. וכך כאשר התחלתי לעבוד על האופרה המבוססת על המחזה "בת הלוויה" הייתי חייב לבחור בין שתי דרכי פעולה – האחת להדגיש ולהעצים את הצד הקומי של המחזה במוסיקה שלי, והדרך השנייה להדגיש את הליריות שלו. אני בחרתי בדרך השנייה שנראתה לי מתאימה ורואיה יותר. כיוון שנראה היה לי נכון מאוד להדגיש את הפן הלירי של "בת הלוויה" - האהבה שמאחדת את שני זוגות האוהבים הצעירים, לואיז ואנטוניו, וקלרה ופרדיננד; המכשולים העומדים בפניהם; האירוסין המאושרים; הקסם הפואטי של סוויליה שם מתרחשת העלילה; הערב השקט העוטף את האוהבים הצעירים; הצלילים ההולכים ונעלמים של הקרנבל; והמנזר העתיק והמוזנח.

אבל כמובן שגם שימרתי את הסצנות הקומיות ששרידן מעצב באופן מופלא כל כך – דון ג'רום הזקן העיוור בזעמו שבמקום לזרוק מהבית שלו את בת הלוויה שהרגיזה אותו הוא מגרש את בתו שלו הלובשת את שמלתה של בת הלוויה, וכך האב עוזר לבתו לברוח עם אהובה האמיתי; מנדוזה תאב הבצע המהופנט ומוקסם כל כך מהכסף שהוא נכנס לתוך המלכודת שטומנים לו ובמקום להינשא ללואיזה הצעירה והמקסימה בה הוא חושק הוא מתחתן עם האומנת המבוגרת שלה; פרדיננד מלא התשוקה המקנא כל כך לאהובתו ולכן מביט על כל בחורה המבלה עם גבר צעיר כאילו היא קלרה הבוגדת בו עם גבר אחר.
דון ג'רום נהנה לנגן מוסיקה עם החברים שלו, אך תמיד בעת שהוא מנגן האינטריגות השונות שנרקמות סביב מפריעות לו. כתוצאה מכך דון ג'רום, כאשר הוא מנגן את המינואט האהוב עליו בקלרנית, מברך מבלי להיות מודע לכך את הנישואין של בתו לאנטוניו אליו התנגד בזעם, במקום שתינשא למנדוזה העשיר כפי שהוא קיווה.


 

עבור לתוכן העמוד