ניל שיקוף

בעולם של שלושת הטנורים ניל שיקוף כאילו נדחק תמיד למקום הרביעי. אולי בגלל שהוא לא אוהב לשיר רפרטואר של מוסיקה קלה ושירים נפוליטניים. אולי בגלל שהוא תמיד היה מחובר לשורשים היהודיים שלו וכשהוא שר רפרטואר שאינו קלאסי היה זה חזנות.  אבל אין כל ספק כי ניל שיקוף הוא אחד הטנורים החשובים בימינו, טנור שהוא לא רק זמר אלא גם שחקן נפלא ששר ברצף בבתי האופרה החשובים בעולם רפרטואר מגוון שבמרכזו התפקיד הראשי בסיפורי הופמן, פיטר גריימס, קוורדוסי בטוסקה, רודולפו בלה בוהם דון ז'וזה בכרמן ומעל לכל אלעזר ביהודיה.

ולאחר שנים רבות של ציפייה ניל שיקוף סוף סוף מגיע לשיר באופרה הישראלית ויבצע העונה את דון ז'וזה בכרמן במספר הופעות בהפקת האופרה הישראלית, הפקה שמגיעה לאופרה מהמטרופוליטן אופרה בניו יורק.

שיקוף ביקר בארץ בקיץ האחרון בביקור פרטי בו שר מספר אריות באירוע התרמה והסכים בתום האירוע לשוחח מעט על הקריירה שלו ולספר על ההתרגשות הרבה האוחזת בו לקראת הופעתו הראשונה באופרה הישראלית.

ילדותו של שיקוף לא היתה ייחודית. הוא גדל בניו יורק בבית יהודי עם אב שהיה חזן בבית כנסת קונסרבטיבי. "לאחר שסיימתי את בית הספר התיכון הלכתי להיברו יוניון קולג' ואני חייב להודות ששם לא הייתי תלמיד טוב במיוחד, אבל הייתי די כפייתי ואובססיבי בעניין של לשיר צלילים גבוהים ולכן עברתי ללמוד בג'וליארד וגם שם לא הייתי תלמיד טוב במיוחד. אבל הטכניקה של השירה תמיד עניינה אותי. בהתחלה רציתי להיות עורך דין אבל כאשר לא הצלחתי ממש בלימודים חשבתי שבטח יש משהו אחר שאני יכול לעשות ולהביע עצמי דרכו. אני למדתי קצת אצל אבי לפני שהוא נפטר. הוא היה די צעיר כשמת וכך באופן טבעי גם אני הייתי מאוד צעיר. אז המשכתי ללמוד עם המורים שלו בבית הספר לחזנות."  זכרונותיו מבית אבא קשורים יותר בבן המורד והסורר מאשר באב. "אני זוכר לפני בר המצווה שלי שהרבי רצה לבדוק אם אני לובש ציצית. אני הייתי ילד מאוד קשה, אפילו עוד לא בן טיפש עשרה. אמרתי כן כמובן והרמתי מעט את חולצת הטי שלי, אך הרבי רצה לראות שבאמת אני לובש ציצית וכמובן שלא היתה לי ציצית. ואז הרב הראשי בבית הספר לעברית קרא לאבי והשעו אותי מבית הספר. אז מה אני אומר בזה? מסתבר שיש תקווה, יש תקווה לאנשים שהם קשים בשלב כלשהו ואז ממקדים עצמם במטרה ספציפית וברעיון כלשהו שהם רוצים להגשים. אני מצאתי זאת דרך השירה." שיקוף נזכר שבצעירותו האזין "לתקליטי ה-78 ארוכי הנגן של אבי עם זינקה מילנוב ויוסי ביורלינג. אני זוכר שהיה תקליט אחד של יאן פירס ואני שרתי ביחד אתו ואבי הקשיב לילד הצורך בקומה השנייה ואמר לי שאם אפסיק לצרוח הוא ילמד אותי. וזה הצליח לנו במשך כשנה ואז הוא נפטר. אבל זה השפיע עלי וכשאשר שרתי בהיברו יוניון נשמעתי כמו אבי כי חיקיתי אותו. רק כשהתחלתי ללמוד עם מורים שלא הכירו את אבי, הקול שלי השתנה והפך להיות הקול שלי."

תחילת הקריירה של שיקוף היתה, כמו זמרים אמריקאיים יהודים רבים, כחזן בבית כנסת. "אבי היה חזן בבית כנסת קונסרבטיבי אבל אני הייתי ברפורמי והיתה שם מוסיקה נפלאה ולמדתי עם מוסיקאים נפלאים. זה היה נפלא ללמוד שם ולהיות חלק מהעולם הזה. אבל איכשהו הבנתי כבר אז שאני רוצה לשיר אופרה. אבל הנשיא של אחד מבתי הכנסת בהם הופעתי לא אהב את זה שאני לא מוכן להתחייב לבוא ולהוביל את התפילה כמעט מדי יום שישי בערב. כאשר ריצ'רד טאקר מת, החלפתי אותו אצל ג'יימס לווין במטרופוליטן וזה היה נפלא לעבוד אתו." ומאז שיקוף שר אופרה כמעט ללא הפסקה. במידה מסוימת, הוא מסביר, הדמיון בין חזנות לאופרה הוא רב מאוד. "כששרים חזנות המיקום של הקול גבוה יותר כי החזנות דורשת המון צלילים גבוהים. אני חושב שלשיר אופרה מבחינה קולית זה קל בהרבה. אבל למעשה אין הבדל משמעותי בין שני התחומים. גם בבית הכנסת אנשים יגידו: 'הנה מגיע הצליל הגבוה שהחזן צריך לשיר.' בסך הכל הלחץ הוא זהה כשאתה שר כחזן ביום כיפור או כשאתה שר את האריה של קלאף מטורנדוט. כולם יודעים שמשהו עומד להתרחש, שרגע גדול מתקרב ובא והם מצפים לזה. ואין כל ספק גם שיש דמיון בטכניקה."

שיקוף זוכר היטב את התפילות ומן הסתם מסוגל היום להיכנס לכל בית כנסת שהוא בכל אחד מימי השבוע ולדעת בדיוק היכן החזן מתפלל. אך התשוקה להיות חזן כבר לא קיימת. "כיום אני מעדיף בבית הכנסת להקשיב ולהיות חלק מהקהילה, לא להוביל את התפילה. כשאני שר על אריה על הבמה אז אני אינדיבידואל. בבית הכנסת אני מרגיש שיש לי צורך אדיר להיות חלק מהקהילה. אני מעדיף לעקוב ולא להוביל, להיות חלק מהשלם."

דון ז'וזה הוא אחד מתפקידיו האהובים של שיקוף. הוא שר אותו בהצלחה רבה באינסור הופעות מול אינספור זמרות שביצעו את כרמן באופרה ששמה הוא כשם הגיבורה וז'וזה הוא ללא כל ספק רק הגיבור השני בחשיבותו. "אני אוהב את ז'וזה כי הוא דמות שמתפתחת במהלך האופרה ונופלת בענק בסיומה. הוא מתחיל כקדוש כיש לו את הקשר עם מיכאלה שהיא העלמה השכנה, ויש בינהיים מעין יחסים טהורים ותמימים. אך אז הוא נסחף בקסם של האישה הבוגדנית המוציאה ממנו את יכולת החשיבה הרציונאלית שלו הופכת אותו למשהו אחר לחלוטין. וההתפתחות הזאת, ההתנהגות הפסיכית בתמונת הסיום זה מאוד מעניין אותי. אני אוהב להיות על הבמה עם זמרים וזמרות עם אנרגיה רבה. אתה תמיד מנסה ללכת צעד אחד קדימה, צעד אחד גבוה יותר. יש כאן מעין תחרות בין הזמרים למרות שזו לא תחרות. אבל התחרות הזאת מעלה את הרמה של ההופעה. זה כמו משחק טניס - ככל שהשחקן מולך משחק טוב יותר, אתה חייב להעלות את הרמה שלך וזה דבר מצוין לעשות. ותאמין לי שלא מעט מהזמרות ששרו כרמן מולי הרגישו שאני מוציא מהן המון ונותן להן 'פייט' אמיתי." שיקוף מסביר כי האריה של ז'וזה במערכה השנייה היא "כמו שיר חזנות ביום כיפור וכולם מחכים לזה ויש לחץ אדיר של הרגע. אבל הכיף האמיתי הוא במערכה השלישית כי שם אתה יכול להיות מעבר לעצמך, שם אתה יכול ליהנות מהדמות המופרעת הזאת שמאבדת את שפיותה. אם אתה במצב קולי טוב אתה יכול להפסיק לחשוש ולשמור על הקול ולא איכפת לך שום דבר, אתה פשוט זורם עם זה. ולי לא איכפת כי אני יודע שתמונת הסיום כה חזקה מבחינה רגשית שאני יכול להסתדר שם גם אם הקול לא במצב של 100%. אני אוהב את זה, אני נהנה מזה כי תמונת הסיום היא מעין סצנת שיגעון." .

שיקוף נזכר בתמונת הסיום בהופעה אחת של כרמן במינכן למולה של אלנה זרמבה. "היה לי סכין והוא היה חד מדי. ואני הזהרתי ואמרתי שחייבים להקהות את הסכין. אבל בכל מקרה אמרתי לזרמבה שכשאני מתקרב אליה בתמונה האחרונה שפשוט תפשוט את הזרועות שלה לקראתי ואז אוכל לרוץ לקראתה ולזרוק את הסכין על הרצפה מבלי שאף אחד יראה זאת. אבל אלנה נהיתה עצבנית וכשהתקרבתי אליה כשהיא רואה לנגד עיניה משוגע פסיכוטי, במקום לפשוט את הזרועות שלה, היא הגנה על עצמה באופן אינסטינקטיבי כזרועותיה מכסות על גופה.זו כמובן תגובה טבעית אבל הסכין חתך אותה וזה היה מאוד מוזר לראות את כל הדם ניגר. זה היה די מפחיד. היא היתה דוקא בסדר וסיימה את האופרה ולאחר מכן שלחתי לה תריסר פרחים מדי יום לאורך ימים ספורים כדי להתנצל. אנחנו חברים טובים היא זמרת נפלאה עם קול נהדר ואני אוהב אותה."

הילד הקשה שהחליף מסגרות ללא הרף בצעירותו, לא המשיך להיות משולל בעיתיות כשהפך לזמר  אופרה מוביל. הוא תמיד ניסה להרחיב את הרפרטואר שלו, אבל לא היה מוכן לעשות זאת אם לא היה משוכנע בעניין מעל ל-100%. דוגמא לכך היא התפקיד האחרון שהוסיף לרפרטואר שלו, הרמן בפיק דאם. "תמיד היו לי בעיות בקריירה שלי כשלא רציתי לשיר תפקיד מסוים. את הרמן דחיתי הרבה פעמים. פיטר ג'ונאס במינכן הבטיח לי שיעשה הפקה חדשה של זה בשבילי וקבענו את התאריך אבל הבנתי שזה לא יצליח אז. אז הלכתי אליו עם בקבוק יין משובח ביום ההולדת שלו ואמרתי לו שזה עדיין מוקדם מדי עבורי והוא הבין אבל לא הזמין אותי לשיר אצלו במשך שנים רבות. הוא ממש כעס. וכשהרגשתי שהרגע הגיע דברתי עם איון הולנדר בווינה והשנה זה היה מאוד מוצלח. זה היה הרגע הנכון ועכשיו אני יודע שאמשיך לשיר זאת שנים רבות." אבל שיקוף אוהב מאוד לשיר גם את פיטר גריימס. "עשיתי גם המון רפרטואר צרפתי כמו הופמן, רומיאו, או ורתר והדבר הבא שאני מתכנן זה פליאצ'י כי זה תפקיד קצר אבל מאוד קשה אבל זה הזמן לעשות זאת. צריך מאוד להיזהר כששרים את קניו לא להיסחף יותר מדי באופן אישי במערבולת הרגשות שלו כי זה עלול להיעשות מסוכן למדי. מעבר לכך יש כמובן אופרות כמו אאידה, כוחו של גורל, אנדראה שנייה ואותלו אבל אאידה למשל לא ממש מעניין אותי לשיר. התפקידים שאני טוב בהם הם של הדמויות הנאורוטיות והמשוגעות כי אלו דמויות שאני מבין ויכול לדמיין ולהתחבר אליהן, אולי כי אני כזה, באמת אין לי מושג למה. אבל כשאני מסתכל על תפקיד אני מתחבר לדמות רק כשיש לה חולי פסיכולוגי. לשיר את רדמס וגיבורים מהסוג שלו זה לא אני, אני בטוח שאני יכול לשיר אותו מבחינה קולית אבל זה לא ממש מעניין אותי."

בחזרה שקיים שיקוף עם זמרת המצו סופרן הישראלית הצעירה אלכסנדרה שבת עמה שר את תמונת הסיום מכרמן בקונצרט ההתרמה במוזיאון תל אביב, היה ברור ששיקוף הוא לא רק זמר נפלא ואמן גדול אלא גם מחנך ממדרגה ראשונה. החזרה הזאת תהיה שיעור לכל החיים לשבת – שעה וחצי של שיעור מוסיקלי-דרמטי-פסיכולוגי בניתוח דמותה של כרמן בכלל ובמצבה בסיומה של האופרה בפרט. האם שיקוף מעוניין בשלב הזה של הקריירה שלו גם להעביר חלק מהמורשת שלו לדור הצעיר. האם היה רוצה ללמד זמרים צעירים? "אני חייב לומר את האמת כאן בלי לטייח אותה גם אם היא לא נעימה. עבדתי עם מספר טנורים במהלך השנים והם היו טנורים טובים מאוד. אני יודע ישר אצל טנור אם הוא יכול להצליח או לא והם ניסו לנצל אותי בשל הקשרים שיש לי. אז אמרתי לאשתי שאני לא רוצה ללמד, אני לא רוצה שינצלו אותי. והשנה התחולל בי איזה שינוי בתחום הזה. הרבה שינויים קרו לי השנה בחיים שליבכלל וזה אחד מהם. הייתי עכשיו בציריך שם שרתי את אלעזר באופרה היהודיה ועבדתי עם שניים מהזמרים בהפקה והם מאוד העריכו את זה וזה נגע ללבי כי הם העריכו את השינויים שהצלחתי לעשות להם, בעיקר הטנור. ואתמול כשעבדתי עם אלכסנדרה זה יצא באופן טבעי לחלוטין וכשסיימנו את החזרה הייתי בהרגשה נפלאה של תענוג אדיר של לתת מעצמי את מה שאני יודע. אז יכול להיות שעכשיו זה יתחיל לקרות. אני רגיש יותר, בטוח יותר עכשיו כי אני אוהב להעניק את מה שאני יודע ולתת לזמרים צעירים זה משהו שחייב לקרות ואני רוצה שזה יקרה כי אני רוצה לתת. אין כל סיבה לא לעשות זאת. אני יכול לעזור לא רק לגבי הקול אלא גם איך לבצע דמות על הבמה ואיך מעבירים רגעים דו משמעותיים על הבמה, זה היה כל כך טבעי עם אלכסנדרה וזה הביא לתוצאה נפלאה כששרנו יחד על הבמה."

אז מה זה בעצם להיות טנור? "זה בעצם פחד רב לפני שצליל גבוה מתקרב, למרות שבעצם אני לא חושב באופן כזה. אני חושב שמדובר בעצם בעניין של להביע את עצמי, לתת את מה שבתוכי. יש תפקידים שמאפשרים לי לנבור עמוק בתוכי ולהעניק משהו לקהל, לתקשר אתם. ברור לי שלא מדובר בכל מי שבאולם, אבל גם אם אני מתקשר עם חלק מהם ונותן משהו לחלקם  זה כבר משהו. הדבר החשוב ביותר בעצם הוא להגיע לקהל שאני נוגע בהם, מרגש אותם ומאפשר להם לחשוב על ההופעה, על היצירה על המשמעות של מה שהם חוו."

ומה זה אומר לשיר בישראל לטנור אמריקאי שאביו היה חזן חשוב? "אני מרגיש שכשאני מגיע למדינה הזאת, אני מרגיש יהודי, אני מרגיש מחובר. אני מרגיש שיש משהו שאני רוצה לתת לקהל ולחזור בשנה הבאה. להיות מוזמן לשיר כאן זה ריגוש אדיר עבורי. אני מרגיש בר מזל כיהודי אמריקאי שבמקרה שר אופרה לבוא לכאן ולתת את מה שיש לי בתוכי לקהל, זה דבר נפלא עבורי זה אומר לי המון. ואני מקווה ששנה אחרי דון ז'וזה אגיע שוב לשיר את תפקיד אלעזר ביהודיה. זה יהיה נפלא אם זה יקרה כי אין מקום יותר טבעי עבורי לשיר את האופרה הזאת מאשר בישראל."
עבור לתוכן העמוד