עולמו האופראי של דייויד אולדן (סלומה)

הדבר המספק ביותר בקריירה שלי הוא העבודה היום-יומית עם זמרים ועם מנצחים. הדיאלוג בין בני אדם והחשמל שעובר בין אנשים הם דברים מרתקים ביותר. אני עושה עבודה זאת כבר שנים רבות ועושה רושם כאילו ניתן לומר "טוב, הוא יודע מה הוא עושה עכשיו, הוא כבר עשה הכל לפחות פעם אחת, הוא מפורסם ומצליח." אבל מה שאני מעריך יותר מכל הם אותם רגעים קטנים במהלך החזרות, כאשר רעיון נובע משום מקום, כאשר נוצר מגע בין בני אדם, כאשר תנועה כלשהי שמישהו יעשה לפתע תגרום לך להשתאות בתדהמה.

בחרתי לעסוק באופרה כיוון שמוסיקה מפרה את הדמיון שלי. זה כמו סם חשמלי הדוחף את הכל לפעולה במוח שלי. חלק מהמשיכה שלי לאופרה קשורה לכך שמדובר באמנות מן העבר. אני נהנה לעסוק בז'אנר עתיק יומין באופן מודרני.
אני אוהב את המתח האסתטי שנולד כאשר אתה מתחיל לשמוע ולראות משהו שונה לחלוטין ביצירה מן העבר. זה כמו ניסוי בכימיה -- אתה שם את כל האלמנטים השונים האלו יחדיו כדי ליצור תגובה, והתגובה יכולה להיות קיצונית ביותר.
אני אוהב להדהים את הקהל ולהתעמת אתו. זהו אחד הדברים ההכרחיים בתיאטרון – ליצור אירוע שאינו נוח במיוחד עבור הקהל, אירוע שדורש מהקהל להגיב, אירוע מפתיע ובמידה מסוימת אירוע שהוא כאילו טעון חומר נפץ.

לה בוהם, פאוסט, סוויני טוד, סיפורי הופמן, אידומנאו, יוסף, הכתרתה של פופאה, קטיה קבנובה, אלפא ואומגה. תשע אופרות שונות מהבארוק ועד למאה ה-21. תשע אופרות שונות מאיטליה וצ'כיה ועד לאנגליה וישראל. תשעה מסעות בזמן ובמקום, מסעות שמטלטלים את מושג הזמן והמקום והופכים כל אופרה לרלבנטית ביותר ברגע בו היא מוצגת על הבמה. רצח פוליטי, הבגידה הראשונה, גלות ושואה, נקמה חסרת מעצורים, אהבה צעירה שאינה יכולה להתממש, חיילים החוזרים מהמלחמה עם גופות חבריהם בארונות. כל אלו ועוד ליוו את הקשר של דייויד אולדן עם קהל האופרה הישראלית. ועתה נוכל ליהנות שוב מעבודתו של אולדן בהפקה חסרת הפשרות של סלומה המגיעה ארצה בחודש נובמבר לפתיחת עונת האופרה במסגר סיור של האופרה הלאומית מליטא.

דייויד אולדן הוא ללא כל ספק אחד מבמאי האופרה החשובים והפרובוקטיביים העובדים כיום בעולם. הוא מביים בקביעות בכל בית אופרה נחשב ובמשך שנים רבות יצר מכלול הפקות עבור האופרה הבווארית הממלכתית במינכן כולל יצירות בארוק רבות בעיקר של הנדל וכן את מחזור טבעת הניבלונג של וגנר. דייויד אולדן הוא במאי שדורש מהקהל שלו די הרבה. הוא לא מעוניין כי נבוא לבית האופרה לשם בידור קל. הוא דורש מהקהל שלו להתעמת עם היצירה, להבין  אותה ולנסות ולקבל את הפרשנות המיוחדת שלו לכל אופרה ואופרה. לפעמים הפרשנות היא פשוטה וברורה אך לפעמים היא גם מורכבת עד מאוד. ההפקות של אולדן מלאות בייאוש, בברוטאליות ובצורך המתמיד שלנו כבני אדם לאהוב ולהיות נאהבים.

סיפורי הופמן היתה ההפקה הנפלאה ביותר שאולדן יצר עבור האופרה הישראלית. אולדן הביא לבמה בהפקה זו אמן מיוסר, אמן הסובל ממחסום יצירתי והמנסה בכל דרך אפשרית לצאת מהמשבר, גם אם על ידי זה שהוא חוזה והוזה סיפורים שכלל לא ברור אם הם מציאותיים או שהם אך ורק פרי דמיונו הקודח, פרי הדמיון המלא ביצירה שרוצה לצאת החוצה ועל ידי כך לשחרר את האמן הסובל. היתה זו הפקה מאוד עכשווית, הפקה שכל מי שחזה בה ידע כי הוא חוזה בדברים שהוא מכיר. היתה זו הפקה שנגעה בפנים האכזריות של האהבה והראתה לנו עד כמה אהבה חסרת מעצורים יכולה להסתיים במוות. ומעל לכל היתה זו הפקה בה ראינו איך אולדן מתייחס לאמן היוצר – ובמידה מסוימת גם לעצמו.

לא פחות מרגשת היתה התמונה של החיילים השבים מהמקהלה בפאוסט. גונו הלחין כאן מקהלת ניצחון מרשימה לחיילים ששבו הביתה משדה הקרב. אבל אצל אולדן מלחמה באשר היא אף פעם אינה סיבה למסיבה. ולכן מצעד הניצחון הזה הופך אצל אולדן למסע לוויה צורם וקודר. וכל מי שראה בטלוויזיה חללי מלחמה מוחזרים לבתיהם בארונות יודע עד כמה קשה וקודר הרגע, גם אם באופרה הוא רק אנקדוטה קטנה בסיפור העוסק במהות הטוב והרע ומאבק בין האל לשטן – בין הטוב לבין הרע. אצל אולדן זהו עולם שאין בו טוב, זה עולם של מלחמות סתמיות שמביאות רק לרע.
אולדן עבד ברוב הפקותיו בארץ עם מעצב התפאורה פול שטיינברג ועם מעצבת התלבושות הישראלית בוקי שיף שהמשיכה ועבדה עמו גם באינספור הפקות בחו"ל. והשילוב של האמירות הבוטות של הבמאי עם העושר החזותי של המעצבים הביא לעתים לכמה מרגעי השיא שנראו על הבמה שלנו. התלבושות בהכתרתה של פופאה הן חגיגה מהממת של צבעים סוחפים והתפאורה של אלפא ואומגה משתלטת באופן חיובי על הבמה ועל הדרמה. ובשני המקרים האלו, בין אם מדובר במיתוס הראשון – זה של אדם וחוה, באופרה שהלחין גיל שוחט ובין אם מדובר במזימות החצר הרומאית בהכתרתה של פופאה, אולדן הצליח בכישרונו כי רב להביא לבמה דרמה עכשווית ממוקדת, דרמה שברור לכולם כי היא מתרחשת בכאן ובעכשיו.

ואין כל ספק כי כאשר יעלה המסך על סלומה של דייויד אולדן לא נחזה במראות מיהודה העתיקה עת הורדוס שלט בה. ההפקה שנוצרה עבור האופרה של ליטא מתרחשת בחברה קומוניסטית שלאחר ההינתקות מברית המועצות לשעבר ומעבירה את שלטון השחיתות של הורדוס בארמונו ביהודה לעולם מודרני ועל ידי כך מעצימה את הסיפור ומצליפה בנו שאנו מוכנים לקבל חברה שבה מתרחשים מעשים לא ראויים וזה בלשון המעטה.

אמונתו של אולדן כי כל הפקה צריכה להיות כאילו היא טעונה חומר נפץ באה לידי ביטוי בכל ההפקות שלו שראינו על הבמה שלנו. ועתה חומר הנפץ המוכן לתבערה באופרה סלומה מחכה לנו מעבר לפינה.

עבור לתוכן העמוד