מסע אל תוך עצמנו (מסע אל תום האלף)

עמרי ניצן על המסע שלו

התופעה של האופרה היא כביכול שיא המלאכותיות. בני אדם לא שרים אחד אל השני ואל עצמם, ועוד עם תזמורת. מצד שני, הביטוי הצרוף, המזוקק של הרגש האנושי נמצא בצירוף הזה של המילה והצליל. נוצר ביטוי מאוד מדויק של רגע בחיים. מסיבה זו, מעניין להיות שותף באופרה שנוצרת כאן ועכשיו מתוך האדמה הישראלית, מתוך העברית ומן הצלילים שמקיפים אותנו כאן.

באופרה קלאסית הליברית קבועה, הפרטיטורה קבועה והחופש היחיד שניתן לך כיוצר הוא בהגשמה התיאטרונית עצמה, בהחייאה של התרבות בת ה-200 שנה על הבמה כאן ועכשיו. כאן היצירה היא כל רגע, בשותפות יצירה מסקרנת עם כותב הליברית והמלחין. הלוואי שורדי או דוניצטי היו יכולים להגיע לחזרות, כיום.

 

האופרה הזו היא מסע במובן העמוק של המילה. בילדותי מאוד אהבתי סיפורי מסע, ותמיד אהבתי את הגיבור הנודד, הפיקרסקי, כמו דון קישוט או מנדלה מוכר ספרים. אמנם סיפור המסע עצמו מתרחש במאה העשירית, אבל זהו בעצם מסע אל תוך עצמנו בתחילתה של המאה ה-21.  ביסוד הסיפור הנאיבי והסוחף שברומן, נמצא הסיפור המדמם שהוא הסיפור של החברה הישראלית עד היום, והוא הסיפור של כאבי מיזוג הגלויות. יש כאן תשוקה אדירה לשותפות, המוגדרת על פניו כשותפות עסקית, אבל זו למעשה שותפות גורל. הרחקת העדות לוקחת אותנו לשותפות שבין טאנג'יר לוורמייזא, או דרום וצפון, או במבט קרוב ומוכר יותר, בין אשכנזים וספרדים. לצורך המיזוג של התרבויות, לצורך קיום השותפות נתבע מול עינינו קרבן, והקרבן הזה הוא הכרחי. האישה השניה נעלמת מהעולם בפני עצמה, אבל היא נעלמת גם כמושג. זהו כאב חי של גדיעת עולם תרבותי אחד, לצורך מיזוגו בעולם תרבותי אחר, מקביל. הנמשל כאן מאוד ברור ומוכר.

 

הרחקת העדות באה מתוך נסיון להבין את הצופן של עצם תשוקת השותפות. העם היהודי התפזר בכל העולם, נפוץ לכל עבר כמו חפיסת דוקים שמתפזרת בכל החדר. מאז, במשך אלפיים שנה, איזשהו כח מגנטי גורם לנו לחפש האחד את השני, לחזור לאותה שותפות ישנה, שהחידוש שלה דורש ויתורים מכאיבים על התרבות שכל אחד מביא אתו מהצד שלו.

 

מלחמת התרבות שבין הצפון לדרום, מסתיימת באופרה בהשתלטות התרבות האשכנזית, שמהווה מיעוט ברור. אבל עד כמה שהמסע הוא גדול, חוצה יבשות ומלא בהדים תרבותיים, הדרמה בסופו של דבר היא בין אנשים. סיפור המסע שעובר דרך חצי עולם הוא בסופו של דבר דרמה משפחתית, כשמה שמניע את העלילה הוא הצורך, החיפוש אחר השותפות.

עיצוב הבמה מושפע מהציור הנאיבי הדו ממדי של ימי הביניים, הקווים מאוד נקיים ופשוטים, קווים ברורים עם צבעוניות חזקה. המסע הגיאוגרפי בא לידי ביטוי במעבר מהצהוב החי והחזק של חוף הים של אפריקה, אל האפור והשחור של ביצות היער השחור באירופה. בתמונה האחרונה, למרות כהותו של היער של אירופה הקרה, מתחיל להפציע ברקע השחר של היום החדש.

עבור לתוכן העמוד