עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

יש אופרות ויש אאידה

 

"אילו אמר לי מישהו לפני שנתיים: ‘אתה עומד לחבר אופרה לקהיר' הייתי עונה לו: ‘אתה משוגע' - היום אני יודע שאני הוא המשוגע…", כך כתב ורדי למחבר הליברית, אנטוניו גיזלאנצוני, באחד מעשרות המכתבים שהחליפו השניים במהלך עבודתם על אאידה.

יש הרואים באאידה אופרה איטלקית, אחרים מחשיבים אותה כצרפתית, אלא שבמקור הכוונה היתה ליצור "אופרה מצרית", על כל החידתיות שטמונה במושג מוזר זה. מעבר לכך, אאידה היא אופרה גרנדיוזית, גרנד אופרה, אולי הגדולה שבגרנד אופרות. מופע ענק עם תפאורות מונומנטליות, צבאיות, מקדשים, כוהנים מצרים, שבויים אתיופיים ועוד. עם כל זאת, וזוהי אולי מקוריותה וגדולתה,זוהי אופרה בעלת תמונות אינטימיות, עדינות ורגישות הנוגעת בסוגיית האהבה באופן מרגש וכה מדוייק.

באופן מוזר למדי, בזיכרון הקולקטיבי של תרבותנו, נכתבה לכאורה אאידה עבור האירוע שציין את פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869. אך למעשה הקשר בין אאידה לתעלת סואץ הוא עקיף לחלוטין, מאחר שאופרה רבת רושם זו, היתה אמורה לפתוח את בית האופרה החדש בקהיר (זמן מה אחר-כך), תוכנית שגם היא לא יצאה לעולם. הקשר בין אאידה לבין פתיחתה של תעלת סואץ, מוטבע כה חזק בתודעתנו, עד שהפך להסבר מכונן המסביר את היווצרותה של היצירה, עליו אין מערערים או מהרהרים. אך במציאות, הדברים התרחשו למעשה אחרת. ממכתב שכתבה רעייתו של ורדי, ג'וזפינה סטרפוני, בנובמבר 1869 , עולה כי הבקשה המקורית שהופנתה מהחאדיב המצרי, איסמעיל פחה, אל ורדי, היתה להלחין המנון שהיה אמור לחנוך את בית האופרה החדש בקהיר. אך ורדי סרב להצעה, ובית האופרה החדש בקהיר נפתח באופרה ריגולטו מאת ורדי, מלחין שהחאדיב אהב והעריץ עד מאוד. שלושה שבועות מאוחר יותר, החלו לנוע האוניות בתעלת סואץ והתעלה נפתחה באופן רשמי.

בתחילה, דחה ורדי את הזמנתו של החאדיב לכתוב יצירה מקורית עבור חנוכת בית האופרה בקהיר, אך מתברר כי השליט המצרי לא אמר נואש. הוא המשיך לקוות, והחל להפעיל את קשריו כדי לזכות ביצירה מפרי עטו של המלחין שהיה כה אהוב עליו. שליחים מטעמו התגייסו ועלו לרגל אל ורדי כדי לשכנע את המלחין לכתוב אופרה חדשה שתועלה בבכורה עולמית בבירה המצרית. ראשון בין השליחים היה קמיל די-לוקל, מנהל האופרה קומיק בפריס ולשעבר מנהל האופרה הפריסאית. די-לוקל הכיר את ורדי זה מכבר, הוא עזר למלחין להשלים את הליברית לדון קרלוס ואף להכין את הנוסח הצרפתי לאופרות כוחו של גורל וסימון בוקנגרה. די-לוקל קיבל את תפקיד המפתח בתהליכי שיכנועו של ורדי. הוא היה איש הקשר בין ורדי למצרים. אליו הגיעה איגרתו של מרייט ביי, בה הביע חוקר מצרים העתיקה את אכזבתו של איסמעיל פחה, באלו המילים: "הוד מעלתו עדיין נרגז מכך שהמלחין אותו הוא כה מעריץ הערצה כנה, מסרב להיעתר להזמנתו לכתוב יצירה." כדי לשכנע את המלחין באופן סופי, חתם מרייט ביי את איגרתו במשפט הנושא בחובו איום מרומז: "במקרה שהמאסטרו לא ייענה להזמנה, דורש ממני הוד מעלתו החאדיב, לפנות לגונו או לווגנר." האם האיום המרומז השפיע על ורדי להיעתר לבקשה? ייתכן, אך יהיה זה גם נכון לשער כי עלילת האופרה בגרסתה הראשונה (שצורפה כנספח לאיגרת שנשלחה לדי-לוקל), היא שעוררה את ורדי להסכים. ורדי אהב את הסיפור ודמיונו ניצת.

היציאה לעלילה אופראית בנוף חדש ואקזוטי פעלה מיידית על ורדי. במאי 1870, כותב המלחין לקמיל די-לוקל: "הרעיון המצרי מוצא חן בעיני. הסיפור עשוי היטב. גם אם הסיטואציות שבו לא כולן חדשות, הרי הן בהחלט יפהפיות. מורגש כי יד מקצועית עסקה בכתיבת הדברים, מישהו המנוסה בכתיבה ומכיר היטב את רזי התיאטרון (באותו זמן ורדי היה משוכנע כי החאדיב עצמו חיבר את העלילה). עלינו לשמוע מהו השכר שהמצרים מציעים ואז נודיע את החלטנו הסופית…"

מרגע שוורדי הביע את הסכמתו העקרונית להלחין את האופרה, הדברים החלו לנוע במהירות רבה. השכר, בשיעור אסטרונומי וחסר התקדים של 150,000 פרנקים צרפתיים (הגבוה ביותר ששולם עד אז עבור כתיבת אופרה כלשהי), התקבל ללא עוררין על-ידי המזמין המצרי ובנוסף לזאת, ורדי אף שמר לו את הזכויות להצגת האופרה באירופה ובאמריקה. נושא השכר אף הביא את ורדי, פחות מחודש אחרי שהביע את הסכמתו לכתיבת היצירה, להביע את חששותיו במכתב לדי-לוקל: "עלינו לשמור את פרטי השכר בסוד. אם ייוודעו הפרטים, הרבה מתים ינועו בחוסר נחת בקבריהם. מישהו ייזכר שרוסיני קיבל 400 סקודי עבור הספר מסוויליה, בטהובן לא היה עשיר גדול, שוברט סבל קשות ממצוקה כספית ומוצרט נאלץ להסתפק ממש במינימום ההכרחי לשם קיומו."

לאחר שהסיכום הכספי הושג, החל ורדי לעבוד על האופרה. בראש ובראשונה הוא פנה במספר שאלות אל המוציא לאור שלו, ג'וליו ריקורדי, כדי לדעת יותר על תרבותם של המצרים והוויתה של מצרים העתיקה: האם הפולחן המצרי העתיק הוגבל לגברים בלבד? האם אתיופיה היא חבש? מידיד שחי מספר שנים במצרים, קיבל ורדי גם מידע על פולחן הדת המצרית הקדומה, מידע על האמונות, התפילות, המחולות והמוסיקה המצרית העתיקה, כפי שהעריכו האגיפטולוגים ואנשי המחקר בתחום זה באותם ימים.

באמצעות די-לוקל, שמר ורדי על קשר עם מרייט ביי (שהמשיך לפעול כאיש הקשר לחאדיב המצרי), כדי שהליברית הסופית של האופרה כפי שהכין גיזלאנצוני, תהיה צמודה ככל שניתן לנוסח המקורי שקיבל את בירכתו של הפחה המצרי. ורדי אף הטריח את עצמו לבקר במוזיאון בפירנצה לראות חליל מצרי עתיק, אך התאכזב לגלות כי למעשה חליל זה, הוא לא יותר מחליל רועים פשוט, שכמותו ניתן למצוא במקומות שונים באיטליה. ורדי החל אפילו להיות מוטרד מהמראה החיצוני של הזמרים האיטלקיים. האם הם דומים לתושבי מצרים העתיקה ומשאלות כגון, האם המצרים הקדמונים היו בעלי זקן ושפם.

בין ה-19 ל-26 ביוני 1870, מכינים ורדי וגיזלאנצוני, את הנוסח הראשון של הליברית שכולל כבר מספר סצנות של המון, דיאלוגים וכן מספר אנסמבלים. השוואה בין נוסח זה לבין הצעתו של מרייט ביי מראה עד כמה הקפיד ורדי למן הרגע הראשון על נאמנות למקור. מכאן ואילך, נמשכת ההתכתבות בין ורדי וגיזלאנצוני באמצעות תכתובת ענפה, בה ורדי משנה, חותך ומוסיף ואינו משאיר שורה אחת ללא הערה משלו. במשך כחצי שנה הוא שולח לגיזלאנצוני לא פחות מ 34- מכתבים העוסקים כולם בעיצוב הליברית והתאמתה למוסיקה. זוהי חליפת מכתבים מרתקת ויוצאת דופן שראתה אור בספר המוקדש כולו לכך, והזורעת אור על תהליך היווצרותה של אאידה, כמו על תהליך עבודתו של ורדי בכללותו.

עבור לתוכן העמוד