עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

סיפורה של אהבה נצחית (לה בוהם)

לה בוהם הוא סיפור על אהבת נעורים המסתיימת במוות, שילוב המלווה את הספרות והדרמה העולמית מראשיתה. פרנקו זפירלי מסביר כי "מאז ומעולם לסופרים היה דחף עז לכתוב על עצם ההתאהבות, על צעירים מאוהבים הנמצאים ביאוש מוחלט. וגם אותי מלווה נושא זה כל ימי חיי, בין אם מדובר בסרט כמו רומיאו ויוליה או באופרה כמו לה בוהם."

זפירלי מדגיש כי "כולנו אוהבים להיזכר בערגה בעבר שלנו, בתקופה בה היינו צעירים, אבל הנטייה היא להיזכר לא ברגעי האושר אלא דווקא ברגעי העצב. יש לנו זכרונות נעורים רבים, אבל ברובם אלו זכרונות טראגיים. אנו נזכרים באהבה אבל בעיקר בטרגדיה של הנעורים, בחוסר היכולת לאהוב ללא כל תנאים, במאבק הקיום היומיומי בחברה הסובבת אותנו ואינה מאפשרת לנו לשכוח הכל ולהתמכר לאהבה. אנו נוטים לזכור את הצער, את הכאב שבלבלוב האהבה, את הכאב שבנעורים."

בשנת 1961 ביים זפירלי את הסרט רומיאו ויוליה ושנה לאחר מכן הוזמן לבית האופרה לה סקאלה במילנו, לביים את לה בוהם בניצוחו של הרברט פון קאריאן עם מירלה פרני הצעירה בתפקיד מימי.

"בעת ההיא לה בוהם היתה בעיני הגיבוש המושלם של מיתולוגיית הנעורים, ומאז אני שב אליה ככל שרק ניתן. אבל בכל פעם בה נתבקשתי ליצור הפקה חדשה של לה בוהם לא עלה בידי לעשות זאת. הרי מדובר בסיפור הטבעי והראשוני ביותר ורק כך אני מסוגל לראות אותו, כפי שעשיתי לפני יותר מחמישים שנה בלה סקאלה. כמובן שבכל פעם בה אני שב ומעלה את ההפקה הזו, היא מתחדשת וגם משתפרת בגלל הסביבה בה היא מבוצעת ובגלל הזמרים המשתתפים בה, אבל הבסיס נשאר זהה."

זפירלי מדגיש כי "כבר כשביימתי את רומיאו ויוליה התרגשתי מעצם הגילוי שסיפור בן מאות שנים עדיין מדבר אליי ואל הקהל בימינו אנו. ואכן, בכל דור ודור ניתן לחיות מחדש את רומיאו ויוליה ואת לה בוהם. כל עלם ועלמה מאוהבים יכולים לחוות סיפורים אלו כאילו הם חלק מהמציאות שלהם וכולנו חווינו את הסיפורים האלו במהלך חיינו בצורה זו או אחרת. ככלות הכל אהבת נעורים המתובלת בעוני, מחלה ומוות היא חלק מחיי היומיום של כולנו."

זפירלי מסביר כי עוצמתם של סיפורים אלו טמונה בטרגדיה. "סיפור רומיאו ויוליה היה נטול משמעות אם הגיבורים היו נותרים בחיים: היא היתה משמינה בבית והוא היה בוגד בה בלי הרף. רומיאו ויוליה ומימי ורודולפו הם דמויות נצחיות בגלל הטרגדיה שלהם. ללא המוות של מימי, הרי שסיפור לה בוהם הוא חסר כל משמעות. אתה הרי סובל מכיוון שאתה מחזיק את האהבה בידיך והיא חומקת ממך. זו הטרגדיה בשיאה, הטרגדיה האישית, הפיוטית והכואבת ביותר. זו טרגדיית הנעורים."

זפירלי אוהב את לה בוהם בכל מאודו, והוא סבור שזו אחת האופרות המושלמות ביותר שנכתבו אי פעם. "הבעיה של לה בוהם היא שאין בה כל בעיה. אופרות רבות שהתבססו על ספרים ולא על מחזות הן בעייתיות ביותר מבחינת העלילה כמו ורתר ובעיקר כרמן. לה בוהם היא דוגמה יוצאת דופן לאופרה שמקורה ברומן ושמבחינה דרמתית היא פשוט מושלמת. אמנם לו הייתי פוגש את פוצ'יני הייתי אולי מבקש ממנו שיהדק קצת את העלילה במערכה השנייה שאינה ממוקדת דיה, אבל מבחינת המוסיקה לא הייתי מעז להציע דבר. ככלות הכל מדובר כאן ביצירת מופת."

האם זפירלי שינה את יחסו ללה בוהם במהלך השנים? "למעשה לא, אבל עם הזמן הכמיהה האישית שלי לנעורים גדלה והולכת. אני חייב לומר, שלמרות שבמהלך הקריירה שלי ביימתי אופרות רבות פעמים מספר וגם שיניתי את הגישה שלי אליהן, הרי שאת גישתי ללה בוהם לעולם לא אשנה. אני אומנם נבון יותר עם השנים ובעל ניסיון רב יותר, אבל את התחושה שלי כלפי אופרה זו אי אפשר לשנות. אבל חשוב לומר שמי שיחזה בלה בוהם בתל אביב לא צריך לחשוש שהנה הוא עומד לחזות בהפקה בת יותר מחמישים שנה, נהפוך הוא. שכן בכל פעם שאני מעלה את לה בוהם, מדובר למעשה בהפקה חדשה, הטובה בהרבה מקודמתה בגלל ניסיון החיים והניסיון המקצועי שלי. אבל אני שב ומדגיש כי הבסיס זהה לזה שהיה
ב-1962, העיקר נשאר כפי שהיה.

אני גם מתכנן להסריט את לה בוהם ואני בטוח שגם הסרט ישמור על אותה תחושה של ההפקה הראשונה שלי, גם אם המראה הכללי יהיה - אולי - קצת יותר עכשווי. אבל אסור לשכוח, ואני חוזר על זה ללא הרף: מדובר כאן בסיפור על אהבה נצחית, סיפור האהבה הראשוני והמרגש ביותר, אהבה שאנו זוכרים אותה אך ורק בגלל שסופה מוות."

עבור לתוכן העמוד