עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

סקנדל במילנו: בין האידיאלי לריאלי (מפיסטופלה)

מפיסטופלה הייתה אופרה חדשנית בתקופתה. קדחת של סקרנות אחזה בתושבי מילנו ערב הפקת הבכורה. האופרה של היוצר הצעיר והמרדני, שהוצגה בתיאטרון המכובד ביותר, לה סקאלה, הפכה לשיחת היום ברחבי העיר ועוררה פולמוס ערני בעיתונות.

רוחות רפורמה נשבו במילנו בעשור של 1860. האופוריה שליוותה את כינון ממלכת איטליה המאוחדת, פינתה את מקומה לאכזבה והתפכחות מדמותה של המדינה החדשה. קבוצה בוהמיינית של אמנים, סופרים ואינטלקטואלים שנקראה "סקאפיליאטורה" (פרועי השיער, חסרי הסדר) שמה לה למטרה לחדש את פני החברה והתרבות האיטלקית ברוח אנטי בורגנית, קוסמופוליטית. הסקאפיליאטי מרדו במחשבה הרציונליסטית, העלו על נס כוחות פנטסטיים וכאוטים וקראו לשחרור האמנות מכבלי המשמעת והמסורת. ביניהם היו אנשי הדור הצעיר בתעשיית האופרה - המשורר והצייר אמיליו פראגה (1839-1875),המלחין והמנצח פרנקו פאצ'ו (1840-1891) וידידו אריגו בויטו (1842-1918).

כיום, בויטו ידוע בעיקר כליברטיסט, ופחות כמלחין. אך בויטו, מחבר הליברית ללה ג'וקונדה, אותלו ופלסטף, למד בקונסרבטוריון במילנו שם קיבל את אותה ההכשרה המוסיקלית היסודית לה זכו המלחינים פונקיילי ופוצ'יני. בויטו נודע גם כמבקר מוסיקלי ובמאמרים שפרסם בעיתונות הצהיר על רפורמה באופרה האיטלקית: שחרור מתבניות מסורתיות, יצירת צורה חדשה, פיתוח טונלי וריתמי מקיף והתגלמות טוטאלית של הדרמה. במחווה "סקאפיליאטית" אופיינית אלתר בויטו שיר הלל אירוני לאמנות האיטלקית, במהלך ערב שנועד לחגוג את הצגת הבכורה של האופרה החדשה שחיברו פאצ'ו ופראגה הפליטים הפלמים (1863). הוא הכריז כי פאצ'ו הוא האיש המיועד לטהר את מזבח האמנות האיטלקית, אשר הוכתם כקיר של בית בושת. ורדי ראה בדברים התקפה מכוונת נגדו, ושנים לאחר מכן, למרות שחזר לשתף פעולה עם בויטו, המשיך להזכיר את התקרית. מפיסטופלה, לה חיבר בויטו את הליברית ואת המוסיקה, הייתה נושאת הדגל של הרעיונות המהפכניים של הסקאפיליאטורה באופרה.

הטרגדיה פאוסט של גתה, שימשה כמקור השראה ליצירות רבות במאה ה-19, כגון לאופרות שחיברו שפור וגונו, וליצירותיהם של שומן, ברליוז וליסט. בהשוואה לפאוסט של גונו (1859), התעוזה של בויטו הייתה בהחלטה השאפתנית לשמור על קרבה גדולה ככל האפשר למקור ולכלול באופרה את שני החלקים של היצירה המונומנטאלית. הליברית מתאפיינת בוירטואוזיות לשונית ואוצר מילים ודימויים עשיר. לתמונות הפרולוג הפותח והילולת המכשפות אין מקבילות באופרה האיטלקית בתקופה. במקהלת הפרולוג בשמיים, מודולציות אינהרמוניות נועזות ודחייה של פתרונות הרמוניים היו טכניקות שלא היו מקובלות במוסיקה האיטלקית בתקופה, והמלחין הצרפתי סן-סנס ציין כי הפרולוג הוא הפרק המוסיקלי הטוב ביותר שנוצר באיטליה בסוף המאה ה-19.

החלטתו של בויטו לכתוב את תפקידו של פאוסט לא כטנור אלא כבריטון, נחשבה להפרה בוטה של המסורת האופראית האיטלקית, בה נשמרו התפקידים הראשיים לטנור ולסופרן. האופרה אינה מתבססת על שרשרת של אריות ודואטים והיא מתאפיינת במוסיקה חסכונית ובארגון ארכיטקטוני קפדני. החדשנות מתבטאת גם בדרכים בהן הדמויות מביעות את עצמן.

באריה Son lo spirito che nega sempre tutto ("אני הרוח השוללת תמיד הכול"), מפיסטו מגלם את הרוע ככוח ניהיליסטי, לעגני, את אמירת ה"לא" הנצחית ליפה, לאמיתי ולטוב.

האופרה נכשלה לחלוטין בהפקת הבכורה. בויטו,שהיה בן 26 , עשה מספר טעויות טקטיות: למרות שלא היה מנצח מנוסה, הוא החליט לנצח בעצמו על התזמורת בכדי להשיג את האיחוד המושלם (מלחין, מחבר הליברית ומנצח). הצהרות הרפורמה שלו והשתייכותו לקבוצה מהפכנית עוררו התנגדות בקרב החוגים השמרניים במילנו עוד לפני הבכורה. בנוסף, החזרות לא התנהלו כמתוכנן, הזמרים לא היו טובים דיים וההצגה עצמה נמשכה חמש וחצי שעות, מעבר לכל פרופורציה סבירה. החדשנות והמקוריות של האופרה עוררו את זעם המבקרים ונתקלו בהסתייגות הקהל המילנזי השמרני.

מההפקה הראשונה נותר רק הטקסט במלואו. רוב הפרקים המוסיקליים לא נשתמרו. כיום האופרה מבוצעת בעיקר לפי גרסה מחודשת שחיבר בויטו להפקה השנייה של האופרה בבולוניה (1875). בגרסה זו בויטו מיתן רבים מהאלמנטים הדרמטיים והמוסיקליים החדשניים, שהכשילו את האופרה בהפקתה הראשונה. הליברית קרובה יותר לקונבנציות האופראיות של התקופה והעלילה מתמקדת סביב שתי האפיזודות הרומנטיות: אהבתו של פאוסט למרגריטה ולהלנה. החזון הפילוסופי המורכב של גתה פינה את מקומו לאנטיתזות מוגדרות וקלות לעיכול, בין טוב לרע, ובין האידיאלי לריאלי.

בויטו הפך את תפקיד פאוסט לטנור. הוא השמיט את תמונות הארמון הקיסרי והאינטרמצו הסימפוני והשאיר את אותם הפרקים שלא עוררו התנגדות, ביניהם הפרולוג והאריות של מפיסטופלה.

הוא הוסיף פרקים שכוונו למצוא חן בעיני הקהל, ביניהם הדואט Lontano, lontano ("הרחק, הרחק") במערכה השלישית, בו מרגריטה ופאוסט חולמים על בריחה לגן עדן קסום. הסולו של מרגריטה L'altra notte in fondo al mare ("בלילה קודם בקרקעית הים") הפך לאריית ברבורה וירטואוזית לזמרת.

האופרה התקבלה בהתלהבות בבולוניה ובוצעה גם בלונדון ובארה"ב. היא זכתה לשבחים ב-1881 - בביצוע מחודש בתיאטרון לה סקאלה במילנו. ההצלחה העניקה לבויטו עצמאות כלכלית והכרה כמלחין, אך חוויות כישלון הפקת הבכורה ליוותה אותו כל חייו. הוא לא השלים את הלחנתה של האופרה נרונה שעל חיבורה עמל שנים רבות והיא בוצעה רק לאחר מותו עם השלמות של מלחינים אחרים בניצוחו של טוסקניני ב-1924. אך מפיסטופלה, יצירתו המקורית והחדשנית, נותרה סימן דרך בהיסטוריה של האופרה האיטלקית.

עבור לתוכן העמוד