עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

בין גתה לבויטו (מפיסטופלה)

האופרה מפיסטופלה היא מרתקת במיוחד כי כבמאי אני מתמודד כאן לא רק עם אופרה טובה, אלא גם עם מחזה נפלא ואין דבר מרתק יותר מאשר להתמודד עם גתה, גם אם זה דרך בויטו במקרה הזה. באופרה הזו קיים סיפור מיסטי על יצירת היקום, ועבודתו של הבמאי אינה לאחד - זו אינה מטרת יצירתו של גתה - אלא להציג את כל הסוגיות היסודיות של
האופרה. המחזה פאוסט של גתה נמצא בין תקופות שונות בהיסטוריה, בין אם מדובר בזמן הכתיבה שלו, או בזמן חיי הדמות העיקרית בו - מעט לפני הזמנים המודרניים. על כן המחזה משקף קרע. אם רואים את הקרע הזה כמנוע
מהותי של יצירתו הדרמטית של גתה, ועל כן גם של בויטו, הדבר נעשה ברור יותר. וכך האתגר שלי הוא בעצם למקם כל תמונה בתוך הסיפור הכללי, ולהעניק לה משמעות עמוקה ביותר. זהו האתגר המשמעותי כיוון שמדובר ביצירה שהיא
יותר מטפיסית מאשר דרמטית.

הגיבור האמיתי
אני מאמין כי שם היצירה האמיתי היה צריך להיות "פאוסט" ולא "מפיסטופלה". פאוסט הוא הדמות המעניינת ביותר, הואיל ובויטו נשאר קרוב לגתה. פאוסט מגדיר עצמו כאדם שמחפש אך אינו מוצא תשובות, אלא רק מבוי סתום. הוא הגיע לסיום מסע החיפושים שלו, איבד את האמונה ומשתוקק לידע. באף רגע הוא אינו מחפש באמת את העלומים. הוא מחפש את האושר ולא את העושר. ברגע הסיום הנהדר, בו הוא חולם על עולם אידיאלי, ומבין בתור איש חזון את העולם העתידי הזה,
עיר קורנת בה בני האדם יהיו חופשיים - על פי נקודת ראייה נדיבה ביותר, ברוח דור ההארה - אז חוזרת אליו אמונתו. וכאן מפיסטו נעלם. נכון, ללא נוכחותו של מפיסטו הדרך הזו לא הייתה יכולה להיות הדרך. מה שבויטו מראה הוא שמפיסטו אינו הרע בהתגלמותו, אלא גורם מדרבן הכרחי לפאוסט למען הצלחת מסע החיפושים שלו, רע הכרחי הדוחף לפעולה. יש לו נוכחות דרמטית גדולה כמובן, במיוחד בעת השבת של המכשפות כאשר הוא משחק עם העולם, כפי שעושה זאת צ'רלי צ'פלין בסרט הדיקטטור הגדול. אבל מפיסטופלה אינו בשום פנים ואופן הדמות המרכזית באופרה הזו, גם אם בויטו בחר לקרוא לאופרה בשם הזה.

הנשים של פאוסט
מרגריטה והלנה הן בעצם לא נשים אמיתיות בסיפור הזה אלא ארכיטיפים של המין הנשי: האחת מסמלת את הבתולין, התום, זו שאינה יודעת דבר; השנייה את החושניות, היופי, זו שיודעת הכל. פאוסט לא ממש מתעניין בגשמיות שבעולם ולכן תשוקה ואהבה לבטח לא נמצאים בראש מעייניו. אבל הוא מעוניין בקשר עם מרגריטה ועם הלנה כדרך למצוא את היופי ואת האושר המושלמים. הן אמצעי להשגת המטרה גם אם הן עצמן לא מבינות זאת. ישנה כאן כמובן אהבה אמיתית של מרגריטה לפאוסט, אבל אנו לא ממש מקבלים תמונה אמיתית של היחסים שלהם פרט לעובדה כי ברור לנו שנולד להם ילד אשר מרגריטה רוצחת אותו לאחר מכן. וגם הלנה אינה בעצם אישה שפאוסט בא להיפגש עמה, אלא דמות. ואכן אין ביניהם פיתוי: הם נפגשים ומיד אוהבים, כאילו אהבה זו הייתה קיימת תמיד. הקשר שלא החל ביניהם, אינו יכול להסתיים ושתי הדמויות מטשטשות עד שהן נעלמות. אצל גתה אנו לא נשארים בנקודה זו, ואני מצר על כך שבויטו לא הלך רחוק יותר - על כן אני אראה את זה בהפקה שלי: לפאוסט נולד ילד נוסף עם הלנה, והילד הזה, אופיריון, ימות. אנו רואים בעצם שפאוסט עקר, הואיל ובכל פעם שהוא מקיים יחסים עם אישה, הרך הנולד מת. מסע החיפושים של פאוסט אחר הידע לא נושא פרי. אני רואה באופיריון איקרוס צעיר, שישרוף את כנפיו על שמש הידע. מותו מסמל את הכישלון בחיקוי האבות ובמובן רחב יותר את חוסר היכולת של העולם הקיים כיום (כאשר המושג "כיום" מסמל הן את "התקופה המודרנית", והן את המאות ה-18וה-19) המיוצג על ידי פאוסט, לחזור לתקופה הקלאסית. כאשר פאוסט לקח את הלנה, הוא לקח את האישה היפה בעולם, היופי המושלם. הרעיון הזה של השלמות הפלסטית, האמנותית, הפילוסופית והפוליטית של התקופה הקלאסית ושל יוון, היה מושרש בעולם הגרמני של המאות ה-18 וה-19.

המקהלה
המקהלה הנה דמות, אך היא אינה מתערבת באף רגע במהלך הפעולה. אין היא מתנגדת, אין היא נלחמת, אין היא רודפת והיא גם אינה סוגדת. היא מהווה עד חיצוני לפעולות, מלבד בהתחלה, כאשר המלאכים דוחפים את מפיסטו לראות את פאוסט. ניתן היה לשאוף למקהלה של פרשנים חסרי תנועה - פתרון שמבחינה דרמטית יכול היה להיות משביע רצון, אך מבחינה תיאטראלית היה משעמם. למעשה, השמיים לא צריכים לנוע בזעף. במהותם השמיים הנם מושלמים, ועל כן חסרי תנועה. אנו עומדים בפני הרוח הטהורה. אך, לאחר מכן, בעת חגיגת הפסחא, וגם בחגיגת השבת הראשונה, בהם פועלות  במרץ הרוחות השטניות, וכאשר המקהלה מתערבת בשבת של המכשפות, יש צורך בתנועה ריאלית. אני רואה בתסיסה של המקהלה בחגיגות חג הפסחא יותר ביטוי להתנוונות של החברה של פאוסט - ועל כן המקהלה עומדת מעט מאחור: היא אף לא מנסה לפרש במהלך החגיגה, היא כבר יצאה מן העולם הזה שאינו מוצא חן בעיניה, הואיל והוא מתנוון.

מסע חסר תנועה
הסיפור שלנו מוצג כולו דרך הפריזמה של חדר העבודה של פאוסט, לאחר הפרולוג ועד האפילוג. האם פאוסט מבצע מסע אמיתי, או שהוא נוסע בתוך חדר העבודה שלו, מסע אשר למרות הכל, ישתרע על פני 24 שנים? ישנו במפיסטופלה רצון מחושב להקריב את הדרמה האנושית למען השאלה האקזיסטנציאלית, אשר תשתמש בכל הצורות הרוחניות של העולם המערבי, כאשר היא מזמינה את המאזין למסע מפתיע בזמן. אם שאלת הזמן היא שאלה שאין ממנה מנוס בכל ניתוח דרמטורגי, כאן היא תופסת מקום מרכזי, הואיל והיא בעצם הסוגיה העיקרית של הברית שנכרתת בין פאוסט ומפיסטופלה. פאוסט, בסיום מסלולו, עדיין לא נשבר, ועדיין לא ניסה לעצור את הזמן, למרות כל המניפולציות שניסה עליו מפיסטופלה. המציאות, כך הוא אומר, הייתה סבל, והאידיאל היה רק חלום. בניסיון אחרון כאיש חזון, שהוא יותר של בויטו מאשר של גיבורו של גתה, פאוסט רואה בחטף עולם של שלום, ללא גבולות, עם גזע אדם חדש. החזון פותח לו את דלתות השמיים: הזמן הנצחי של הפרולוג מתגלה לו לבסוף והוא מת בשלווה. אך מה ניתן לזכור מכל המסלול הזה? הכמיהה של פאוסט לידע דחפה אותו אל כל המגמות הרוחניות שעשו את המערב, החל מן התרבות של ימי הקדם עד לדת הקתולית, דרך הרוחניות של הטבע ודרך תורת הנסתר. כל הדרכים הספיריטואליות האלו עונות לרצון אחד של האדם: הרצון למצוא סוג של שלווה אל מול הזמן הנעלם.

עבור לתוכן העמוד