עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

מזיגה של הלירי עם האפי (יבגני אונייגין)

על רוסיותה של יבגני אונייגין על פי לאה גולדברג

 

בימות הסתיו, כשנתקצר היום והגיחו ענני-שמש, מי מי בכל רוסיה לא היה נזכר בחרוזים אלו? נערות היו קוראות אותן בקול בהיסח הדעת מדי הציצן בחלון, וילדי בית הספר היו מדקלמים אותם "עם הבעה" בשמחת-פתע, מתוך גלוי ראשון שישנה איזו התייחסות ישירה בין המילים הנלמדות בשעורים ובין החיים המתרחשים בטבע, הישישים היו משננים אותם לנפשם בגעגועים סתומים על זכר הנעורים החומק.

בכל עונות השנה הייתה עולה על לב הקורא הרוסי פרשה אחת מיבגני אונייגין כדבר המחייב-מציאות-העונה, בדרך הפשוטה ביותר של הכרח הזיכרון והאסוציאציה, באיזה אורח ממשי ביותר, כאילו היו החרוזים הללו פרחי-עונה מסויימים, החוזרים וצומחים על אדמתם בתקופת שנה מסויימת. זה היה אחד מפלאי האמנות: יצירה ספרותית חיה בדורות, וכמעט רשאי אתה לומר: חיים ביולוגיים, סשה קוק (אולגה) וויקטור לוטסיוק (לנסקי) חיים ווגיטאטיביים, עם האדמה, עם הטבע, עם האדם.

יותר מכל יצירה אחרת הפך יבגני אונייגין להיות חלק מחיי-רוסיה וסמל לחיי רוסיה, לא סמל חגיגי למועדים ושמחות, אלא חטיבה אורגנית בתוך החולין, שהוסיפה קדושה לחולין הללו. וככל שעמלו מבקרים שקדניים, וגילו ביצירה זו השפעות הספרות האירופית... כן הייתה היצירה מוכיחה אותם על פניהם ומאשרת, כי עם כל קליטת האלמנטים הזרים הנה היצירה הרוסית, הלאומית במשמעות העמוקה ביותר של מילה זו, שביצירות הספרות הרוסית.

את רוסיותה של יצירה זו קשה להוכיח הוכחה שכלתנית רציונלית. תוכנה, במובן המקובל, היינו, העלילה שבה, איננה טיפוסית לארץ צמיחתה, אף כי מתארת היא ארץ מסויימת, סביבה מסויימת ואפילו טיפוס הקשור לזמן ומקום, שהרי זה מבנה בנאלי למדי, שיכול היה לשמש נושא נניח לבלזאק אילו העביר למשל את אוז'אני גראנדה לפריס...

יש כאן משהו עמוק יותר ונסתר יותר. כוח הקסם של האמנות משתלט לא על שטח נפשי או תיאורי אחד, אלא על כלל רב גוניותם של החיים. כרפאל ולאונרדו ומיכאלנג'לו לנציגי איטליה ונציגי זמנם, לא משום שמבקשו למסור את הטיפוסי בארצם אלא מאחר שהיו שיא היכולת האמנותית של עמם וזמנם. אומנם התכוון פושקין לתאר ביבגני אונייגין את רוסיה שלו, את רוסיה של תקופתו ואת רוסיה של הרוסים, אך הוא עשה זאת לא באמצעים חיצוניים של "נושא" או על "גיבור" ובאמצעיי סגנון עממיים, אלא במזיגה של הלירי עם האפי, של תיאורי הטבע והאדם, ובעיקר באותה רוח מיוחדת שמאחורי הדברים, מאחר שהיה רוסי בנפש מבלי לדעת פשר הדבר, ממש כשם שאמר על טטיאנה שלו "טטיאנה נפש רוסיה לה" (בלי דעת פשר הדבר). דברים אלו אינם ניתנים להוכחה. אפשר להסבירם רק על ידי הקשים קלושים, אך הקשים אלו מצויים בתוך היצירה. מאחרי התוכן האירוני, הרומנטי, החילוני שלה, מאחרי כל התכנים הללו צפונה בה אותה מהות אחרת, אשר יש בה - אם לא נבהל מפני מילים רמות ונקרא לדבר בשמו - של קדושה.

גיבורו של פושקין, אונייגין, גדל בתוככי יוצרו, מבלי שזה רצה בכך. ה"דנדי" קל-הדעת נהפך על אפו ועל חמתו של המשורר לאישיות. על אף המפלה אצל טטיאנה או שמא בזכותה, אט אט זיהוי בין כותב היצירה לגיבורה, אם כי פושקין ביקש ברמזים שפיזר לאורכה של היצירה להפריד בין שתי הדמויות. אבל אונייגין חוזר לרוסיה ואל טטיאנה כשם שחזר פושקין עצמו אל רוסיה אחרי הגרוש. פושקין שחשב אותה בימי נעוריו למטילה שיממון, קשה מנשוא בחד גוניותה, חזר אליה אחרי שנות גירושו בקווקז, כאביר החוזר אל הגברת הנאה. היא נהייתה אחרת בעיניו מלאת קסם, גדולה, אדירה, אבל אז היא זו שדוחה אותו. הסיבות אמנם היו שונות ברומן שבין המשורר וארצו מאשר מעשה האהבים של טטיאנה ואונייגין, ואף על פי כן ישנו דמיון ביסודות הרגש שהם יסודות המסתורין של הפואמה.

 

עבור לתוכן העמוד