עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

האופרה במאה ה-21 אופרת מחול (דידו ואניאס)

מאז ומתמיד היה הבלט הקלאסי חלק בלתי נפרד מעולם האופרה. בתור הזהב של הגרנד אופרה הצרפתית בכל אופרה היה בלט מרכזי ולהקת הבלט של האופרה בפריס זכתה להפגין את כישוריה ברגעים אלו. מלחינים איטלקיים שרצו שהאופרות שלהן יוצגו בפריס, היו חייבים להוסיף בלט מרכזי לאופרות. אפילו באופרה לה ג'וקונדה, שעלתה זה עתה באופרה הישראלית, יש בלט מרכזי וחשוב - מחול השעות האהוב עד מאוד ולא רק בשל האינטרפרטציה המיוחדת לו זכה בסרט פנטסיה.

המחול, התנועה, הריקוד היו חלק בלתי נפרד מהפקות האופרה בתקופת הבארוק אך ברבות השנים מקומו של הבלט נדחק מעולם האופרה. ובהפקות אופרה רבות הושמט הבלט מהאופרה בלי הרבה מחשבה. הבמאים והמנצחים הבינו כי לא מדובר בחלק אינטגרלי מהדרמה הלירית ולכן לא חשבו פעמיים וחתכו את הבלט, גם כאשר המוסיקה עצמה היתה נעימה ואף מעבר לכך. רק בתי אופרה שיש להם להקות בלט צמודות המשיכו בקביעות להציג את הבלטים הגדולים באופרות הקלאסיות וגם זאת במשורה. עם השנים האופרה, שהחלה כז'אנר רב תחומי, עברה להיות נחלתם הבלעדית של הזמרים. רק במהלך המאה ה 20- החלה האופרה להפוך גם לעולם של מנצחים ומאוחר יותר לעולמם של הבמאים ועולמם של המעצבים. האופרה במאה ה-20 לא היתה אך ורק אופרה של שירה יפה, היא היתה הרבה מעבר לכך ובמידה רבה חזרה לראשיתו של הז'אנר - לשילוב אמנויות טוטאלי. אבל בשילוב אמנויות אלו התנועה, המחול נשכחו כלא היו.

רק לקראת סוף המאה ה 20- החל לפתע הבלט, או ליתר דיוק המחול המודרני, לחזור אל עולם האופרה ולהיות שוב חלק בלתי נפרד ממנו. מרק מוריס ופינה באוש, שניים מהכוריאוגרפים החשובים והיצירתיים ביותר בימינו, החלו לביים אופרות. אבל לא בימוי דרך תנועה, אלא בימוי של הפקות בהן להקות המחול שלהם השתתפו גם כן והעצימו את ההתרחשות הדרמטית על הבמה דרך התנועה. מוריס ביים כבר לפני למעלה מ-20 שנה את אורפיאו ואאורידיצ'ה ובאוש ביימה הפקה מדהימה של טירתו של כחול הזקן של ברטוק. כל כוריאוגרף והסגנון שלו, כל אופרה והדרישות הדרמטיות שלה, אבל לפתע עולם האופרה חידש עצמו וגילה מחדש את האפשרויות הבלתי נדלות הטמונות בעולם התנועה.

באורפיאו ואאורידיצ'ה של מוריס המסך עולה על קהל אבלים המתגודד סביב קברה הטרי של אאורידיצ'ה. לאט לאט חברי המקהלה והרקדנים החלו לנוע על הבמה באופן שהפתיע את חובבי האופרה הרגילים, לפתע הדרמה סופרה דרך התנועה, והפלא ופלא - לא רק הרקדנים רקדו אלא גם חברי המקהלה וחלק מהסולנים. האופרה כולה הפכה לחגיגה מרהיבה של תנועה בלתי פוסקת. ההפקה כולה היתה הפקה בתנועה מתמדת. אצל באוש ההפתעה היתה גדולה עוד יותר. טירתו של כחול הזקן היא אופרה לשני זמרים. מה תעשה בדיוק להקת מחול באופרה מן הסוג הזה? אך באוש חדרה עמוק לפסיכולוגיה של הדמויות ולדרמה המתרחשת מאחורי הדלתות הנעולות המהוות את מרכזו של הסיפור. ולפתע להקת המחול שלה הפכה לחלק בלתי נפרד מהדרמה הסוחפת - תיאטרון מחול מהפנט עם רבדים פסיכולוגיים עמוקים.

אין זה מקרה כי דווקא באוש ומוריס היו החלוצים בהחדרת המחול המודרני לעולם האופרה. היצירות  הגדולות שלהם הן אופראיות לא רק בממדיהם אלא גם בתחושות שלהן. שניהם יוצרים, בין השאר, תיאטרון מחול נרטיבי, שהשירה רק יכולה להעצים אותו ולכן ההשתלבות שלהם בעולם האופרה היתה טבעית ביותר. אבל הם לא היו היחידים כמובן. עם השנים מנהלי בתי אופרה רבים החלו לפנות אל  הכוריאוגרפים המובילים והיצירתיים של ימינו וביקשו מהם להעביר את עולם היצירה המיוחד שלהם לבמת האופרה, בחלק מהמקרים עם להקת המחול שלהם ובחלק מהמקרים ללא הלהקה. הכוריאוגרפים גילו שזמרי אופרה רבים נהנים מהאתגר החדש ומוכנים לאמץ את השירה בתנועה בחום רב. לעתים הכוריאוגרפים התבקשו לדאוג רק לחלקי המחול ביצירה האופראית אבל במקרים רבים הם הפכו כבר להיות מרכז היצירה, מרכז העשייה, מרכז השפה האופראית החדשה.

באופרה הישראלית זכינו להפקה מן הסוג הזה עם ענבל פינטו ואבשלום פולק אשר העלו כאן את ארמיד מאת גלוק בהשתתפות להקת המחול שלהם ועם אינספור סולנים. האסתטיקה התנועתית של הפקה זו היתה שונה מכל מה שקהל האופרה הישראלית ראה לפני כן. גם דרך העבודה היתה שונה ביותר ופינטו ופולק הקדישו שעות רבות לעבודה פרטנית וקבוצתית עם שלל הסולנים כדי להביא אותם לקבל דרך חדשה של תנועה ושל שירה תוך כדי תנועה על הבמה. והשילוב של תנועת הזמרים בשירתם עם התנועה הסוחפת של רקדני הלהקה היה קסום ביותר. היתה זו הפקה מרהיבה שהקהל אימץ בחום אל ליבו.

הסוד ביצירות אופרה-מחול הוא לגרום לכך כי לא תהיה בעצם תחושה שאנו חוזים בערב של מחול מודרני, אלא לצאת בתחושה שראינו הפקת אופרה מרשימה שעיקרה השפה החזותית שלה שהיא תנועתית. כך היה בכל אחת מההפקות שצויינו כאן, וכך היה באינספור הפקות נוספות.

אבל אם ההשתלבות של מוריס, באוש, פינטו ופולק בעולם האופרה נראית טבעית למדי, אצל סשה וולץ מדובר בעולם אחר. וולץ מעולם לא עסקה בחומרים נרטיביים. המחול האסוציאטיבי של וולץ הוא אבסטרקטי ביסודו, והעולם הזה מעט שונה מעולם האופרה המקובע מראש בתוך עלילה קבועה. אבל אולי דווקא זה קסם לוולץ עת היא ניגשה להעלות את הגרסה שלה לדידו ואניאס. והעובדה כי ביצירה בבסיסה משולבים מחולות, אשר חלקם הלכו לאיבוד עם השנים אך שוחזרו להפקה זו, קסמה לוולץ ביותר. וולץ הכפילה ושילשה את הדרמה באמצעות הרקדנים שלה במקרה זה. והשילוב המיוחד של הרקדנים, הסולנים וחברי המקהלה כה חזק שלעתים קשה להבחין בדיוק מי הוא מי.

אין כל ספק כי עולם האופרה עובר טלטלה מסויימת בהפקות מן הסוג הזה. אבל אין גם כל ספק כי מדובר בטלטלה חיובית וכי מגמה זו ללא כל ספק תתעצם עם השנים וכי כוריאוגרפים רבים נוספים ישתלבו בעשייה האופראית. ככלות הכל עולם האופרה חייב להתחדש יום יום ושעה שעה, ובימינו אנו השילוב המרתק של מחול מודרני בתוך אופרה קלאסית לוקח את העולם הקסום של האופרה למדרגות קסומות עוד יותר.

 

עבור לתוכן העמוד