הקונטקסט הפוליטי צף על פני המים (דידו ואניאס)

מדברי הבימאית והכרויאוגרפית סשה וולץ על דידו ואניאס

 

לביים אופרת מחול, או כוריאוגרפיה אופראית, קודם כל זה אומר שהתוכן לא עובר רק במוסיקה.

לא רק הזמרים מספרים את הסיפור, אלא גם כל שפת המחול. כל המרכיבים חוברים יחד ברמות שונות, בלי שאחד יהיה יותר דומיננטי או ישתלט על השני, וכשניגשתי לביים את דידו ואניאס זו היתה לחלוטין טריטוריה חדשה מבחינתי.

אמנם בליברית המקורית של דידו ואניאס מ-1689 היו 11 רקדנים, אבל הם היו שם על מנת "למלא את הזמן", קטעי מחול שמטרתם לשעשע, כמו במסורת הגרנד אופרה, וזה בדיוק ההיפך ממה שאני מכוונת אליו במחול שלי. אני מתעניינת בסיפור של דידו ואניאס עצמם, במיתוס האהבה ומולה השנאה, איך נוצרת אהבה בזמנים של מלחמה. החיפוש אחר הנושאים האלה, הוביל אותי לוירגיליוס, שם מצאתי יותר חומר שעזר לי לפתח את הדמויות וגם דמויות נוספות, משום שהליברית עצמה אינה מספיקה לעבודה מבחינתי.

לאחר הקריאה הראשונה וההאזנה הראשונה למוסיקה הייתי מופתעת עד כמה הסיפור הזה טרגי. הם מוצאים אהבה, ומיד מאבדים אותה בגלל הנורמות החברתיות, ובגלל החובות הפוליטיות שלהם, החשובות יותר מהאנושיות.

בכוריאוגרפיה יש סצנות ודימויים שלא יכלו להיות בליברית. סצינת המשתה, למשל, היא סצינה שמשתנה בהדרגה ומתפתחת, והיא כולה נשאבה ממקורות אחרים.

אחד הסממנים הבולטים במוסיקה של פרסל הוא השילוב בין אלמנטים מסורתיים למוסיקה שנשמעת כמעט מודרנית. זה בעצם הקונפליקט של החופש מול כבלי המחויבות שבמרכז הסיפור של דידו ואניאס, שמופיע כמוטיב לאורך כל היצירה, חוסר עקביות ואמביוולנטיות כמוטיב שמייצר משמעות. מערכת היחסים בין האינדיבידואל לקולקטיב באה לידי ביטוי אצלי גם בעבודות קודמות, לכן נשביתי בדמותו של אניאס, שחייו ותשוקותיו הפרטיות אינם יכולים להתקיים בגלל מחויבותו לנורמות, לחברה. הוא וגם דידו הם קורבנות של הנורמות החברתיות והפוליטיקה.

גם ביצירות אחרות שלי, אני עוסקת בסדקים, הגלים הקטנים שמנסים לייצר התנגדויות מול הזרם הגדול. דידו מנסה לעמוד נגד רצף ההתפתחות ההיסטורי (הקמת רומא על ידי אניאס), היא מנסה להתנגד לחובתה האזרחית והפוליטית כמלכת קרתגו להגן על המלחמה.

דמותה של דידו מחולקת לשתי רקדניות. החלוקה לשתיים מאפשרת להניע את הדמות קדימה ובאותו הזמן להתפרק, למרות ששתי הדידו רוצות לחיות ולאהוב.

הקונפליקט מתקיים בצורה חיה יותר על ידי שני הצדדים של דידו. הן נעות יחד בכל מקרה כי אחרת הקהל לא קולט שזו אותה הדמות.

אני לא מפרידה את הרקדנים מהסולנים והמקהלה.  מאוד חשוב בעיני למומנטום של היצירה שכולם יעבדו כקבוצה חזקה אחת ולא כוחות יחידים על הבמה, לכן המקהלה מתערבבת בקבוצת הרקדנים וכך נוצרת דינמיקה חדשה. אמנם זה עלול ליצור קונפליקט עם הצד המוסיקלי, משום שהמוסיקה גם דורשת דימוי צלילי קוהרנטי ולא רק חזותי, אך גם אטילו קרמונזי שפיתח איתי את היצירה אהב מאוד את זה שגם המקהלה בתנועה כל הזמן. כמובן  שאם יש קטע מסוים שהוא במיוחד מסובך טכנית לשיר בגלל מהירות מסוימת או משהו מיוחד, וגם ככל שהם רחוקים יותר מהתזמורת זה קשה יותר, כמובן שהיינו צריכים גם להתפשר.

שני הנרטיבים המרכזיים, שני הצירים של סיפור האהבה של דידו ואניאס והסיפור הפוליטי של שתי התרבויות, טרויה וקרתגו ששתיהן נפגעו בעצם קיימים במקביל.

הבריחה של אניאס, הסבל וההרס של טרויה מטילים צל על הכל לאורך כל היצירה. הקונטקסט הפוליטי, גם אם הוא נחבא, צץ כל הזמן. המוטיבים האלה של ההרס, חוסר התקווה והמהומה של המלחמה צצים ומנסים להופיע בין הדמויות, הדימויים החזותיים והקולות, ובמים זה ניכר מאוד.

עבור לתוכן העמוד