עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

כוחו של אדם (כוחו של גורל)

 

בכותרת האופרה של ורדי, כוחו של גורל, אותה שאל מן המחזה ששימש בסיס ליצירה, יש אירוניה מסויימת. מהו אותו "גורל" ששלושת גיבורי האופרה פונים אליו ומזכירים אותו פעם אחר פעם ואשר גורם להם ייסורים רבים כל-כך? מדוע הוא מפגיש אותם ומפריד ביניהם ברגעים הכי פחות נוחים? האם יש לו בסיס הגיוני? האם יש בכלל יסוד קבוע מראש כלשהו? האם לא היה ראוי יותר לקרוא לאופרה "נפתולי המקרה"?

נניח לרגע שיש "גורל" על-אנושי או מופשט הגוזר את מנת חלקה של משפחת קלטראווה או של שושלת האינקה שאלווארו הוא אחרון בניה. אולי עמדו לנגד עיניו של ורדי המשפחות אכולות ההרס העצמי של הדרמה היוונית - בית אטראוס או סיפורו של אדיפוס. אם כך, מדוע שמר על מרכיבים עממיים רבים כל כך מן המחזה המקורי )תמונות הפונדק והמלחמה(? האין אלה אלא תמונות ז'אנריות משניות, הגורעות ממוטיב "הגורל" המרכזי ואשר אפשר היה להשמיטן? אך ורדי לא זו בלבד שלא השמיט את התמונות הללו, הוא אף הוסיף להן אפיזודות ממחזה אחר העוסק בחיי הצבא בזמן מלחמת שלושים השנה.

על פניה, החלטתו של ורדי לפשוט על מחזהו של שילר מחנה ולנשטיין בחיפוש אחר חומר לתמונה גדולה לכוחו של גורל נראית תמוהה. על פי רוב נהג ורדי לקצץ את המקור בו השתמש ולא להרחיבו. כמעט נדמה שניסה לכתוב שתי אופרות שונות בו זמנית. ביקורת כזו היא מנת חלקם של מלחינים אחדים, אך היא עומדת בניגוד לכל הידוע לנו על ורדי, אשר כבר מראשית דרכו השכיל להתרכז במשימה שעמדה בפניו, אפילו כשעסק במספר פרוייקטים בעת ובעונה אחת. אין פירושו של דבר שאי אפשר למצוא נושאים החוזרים באופרות אחדות או שהאופרות שלו נעדרות נושאים שלא עובדו עד הסוף, הצפים ועולים בהן מפעם לפעם. דוגמה מובהקת לכך היא יחסי אבות ובנות, נושא שלבטח היה מפתח כיסוד מרכזי באופרה המלך ליר, אותה לא הלחין, בסופו של דבר, מעולם. מעניין לציין שמילות האריה הראשונה של לאונורה לקוחות מפרידתה של קורדליה בטיוטת הליברית שהכין אנטוניו סומא להמלך ליר.

עלינו להניח שבשלב בו כתב ורדי את כוחו של גורל ידע היטב על מה רצה שהאופרה שלו תיסוב, וכי הכנסת נתח ממחזהו של שילר למקור הספרדי- רומנטי שירתה מטרה מסויימת. ורדי החליט החלטה מודעת להציג את הטרגדיה המשפחתית על רקע תמונה עשירה בפרטים של החיים בעת מלחמה: שני היסודות האלה מתקיימים באופרה זה לצד זה היות שיש ביניהם קשר. תהיה אשר תהיה משמעותו של ה"גורל" שבכותרת, "כוחו" חובק את שני היסודות ומלכדם לכדי שלמות.

איזכור הדרמה היוונית בתחילת הדברים יש בו כדי להטעות. ורדי נמנע משימוש במקורות קלאסיים במשך כל חייו. העדפותיו מוצגות באופן ברור במכתבו לסומא מ-1853 : "לדעתי האופרה של ימינו חוטאת בעודף מונוטוניות. אני עצמי הייתי מסרב כיום להתמודד עם נושאים כאלה של נבוקו, פוסקרי וכן הלאה. יש בהם רגעים תאטרליים מלהיבים מאוד, אך הם נעדרים גיוון… מסיבה זו שקספיר עדיף בעיני על כל מחזאי אחר, בכלל זה היוונים הקדמונים." מלבד שקספיר, המחזאים האהובים עליו היו שילר (ששלוש אופרות המבוססות על יצירותיו כבר הלחין ואשר את הרביעית, דון קרלו, עתיד היה להלחין מיד אחרי כוחו של גורל) וויקטור הוגו (עליו ביסס ורדי את ריגולטו שלו, אותה חשב לטובה באופרות שהלחין עד אז). עם ארנני  (Hernani) של הוגו החל עידן הדרמה הרומנטית בפריס, ב-1830 . דון אלווארו או כוחו של גורל של סאוודרה מילא תפקיד דומה במדריד ב 1835- . ורדי תיאר את המחזה כ"בעל עוצמה, ייחודי ורחב-יריעה. הוא מאוד מוצא חן בעיני, ואיני יודע אם הקהל יחשוב כמוני, אך המחזה הוא בלא ספק משהו יוצא דופן."

אין זה המקום לעסוק בהרחבה בסאוודרה ובתנועה הרומנטית הספרדית, אך יש לציין שתי נקודות חשובות. ראשית, שגיבורו של סאוודרה, דון אלווארו, חש עצמו כבר למן ההתחלה כמתבודד שדינו נחרץ, מפעמת בו התחושה שנפל קורבן לגורל (תחושה דומה מבטאים גם הגיבורים האחרים). שנית, שבבסיס עלילת המחזה של סאוודרה, כמו ביצירות ספרדיות בנות המאה ה 17- , עומד גורל בלתי נמנע. בתמונת הפתיחה (שוורדי השמיט, ולא בכדי), הצוענייה פרציוסילה מספרת על הדמעות העולות בעיני אמה כשהיא (פרציוסילה) חוזה את עתידה של אלאונורה הפעוטה. ברור לכל הדמויות במחזה שהגיבורה לכודה בכף הגורל כבר מן ההתחלה.

היסוד הזה, גורל שאין לברוח ממנו, בא לידי ביטוי גם באופרה של ורדי. בתמונת הפתיחה מתארת את עצמה לאונורה כ"נידונה לצער אין קץ", באריה הראשונה שלה היא אומרת: "הגורל קושר נגדי ומחשב להרחיקני מן האוהבים אותי… חזיונות מלאי אימה רודפים אותי ואני נמלאת חרטה. דאגות מעיקות על לבי, לב הנידונה ליגון אין קץ." מיד עם בואו מכריז אלווארו: "זמן רב מדי עשה רצונו של אביך יד אחת עם הגורל וגזר עלי לרחוק מעליך." במונולוג שלו בשדה הקרב הוא אומר עוד: "אני יודע שיגוני יימשך לעד, זה גורלי", ואז, אחרי שהוא מונה את כל האסונות שמררו את חייו, הוא מתאר את עצמו כ"נודד גולה, עלום שם, שהגורל רודפו". בדואט השני עם קרלו הוא כופר באשמה למותו של דוכס קלטראווה באומרו: "לא אני עשיתי זאת, הגורל הוא שהמית את אביך." אף קרלו, כששאיפת הנקם שלו הופכת לדיבוק של ממש, רואה עצמו כשליח הגורל. לפני העימות הסופי עם אלווארו הוא מצהיר: "אין מפלט עלי ארץ… אין אדם ואין אל אשר יוכל לגזול את קורבני ממני." ליריבו הוא אומר: "ממני יבוא לך עונשך, כך חרץ הגורל."

כמו במחזה הספרדי, כך גם באופרה מועמדים הקטעים העממיים כנגד סיפורם של שלושת הגיבורים. זמן קצר לאחר שהיא מגיעה לפונדק מתחילה פרציוסילה בקריאת עתידות. כשקרלו המחופש מבקש ממנה שתאמר לו "מה צופן הגורל לסטודנט," היא משיבה בלעג: "מנת-גורל נוראה מצפה לך… אך אתה, אדון צעיר, לא תצליח לשטות בי." בשיר בו היא קוראת לכל להתגייס למלחמה מציגה פרציוסילה את צידו האופטימי של הגורל. "באתי לגלות לכם את עתידכם," היא אומרת, ומבטיחה לכולם כאחד "תהילה וגאון": כל הדרוש למגוייסים האומללים כדי להיות חיש מהרה לגיבורים הוא מעט "מזל". אך כל זה אינו אלא הבל, ופרציוסילה יודעת זאת היטב. החיילים יהרגו ואלה שגוייסו זה לא מכבר יהיו לקבצנים. אך הצוענייה, הדחוייה  והמושמצת, מוצאת הנאה וסיפוק גדולים בדרדור אחרים למצב החברתי שהוא מנת חלקה, ומפתה אותם להצטרף למלחמה שעתידה להותירם מושפלים ומובסים. פרציוסילה פועלת מכוח עצמה וטווה גורלות משלה.

הדבר המעניין הוא ששליטתו של "גורל" כלשהו בחייהם של אלווארו, לאונורה וקרלו אף היא הבל. היסוד המונע בעד לאונורה ואלווארו מלבוא בברית הנישואים אינו הגורל, כי אם התנגדות חברתית, סלידתו של קלטראווה מצבעו של אלווארו. החלטתם  ברוח ולהינשא בסתר נובעת מההתנגדות הזאת. בחירתם מודעת, והגורם הראשוני לה הוא העובדה שהתאהבו זה בזה. אין ספק שאלווארו לא התכוון להרוג את המרקיז הזקן, אך, עם זאת, הביא עימו אקדח. לו לא היה בידו נשק, אפשר שהיה נתפס ומוצא להורג. הוא מבכר לחשוב שלדילמה הבלתי- אפשרית בה הוא נתון אחראי הגורל. למעשה, דילמה זו היא תולדה הגיונית של ההתנגשות בין אהבתו ללאונורה לבין התנגדותו של אביה, ותו לא. התאונה הגורלית נובעת מפעולותיו המודעות של אלווארו ומעקרונותיו הבלתי-מתפשרים של המרקיז.

 לאונורה נמלטת מאחיה בפונדק לא הודות ל"מזל", אלא באמצעות תחבולה מתוכננת היטב. היא בוחרת בחיי התבודדות במערה, למרות עצתו ההגיונית יותר של אב המנזר. קרלו אינו מוכרח לרדוף את אלווארו ואת לאונורה באובססיביות בלתי  מתפשרת. שום חוק עליון אינו מחייבו לעשות כן. מה שגורם לו לרודפם כך הוא "כבוד המשפחה", מערכת כללים  שיצרו בני-אדם. סקרנות שאף היא אנושית לחלוטין היא שגורמת לקרלו לסכן את כבודו, תוך התפלפלות מוסרית שבאמצעותה הוא מבקש להצדיק את החיטוט בחפציו של אלווארו. בתמונה האחרונה מכריזה לאונורה: "אלווארו, אני אוהבת אותך, אך משמיים נגזר שלעולם לא נשוב להיפגש." כעבור רגע הם נמצאים שוב זה לצד זה. בעודה נופחת את נשמתה היא אומרת לו: "הגורל קיפח את חיי." שוב, טעות: לא הגורל כי אם אחיה, קרלו, הוא שדקר אותה למוות. לא ניתן להתכחש לעובדה שהאסונות הנופלים על הדמויות בכוחו של גורל הם מעשה ידי אדם, ובמקרים רבים מעשה ידיהן של אותן דמויות עצמן. את "הגורל" יוצרים בני אדם.

בסוף האופרה, בגרסה המקורית של 1862 , נדמה אלווארו כמודע לאמת האיומה הזאת. משאינו יכול עוד להאשים את הגורל, הוא מאשים את עצמו: "אני רוח רעה שהשאול הקיאה מתוכה… האדמה לו תפער את פיה כעת, והשאול לו תאספני אליה. לו יימוטו המרומים, תיגוז כל הבריאה." ואולם ברגעים הללו, רגעי תבוסתו האחרונים, אלווארו רחוק מתמיד מן האמת. חוקי החברה הם שחרצו את דינו: דעות קדומות, מוסכמות הכבוד, נסיבות המלחמה. הוא שקוע בעצמו, ואינו יכול להתבונן מבעד למצבו בנסיבות שהולידו את אותו מצב, וכך הוא עצמו יוצר את גורלו.

שש שנים לאחר הצגת הבכורה של כוחו של גורל עתיד היה ורדי לשנות את הסיום המקורי שלה. בתמונת הסיום החדשה מחליפה את הניהיליזם המתריס של אלווארו רוח נוצרית של השלמה וקבלת הדין. הגרסה החדשה הופכת את האופרה על פיה. השלישייה החדשה שבסיום יפה ונשגבת אומנם, אך היא אינה מתיישבת עם מה שקדם לה. ורדי עצמו הכיר בכך, ובתקופה שהפרידה בין שתי הגרסאות כתב לאסקודייה: "אני רוצה רק לומר שעל-פי תפיסתי כוחו של הגורל, 'הגורליות', אינם יכולים להוביל לפיוס בין שתי המשפחות. האח, אחרי כל הרעש שעשה, מוכרח לנקום את מות אביו )עליך לזכור גם שהוא ספרדי(; לא יתכן בשום אופן שיסכים לנישואים. דה לוזייר רוצה להוסיף שלישייה דוגמת השלישייה בארנני, אך בארנני רצף  ההתרחשויות נמשך לאורך השלישייה כולה, ואילו כאן הוא מסתיים עם תחילתה - לפיכך, מיותר לכתוב אותה." במכתב אחר, לריקורדי, כתב: "מרגע שמקבלים את הסיפור, איך אפשר למצוא סיום אחר?" ורדי שאף להישאר נאמן להצגתם של שני היריבים, קרלו ואלווארו, כמודרכים בידי עיקשות המעוורת אותם והיוצרת "כוח גורלי" משלה.

אפשר לטעון כי בניגוד להם "פשוטי העם" אכן נתונים לחסדי הגורל, אך גם את ההנחה הזאת יש לבחון. למרות שלמראית עין הקטעים הז'אנריים מגוונים מאוד, חוט משותף עובר בכולם. בתמונת הפונדק מתפתים האנשים לוותר על חייהם המרודים לטובת הסיכוי לתהילה ולעושר שמציע הצבא; במחנה, למרות שהקבצנים והיתומים חסרי הבית מציגים לנגד עיניהם דוגמה חיה לעוני ולאומללות, הם בוחרים לחיות למען רווחי ההווה של המלחמה מבלי לתת דעתם למוות הרובץ לפתחה; בפתח המנזר מתגלים אותם אנשים שוב כקבצנים, נטולי תקווה אף יותר משהיו בתחילה.

אופן טיפולו של ורדי בנזירים הפרנציסקניים בכוחו של גורל עומד בניגוד מוחלט להשקפותיו הידועות בדבר אנשי-הדת. באופרה מתפקדים הללו כדוגמאות חיוביות לחיים לאור הנצרות. הכנסייה במגעה עם פשוטי העם מופיעה ארבע פעמים במהלך  העלילה. בשלוש הפעמים הראשונות היא בחזקת מפלט או גורם מרגיע עבורם, משהו שמעבר למוכר להם מחיי היומיום. במהלך התהלוכה הדתית מחוץ לפונדק מצטרפים פשוטי העם לתפילת הצליינים; כשהנזיר מליטונה מופיע בשדה הקרב, ההמון לועג לו ומורידו מן הבמה בצעקות; בתמונה המתרחשת מחוץ למנזר הם מופיעים כמי שהדרדרו למצב בו הם נאלצים לבקש נדבה מן הנזירים; בתמונה האחרונה שבגרסה הראשונה, על-פי הוראות הבימוי המקוריות, "הנזירים נכנסים ובעקבותיהם איכרים שלפידים בוערים בידיהם." יחד הם מגלים את הגופות ושרים את תפילתם הקודרת.

עושר המרקם של כוחו של גורל טמון בגיוון האפי שבה. מקורו של זה במחזהו של שילר, המציג את חייהם של אנשים רגילים בניגוד מכוון לתככיהם של הפוליטיקאים, כמו גם במודרניות המפתיעה לא פחות של מחזהו של סאוודרה. כוחו של גורל נכתבה לאחר שנבחר ורדי לנציג בבית הנבחרים

האיטלקי החדש בטורינו. השקפותיו הפוליטיות של ורדי היו, אומנם, אופייניות לזמנו, אך היו מלאות להט, ורשמי המלחמה נחרטו בו ביתר שאת. ההישג הגדול של כוחו של גורל הוא שילובם של כל מגוון המרכיבים האלה לכדי מכלול שהוא רופף דיו על מנת להכיל את כולם. כוחו של הגורל עשוי להידמות כתעלומה גדולה. אך ורדי הריאליסט מראה באופרה שלו ש"הגורל" אינו בלתי נמנע, כפי שאנשי הרומנטיקה אהבו לחשוב: אנשים הם ההופכים אותו לכזה.

עבור לתוכן העמוד