עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

כוחה של המוסיקה (כוחו של גורל)

שיחה עם המנצח אשר פיש

 

ורדי כתב את כוחו של גורל לבית האופרה של סט. פטרבורג ב-1862 , לאחר שכבר הספיק להודיע בפומבי על פרישתו מחיי המוסיקה לטובת הפוליטיקה. כמצע עלילתי לאופרה בחר בסיפור משונה מעט (הנדמה מוזר פי כמה במושגים של היום), לו הוסיף שפע תמונות משנה הממחישות את מגוון הפנים של החיים בספרד ובאיטליה וכנהוג אצל ורדי, גם התייחסות היסטורית, בדמות הקרבות בין הספרדים והאיטלקים לאוסטרים. מכלול הנושאים, הבאים לידי ביטוי בקטעים מוסיקליים שונים מאוד אלה מאלה - קטעי ריקוד ושירה עליזים ובנאליים משהו לצד רגעים אינטימיים וליריים במיוחד, יוצר מרקם בלתי אחיד ויוצא דופן במכלול היצירות שכתב המלחין עד אז.

המרקם המשונה הזה, רב הפנים והגדוש בפרטים, גרם לרבים להשמיץ את האופרה ולטעון שוורדי התרחק בה מהאמת הדרמתית והמוסיקלית שלו, אך היו גם כאלה שהאמינו שהיצירה היא שלב חשוב בהתפתחותו של המלחין, פרי העזה ובשלות. אשר פיש מסביר שאין מדובר בשאלה אסתטית כלל: "ורדי היה איש פרקטי. הוא ידע למה רגיל הקהל בסט. פטרבורג, שהוא מצפה לגרנד אופרה. באמצעות קטעי המקהלה, הריקודים וכל שאר התמונות הצדדיות ניסה ורדי להתקרב כמה שיותר לאופרה מסוג זה. הדבר מזכיר את הבלטים שנאלץ להכניס לכמה מהאופרות שלו כדי להציגן באופרה של פריס - פשוט כי זה מה שהיה נהוג שם. ורדי עצמו ודאי לא אהב זאת, הוא ידע שזה עלול לקלקל את הקו הדרמטי, אבל הצלחת יצירותיו היתה חשובה לו." האם כתיבת קטעים כאלה היתה משום "ירידה ברמה" מבחינתו של ורדי? "במידה מסויימת ורדי לא נועד לכתוב מוסיקה קלילה עם ריקודים," אומר פיש. "היו מלחינים, כמו גונו למשל, שזו היתה גדולתם. אצל ורדי זה נשמע מלאכותי מעט. שיר ההלל למלחמה של פרציוסילה הצוענייה, למשל, הוא שיר מגוחך לחלוטין. ישנו שיר הלל למלחמה גם בברון הצוענים, אך אפילו שטראוס מתבל אותו בסרקזם מסויים: אצל ורדי זה נשמע רציני ולכן קצת מגוחך."

למעשה, אמורים קטעי הביניים דוגמת זה לשמש אתנחתא - לעיתים קומית - מן העלילה הראשית הטעונה והטרגית כל-כך, אך מבחינת המנצח אין מדובר באתנחתות דווקא: "המעברים הקיצוניים שצריך לעשות בין קטעים רציניים, המאפיינים את העלילה הראשית, לבין קטעי הביניים הקלילים הללו אינם מקלים על המנצח ודורשים ממנו ריכוז רב ומהירות תגובה. גם עבודתם של הזמרים כאן אינה קלה. התפקידים תובעים מהם יכולת קולית גבוהה ביותר. למנצח ישנה כל הזמן תחושה שקשה להם, ולכן חשוב ביותר להיות קשוב להם, לדעת מתי לתת להם זמן לנשום ומתי להוביל אותם קדימה. כוחו של גורל היא אופרה קשה למבצעים, אך יפי המוסיקה מפצה על הכל."

העלילה הראשית של האופרה צבועה ברובה בצבעים כהים. הרבה תמונות, אלה הכנסייתיות למשל, הן איטיות, מתמשכות וסטטיות במקצת. האם קיימת סכנת שיעמום? "מוסיקה איטית אינה משעממת," מתקומם פיש, "אבל חשוב ללהק טוב ככל האפשר, לבחור זמרים טובים ותזמורת טובה. באשר לתפקידי כמנצח, צריך להשתדל לבנות קו מוסיקלי ארוך ומעניין ולשמור לכל אורך הדרך על איזון נכון."

ורדי ראה בסיפור העלילה פוטנציאל אדיר לכתיבת אופרה. "סיפור שיש בו אלמנטים כרצח, אהבה, נקמה, חברות בין גברים, מלחמה ומוות נראה כקרקע אידאלית לכתיבת מוסיקה של ביטוי רגשות," מסביר פיש. "אין זו דרמה חיצונית בלבד; ורדי משכיל לבטא את הרגשות של כל אחת מן הדמויות בעלילה בצורה שונה ומתאימה לדמות. המוסיקה מתארת ומרמזת על סיטואציה מסויימת, על ידיעה או אי- ידיעה של פרטים וכן הלאה. כך, למשל, כשאלווארו וקרלו עדיין לא מזהים זה את זה מרמזת המוסיקה על זהותם האמיתית. המוסיקה היא הגוף המספר הטוב ביותר. היא נותנת פרשנות והיא גם מעין דמות נוספת באופרה הזאת." למעשה, בניגוד לסיפורים אופראיים מן השורה, אין באופרה הזאת אף דמות שלילית המכוונת לטרגדיה של הגיבורים. אפילו קרלו שואף, בסך הכל, לנקום את מות אביו. "כאן התזמורת ממלאת את תפקיד הרשע," מציע פיש, "היא הגורל האכזר שנגזר מראש על כל אחת מן הדמויות." דבר זה בא לידי ביטוי במוטיבים התזמורתיים החוזרים ונשנים לכל אורכה של היצירה. תפקיד זה של התזמורת תורם לאחדות מסויימת באופרה. המוטיבים החשובים מוצגים כבר בהתחלה, בפתיחה לאופרה, והמפורסם שבהם הוא, כמובן, זה המכונה "מוטיב הגורל".

"בדמויות עצמן אין הרבה חידושים מבחינה מוסיקלית," אומר פיש, "כל סוג דמות כבר הופיע באופרות שכתב ורדי קודם לכן. המאפיין את התפקידים כאן הוא הכתיבה הדרמטית כל כך." הוא צוחק למשמע דבריו של ורדי לגבי תפקידי הזמרים באופרה - "ברור שבכוחו של גורל לא חייבים הזמרים לשלוט בסולפג'," כתב המלחין, "אך הם מוכרחים להיות בעלי נשמה, להבין את המילים ולדעת לבטא את משמעותן" - ומוסיף: "היום יש לנו מושגים שונים לגבי זמרים. הדברים האלה מזכירים את דרישתו של ורדי שהתפקידים במקבת לא יושרו בקול יפה. כאן התכוון אולי לכך שהמנגינות בכוחו של גורל הן, למעשה, פשוטות יחסית וקליטות, אבל הדרישה האמוציונלית היא מאוד גבוהה. האופרה מתמקדת במציאות הנפשית של כל אחת מהן." עם זאת, תפקידי הזמרים באופרה מחייבים, כאמור, יכולת קולית יוצאת דופן. פיש מבהיר, שהדבר נכון גם לגבי כמה מהאופרות המאוחרות יותר של ורדי, כגון הטרובדור, דון קרלו ובעיקר אותלו. לטענתו, התפקיד הקשה ביותר בכוחו של גורל הוא תפקיד הטנור (אלווארו): "באריה שלו ' Oh tu che in seno agli angeli ' ('הו, את שהתרוממת אל חיק המלאכים', בתחילת המערכה השלישית), למשל, יש לו קו מלודי יפהפה בתחום גבוה יחסית. הליווי התזמורתי באריה הזאת הוא מינימלי - פיציקטו חרישי במיתרים בשילוב קלרנית. ליווי כזה מקשה על הטנור, שתמיכה תזמורתית מאוד חשובה לו, והזמר מרגיש חשוף לחלוטין. מעט מאוד טנורים מסוגלים להתמודד עם התפקיד הזה, אך אלה שיכולים מרוויחים תפקיד נפלא. הריחוק בין השירה לתזמורת בא לידי ביטוי גם בתפקידים של הדמויות האחרות."

הזמרים בהחלט חוששים מהאופרה הזאת, ולא רק בשל הקושי המוסיקלי הטמון בה. ישנה אמונה על- פיה אמירת שם האופרה מביאה מזל רע (בדומה לאמונה הנושנה בדבר המחזה מקבת של שקספיר). באיטליה לא מעזים המבצעים להעלות את שם האופרה על דל שפתיהם אלא בליווי הרמת שתי אצבעות - הזרת והאצבע המורה - כהגנה מפני השטן. אשר פיש מוסיף ומספר שאפילו לו יש סיבות טובות להאמין במיתוס הזה. פעם, כשניצח על האופרה בדנמרק, יריית התותח בתמונת הקרב היתה כנראה חזקה מדי, וכתוצאה מכך איבדו שלושה נגני תזמורת את שמיעתם ובעקבות זאת גם את משרתם בתזמורת.

ורדי היה מודע לבעייתיות של כוחו של גורל. הוא הרגיש שהאופרה לא נועדה לקהל הממוצע וכתב למנהל האופרה של נפולי, שטען כי היצירה לא מתאימה לסוג הקהל בבית האופרה שלו, "יש אופרות של רעיונות... ויש אופרות של דואטים, קווטינות וכן הלאה." את כוחו של גורל ראה כאופרה מובהקת של רעיונות. אשר פיש, לעומתו, רואה באופרה הזאת דווקא אופרה מובהקת של מוסיקה. "מקבת, הדומה לה אומנם מבחינת התפיסה הכללית, היא אופרה של רעיונות, אך כוחו של גורל היא ללא ספק אופרה של מוסיקה, מוסיקה שופעת ויפהפיה. בראייה היסטורית, לא נראה שהאופרה היתה אי פעם קשה לקהל האופרה הממוצע: נהפוך הוא, יופיים של הקווים המלודיים, קטעי המקהלה המרשימים ואותם קטעים קלילים ופופולריים משכו אליה במרוצת השנים קהל רב. על אף כל הטענות נגדה, תישאר האופרה הזאת תמיד חלק חשוב מהרפרטואר האופראי, כי סוד הצלחתה טמון במוסיקה שלה."

עבור לתוכן העמוד