עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

החיים כסיפור הישרדות (כוחו של גורל)

 

כוחו של גורל, אומרת בימאית האופרה דליה איבלהאופטייטה, היא יצירה מורכבת יחסית ויוצאת דופן מאופרות אחרות של ורדי. האופרה מתפרשת על פני 11 שנים, ומתרחשת בשתי ארצות שונות - איטליה וספרד. זו יצירה מורכבת גם מבחינה זו שוורדי בפעם הראשונה מציג חתך גדול בחברה האנושית, מהחברה האריסטוקרטית הגבוהה, דרך מעמד הביניים שמופיע בפונדק ועד הקבצנים בפינאלה של המערכה רביעית. בנוסף, יש הרבה עלילות משנה שמתנהלות במקביל, עניין שגם הוא אינו שבשגרה במקרה של ורדי.

לכן, האתגר הגדול של הבמאי באופרה זו, הוא לספר את הסיפור של בני האדם, החברה האנושית הזו, לקהל בצורה ברורה. השאלה המניעה את האופרה מבחינתי היא מה קורה לאנשים האלה, מה מניע אותם לפעולות שלהם, למה הם עושים את מה שהם עושים. חיפשתי ליצור את מה שהכי מתאים ליצירה ולמוסיקה כפי שהיא נכתבה, בלי להתחכם ולהמציא מיקומים או זמן מודרני. אני לא אוהבת שבמאי כופה מיקום או זמן מודרני על יצירה, כי כך הבמאי משרת את הנסיונות שלו, במקום לשרת את היצירה.

אחריות אישית או הגורל?

הדמויות אחראיות למעשים שלהן, הגורל הוא הנסיבות שהן נמצאות בהן, ואם הנסיבות היו שונות, גם החיים והסיפור היו שונים. אבל הן נמצאות בנסיבות האלה ולכן דברים שקורים להן חייבים היו לקרות. הרבה דברים בסיפור קורים "במקרה" והם קשורים כביכול לגורל, אבל בסופו של דבר אלה רק בני אדם שצריכים לקחת אחריות על המעשים שלהם.

בחברה של ימינו, בה לכל דבר מחפשים הסבר הגיוני, כל מה שאנחנו לא יכולים להסביר, אנחנו קוראים לו גורל. אני מאמינה בגורל, אבל אנחנו צריכים לקחת אחריות על מה שאנחנו עושים כבני אדם. אלווארו חייב לשלם על מה שהוא עשה, גם אם זה קרה בטעות. האם זה מגיע לו? האם ללאונורה מגיע לסבול 10 שנים בגלל האהבה שלה? לפי נקודת המבט של המאה ה-21 , לא מגיע להם.

לכן לא ניסיתי להפוך את ההפקה למודרנית. הדברים שקורים לנו בחיים קורים מתוך סיבה, אבל ברוב המקרים אנחנו צריכים לשלם על האהבה שלנו, על הטעויות שלנו, על השאיפה לחירות. המהלך של האופרה הוא תהליך של שקיעה ממערכה למערכה. מה קורה לדמויות השונות, כשהנסיבות הופכות להיות קשות. המלחמה טורפת את הקלפים ומשנה את הגורלות.

ההמונים בפונדק, שהם מעמד הביניים, בתחילת האופרה נהנים מהחיים. אחר כך אנחנו רואים את אותם האנשים במלחמה באיטליה, הגברים כלוחמים והנשים שראינו כיפות וקוקטיות בפונדק, משמשות כזונות של החיילים וכולם איבדו את שמחת החיים. סצינת המחנה במערכה השלישית לקוחה לחלוטין מהמחזה של שילר. את אותם אנשים אנחנו רואים במערכה הרביעית כקבצנים ליד המנזר. הם איבדו כל כבוד, כל רגש אנושי, הם שבורים לחלוטין. זהו מצב אנושי אוניברסלי ועל זמני. כמה מלחמות קורות מסביב לעולם ממש כרגע? כמה חיים של בני אדם נהרסים ממש עכשיו בגלל אותם דברים?

לצערי, רק בסרטים בהוליווד החיים הם מלאי שמחה וורודים, באופרה הזו החיים הם סיפור הישרדות. החוכמה היא איך לנווט בין טרגדיות ולנצל את רגעי השמחה הבודדים. המצב באופרה מאוד טרגי עבור כל הדמויות.

האהבה של לאונורה ואלווארו מראש לא אפשרית. הטרגדיה של לאונורה היא בעצם האופי שלה. היא לא מסוגלת להנות מרגעי האהבה כשהיא עם אלווארו. היא בספקות, דואגת כל הזמן, לא נהנית מהרגע. היא רומנטית, רוחנית. לעומתה פרציוסילה היא ארצית, שותה את החיים, מלאת תשוקה וחופש. היא שותה כל רגע מהחיים, והחושניות שלה היא שעוזרת לה לשרוד בסופו של דבר. היא דמות שמזכירה את כרמן באופי שלה, ואת אמא קוראז' בהתנהלות שלה במלחמה. היא נהנית מכל רגע ושורדת, בעוד לאונורה סובלת ולא שורדת. פרציוסילה יודעת איך לשמור על עצמה, היא לא נקשרת לאף אחד ולכן גם מצליחה לשרוד, ואילו לאונורה מתאהבת באדם אחד והיא איתו לחיים, עד המוות.

דון קרלו מחפש 10 שנים את אותו אדם שרצח את אבא שלו, הוא שוקע באובססיה, ובסופו של דבר, כשהוא כבר מוצא אותו, הוא מחויב להרוג   את חברו הטוב. אחרי 10 שנים, במערכה רביעית, הוא כבר לא אותו אדם שהיה במערכה הראשונה, האובססיה שינתה אותו.

הפינאלה נותן תקווה קלה, נקודת אור שאולי יום אחד יהיה טוב יותר. אני מאמינה באימוץ הגישה של פרציוסילה, שצריך להאמין בחיים, אפילו כשהנסיבות קשות, בבחינת תפוס את הרגע, אכול ושתה כי מחר נמות.

בסופו של דבר, אם חוזרים לשאלה על הגורל, הבחירה לדעתי היא בידי האדם. ורדי לא אומר בסיום מה רע ומה טוב. השאלה היא האם אנחנו יכולים לשלם את המחיר על המעשים שלנו. הבעיה שלנו שבתקופתנו אנחנו מנסים להסביר הכל, אין לנו ראייה רחבה, איבדנו את היכולת לראות את התמונה הכוללת, אלא אנחנו רק רואים את מה שמחת לאף שלנו. אני מנסה להציג עמדה אנושית, לא פוליטית או דתית. כי לא משנה איך קוראים לזה - אל או גורל או מה שזה לא יהיה, הבחירה היא בידינו. האפשרויות לבחור הן קטנות, אבל אפשר לבחור איך לחיות את החיים במסגרת הנסיבות. אפשר לבחור לשמוע את התקווה בסיום, או לדבוק ברע.

עבור לתוכן העמוד