עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

טורנדוט האמיתית - נסיכת קרח או רוצחת סידרתית?

דברי נוריה אספרט, בימאית ההפקה

 

עיון במכתביו של פוצ'יני מגלה לנו כי היו למלחין בעיות לא פתורות עם סיומה של האופרה. היה ברור לו כי הוא רוצה לסיים את האופרה הזו ב"הפי אנד", בנצחון האהבה בסיום הדואט בין טורנדוט לכלאף, אך הוא לא מצא את הדרך הנכונה בה יוכל להלחין את הסוף האופטימי הזה. הוא ניסה וניסה אך בסופו של דבר הוכרע על ידי מחלתו ומת בטרם סיים לתזמר את סיומה של האופרה כאשר הוא מותיר את המלאכה לתלמידיו. אני ניסיתי להבין כל הזמן מדוע פוצ'יני התקשה כל כך בהלחנת הסיום של האופרה ואני חושבת שהצלחתי להבין את הדילמה שלו תוך כדי בחינה מדוקדקת של דמותה של טורנדוט והדרך בה היא מתפתחת לאורך העלילה. מבחינתי הדבר המעניין ביותר בהפקה זו היתה העובדה שהצלחתי להעמיד את האופרה כבחינה פסיכולוגית ריאליסטית של דמותה של טורנדוט.

טורנדוט היא מעין רוצחת סידרתית שכמובן לא רואה עצמה באור כזה. היא אישה שלצערי הרב אנו רואים רבות כמוה בימינו אנו. היא שונאת את הגברים באשר הם בגלל העובדה שלפני שנים רבות חיילים זרים פרצו לארמון ואנסו באכזריות את הסבתא רבה שלה. ובשל הסיפור הזה אותו שמעה מפי אבותיה ואימותיה היא הפכה לאישה פנאטית השונאת גברים ועושה הכל כדי להסיר את נוכחותם מעולמה. והדבר המפחיד בכך הוא כי היא מאמינה שיש לה זכות לבצע את הרציחות האינסופיות האלו. היא מאמינה שיש לה את הזכות לרצוח כדי לנקום. ואני חייבת לציין כי בימינו יש בני אדם רבים המאמינים בדיוק באותו הדבר, כי מותר להם לקחת את החוק לידיהם ולרצוח בשל סיסמא זו או אחרת. אנו יכולים לראות הרבה טורנדוטיות בינינו ומה שהוא חולני כל כך בסיפור הזה הוא לאו דווקא מעשיה של טורנדוט אלא העובדה שאין אף אדם שמנסה להתנגד לה, פרט לאביה שנושל מכוחו ונשאר קיסר בובה שאין לו כל אמירה בממלכתו.

לצידה של טורנדוט הדמויות האחרות באופרה משניות לחלוטין. כלאף לדעתי הוא דמות חלשה ביותר למרות שהוא לא רואה עצמו ככזה. הוא לבטח לא מבין מיהי טורנדוט באמת ועד כמה היא אישה מפחידה ומזעזעת, הוא נופל בקסם היופי החיצוני שלה ובכך חולשתו הגדולה. ולמרות שהיו כאלו שטענו שפוצ'יני הלחין את ליו כדמות שתעמוד למולה של טורנדוט ותתנגד לה, למעשה בסיפור הנורא והאיום הזה היא בסך הכל בן אדם מאוהב. היא עוזרת לנו כקהל ליהנות מהאופרה ולהמתיק את הסיפור הנורא על טורנדוט, אבל למשעה זה מאוד רגעי, כי שום דבר לא יכול למחוק את הזוועות שהפכו לנורמות בממלכתה של טורנדוט.

וכאן אני מגיעה לסיומה של האופרה. באופן מסורתי האופרה מסתיימת ב"הפי אנד" הוליוודי. לאחר כל הדם שנשפך, טורנדוט הופכת לאישה נפלאה שכל העם מעריץ אותה. אבל אני מעולם לא האמנתי לסוף הזה. מבחינתי זה הוא סוף אווילי למדי. פוצ'יני התקשה בהלחנת הסיום כי אני מאמינה שהוא לא הצליח להפוך במוסיקה שלו את טורנדוט לאישה נורמלית. היה לו ברור שיש לשנות משהו בסיום, אבל הוא לא הצליח למצוא את שורש העניין ולא הצליח לפתור את הבעיה. ואני מבינה היטב כי בסופו של דבר ה"הפי אנד" הזה בסיומו של הסיפור על הרוצחת הסידרתית פשוט לא יכול לעבוד. נכון האהבה יכולה לפתור הכל אבל היא לא יכולה לשנות את טורנדוט מן הקצה ועד לקצה. טורנדוט לא יכולה ככה סתם להפוך לאישה עם בעל וילדים שמבשלת במטבח, זה לא הגיוני ובלתי אפשרי. וכך מבלי לשנות כמובן ולו תו אחד מהמוסיקה ניסיתי להפוך את הסוף למשהו אמין יותר. טורנדוט אכן אוהבת את כלאף מספיק כדי לא להרוג אותו למרות שיש לה את הזכות לעשות זאת לפי העסקה שנחתמה ביניהם, כי הוא הרי גילה לה את שמו. אבל הדרך היחידה עבורה לפתור את המצב אליו נקלעה היא להרוג עצמה. וכך המקהלה של העם הצוהל בסוף לא מריעה לניצחון האהבה של טורנדוט אלא לעובדה שהיא עברה מהעולם וכי עידן חדש נולד - עידן ללא שפיכת דמים, עידן של אור ותקווה.

סיפורה של טורנדוט הוא נורא ואיום ורב עצמה בו זמנית. זו דמות שכמעט אין שנייה לה בכל הספרות העולמית. והדבר המפחיד בסיפור הזה הוא שהעם מתלהב והולך אחריה כאשר היא מנהיגה אותו בפנאטיות בלתי הגיונית לעבר שלטון של שפיכות דמים טוטאלית, מעין דת חדשה שההמון צמא הריגושים מתלהב ממנה ולא מסוגל לעצור ולו לרגע קט ולבדוק את האמת הנוראה שאישה זו מביאה על בני עמה. ואילו זו היתה רק אגדה הייתי אומרת דיינו, אבל מדובר בסיפור שחוזר על עצמו בצורה זו או אחרת לאורך ההיסטוריה ועושה רושם כי אף אחד לא למד מהסיפור הזה שום דבר.

 

עבור לתוכן העמוד