עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

מתמצת את המציאות (מאדאם בטרפליי)

במאי האופרה, מריוש טרלינסקי, על בימוי אופרה בכלל, ומאדאם בטרפליי בפרט
הגדל

 

יש תופעה כזו, מעין כלל, שהופך אופרות מסוימות, ביניהן מאדאם בטרפליי וגם כרמן, לחלק מתרבות ההמונים. את הכותרות כולם מכירים, והן מככבות בשמות של מסעדות, בצהובונים ומגזינים רפואיים גם יחד. בינתיים, אופרות אחרות, גם אם יש בהן מוסיקה לא פחות יפה, מוכרות רק לקבוצה מצומצמת של חובבי אופרה. כיצד ניתן להסביר זאת?

בעבודות מסוימות, אמנים - במודע או שלא במודע, מצליחים לגעת במיתוס או ארכיטיפ המוכרים לכולנו ואשר מהווים חלק מהתרבות שלנו מאות בשנים. כבמאי, אני תר אחר המשמעות הנסתרת בעבודת האמנות. כשאני מתבונן בסיפור שנראה פשוט במבט ראשון, אני מחפש את הממד הרוחני שבו. מאדאם בטרפליי, בקריאה ראשונית, אינה אלא יותר מסיפור פשוט ומרגש.

 עם זאת, ניתן לתהות על עצמת ההקרבה שבטרפליי נדרשת אליה. היא מוותרת על הכל עבור אהבתה, עבור בעלה האהוב. עבורו היא נוטשת את ביתה, את אמונתה ואת משפחתה. עבורו היא מוותרת גם על בנה, ובסופו של דבר גם על חייה. מה מטרת האכזריות הזו? מדוע כל האסונות האלה נופלים על הבחורה הצעירה הזו, שנדמה כי היא כה תמימה וטהורה?

פוצ'יני מספר את סיפורה של אישה שאהבה גבר יותר מדי, שהעריצה את הגבר כמו היה אלוהים. בטרפליי הפרה את הדיבר "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני". היא מבינה אמת נוראה זאת כאשר בפעולתה האחרונה, היא מתאבדת. לכן זהו אינו סיפור על אהבה אופיינית, אלא סיפור על נסיבות טרגיות של חציית גבולות מסוימים. בהקשר הזה, מאדאם בטרפליי הופכת לדרמה אמיתית. מבלי להשאיר שום דבר מחוץ לסיפור המרגש כל כך, ניסיתי לבטא גם את הממד הנוסף, הרוחני.

את הבמה הותרנו נקייה מאביזרים. המחוות והתנועות של הזמרים יוצרים כביכול עבור הקהל אובייקטים שאינם נראים ואינם קיימים כלל. עיצוב הבמה הוא סימבולי בצורה מוקצנת. מה שהקהל רואה הם רמזים של קווי מתאר מרחביים ולא ארכיטקטורה. הסצנוגרפיה מוגדרת באמצעים פשוטים ומתונים, בהתאם לאופי של יפן של ימינו, שהאסוציאציות של הקהל המערבי אליה הן יותר קנזו ומיאקי מאשר פגודות היסטוריות. האסתטיקה של תיאטרון הקבוקי היפני, עם המחוות הטקסיות שלו והתנועות הסגפניות והממוקדות שלו, היוו אף הם השראה לתנועה ולקצב בהפקה. כשכל מחווה מבוצעת בתנועה איטית ואופיינית, כל תנועה הופכת לחשובה. בעולם סמלי שכזה, הדרמה של בטרפליי באה לידי ביטוי בעצמה גדולה הרבה יותר.

לאחרונה, ז'אנר האופרה זוכה לרנסנס שעשוי לעורר תמיהה. לאחר שנים כמלכת הקיטש לקהל בלתי מתוחכם, עולם האופרה ניער מעליו את התסביכים האלה. האופרה הפכה לאחד המעוזים האחרונים של אמנות אמיתית. אני הפכתי מבמאי קולנוע לבמאי אופרה משום שנשביתי בקסמיה, במלאכותיות שבה ובהדגשת הצורה האמנותית הנפלאה שבה. לא משנה עד כמה אופרה תשאף להיות ריאליסטית, קרובה לחיים ונטורליסטית, לעולם היא לא תהיה כזו משום שתמיד היא מתייחסת למהות האמנות, כלומר לצורה האמנותית. במקום להקליט את המציאות, האופרה מתמצתת את המציאות בתוך נוסחא. היא מייצגת את החיים הספונטניים הכאוטיים בצורה מסודרת, תוך שימוש ברצף של סמלים. היופי, האמת והרגש שבאופרה נמצאים בעולם שהוא כולו דמיוני ומלאכותי.

זהו בודאי מה שהתכוון אליו במאי הקולנוע פדריקו פליני כשאמר לפני שנים רבות ששקיעה ריגשה אותו רק כשהיא נוצרה בתוך סטודיו.

עבור לתוכן העמוד