הפקת טוסקה בפסטיבל האופרה בברגנץ בקיץ האחרון


הנעלם הגדול שבהליכה להופעה בפסטיבל האופרה בברגנץ הוא תמיד: האם יירד גשם, או לא? האם יפסיקו את ההופעה? כשעה לפני תחילת ההופעה, חשכת עננים כהים מעל האגם מאיימת להחריב את הערב. דקות ספורות לפני המופע, רק כמה טיפות סוררות גורמות לקהל לקפל את המטריות ולקוות לטוב. תפילתם של אלפי חובבי אופרה - ו"סתם" תיירים מזדמנים - הנוהרים מדי קיץ לעיירה ברגנץ שבאוסטריה כדי להנות מאחד הפסטיבלים הראוותניים ביותר בתחומו - נענתה, והערב עובר בשלום. לפחות מבחינת מזג האויר. מזלם של גיבורי טוסקה שפר עליהם פחות. הדיווה  לוריה טוסקה, הברון סקרפיה והצייר מריו קוורדוסי מוצאים גם בברגנץ את מותם, והפעם בדרך ספקטקולרית מתמיד. אך על כך בהמשך. טבעו של פסטיבל המתרחש על במה שנבנתה על אגם, עבור כמות עצומה של צופים שחלקם יושבים במרחק רב מאד מן הבמה, הוא שכל אמצעי כשר בנסיון לעצור את נשימתו של הקהל. התוצאה היא מעין "לונה-פארק" אופראי, לעיתים קרובות על חשבון ניואנסים של משחק ופרשנות. אם באים לברגנץ עם הציפיות הנכונות, קשה להתאכזב. ואכן, טוסקה לא אכזבה. הסט ענקי - כפי שהוא חייב להיות - ומרשים. עין ענקית חולשת עליו, ומשליכה את הצופים מיד לעולם אורווליאני שבו האח הגדול משגיח מלמעלה. בהמשך העין הזו תהפוך למסך הקרנה, האישון יישלף ממנה ויהפוך לבמה, ועוד פעלולים עתירי תקציב שלא היו מביישים מופע של מדונה. סקרפיה מבצע כניסה גדולה מהחיים על הפיגום המרחף של קוורדוסי בגובה עשרות מטרים, וטוסקה מופיעה בשמלה אדומה מתנפנפת. בעיקר נחקק בזכרון סוף המערכה הראשונה, שבו  נפקחת העין לראשונה ומאחוריה מתגלית צלליתו של האפיפיור מוקף כמרים, רמז לשיתוף הפעולה של הכנסיה עם משטרים מדכאים. חבל רק שאת המוסיקה הנפלאה של פוצ'יני בסוף המערכה בחר הבמאי לקלקל בתמונה מטופשת למדי של אסירים פוליטיים המובלים על ידי שוטרי החרש של סקרפיה - שבביצוע שחקני הפסטיבל הזכירו שוטרים בסרטים של צ'רלי צ'פלין - לתוך מרתף תחת לבמה, שם הם מוצאים להורג באמצעות עשרות אקדחי קפצונים. כך הוחמצה מה שהיתה יכולה להיות סצינה חזקה מאד. במערכה השנייה שולטות הקרנות שמתארות מה רואה קוורדוסי כאשר מענים אותו. לטעמי, אפשר היה לוותר על התענוג, בעיקר מפני שהוא מושך את תשומת הלב מן העיקר, שהוא ההתרחשות בין טוסקה לסקרפיה. סצינת הרצח, לעומת זאת, שהיא השיא של  אופרה כולה, היתה משכנעת באופן מצמרר, כשטוסקה דוקרת את סקרפיה בברוטליות פעם אחר פעם. במערכה השלישית הוכיחו הבמאי, פיליפ הימלמן, ומעצב התפאורה המוכשר, יוהנס לייקר, מה אפשר לעשות עם הרבה דמיון, והרבה יותר תקציב. לפתע כל הבמה משנה לנגד עינינו את צורתה, והיא נראית כאילו היא מתפרקת לכל חלקיה באמצעות מנועי ענק. אבל אין ספק שמה שאזכור תמיד מן ההפקה היה מותו של קוורדוסי, שבמשך כל המערכה נמצא על במה קטנטנה בין שמים לארץ. לאחר שהוא מוצא להורג, נוטה לפתע הבמה הקטנה על צידה, וקוורדוסי צונח לפתע למי האגם קרים מגובה עצום. אלפי הצופים נאנקים בתדהמה: איך זה יתכן? זמר אופרה מסכים לעשות כזה דבר? רק כשהטנור עולה להשתחוות בבגדים יבשים לחלוטין, מתברר הסוד, והקהל צוחק בהקלה: במהלך ההכנה להוצאה להורג הוחלף הטנור באופן מחוכם בשחקן. זה כוחו של תיאטרון. דקות ספורות אחרי קוורדוסי צונחת טוסקה אל מותה מגובה רב אף יותר, אבל את זה הקהל לא רואה, ואחרי תעלול כזה כבר קשה להתרשם. אה, ומה עם הביצוע המוסיקלי? בכלל לא רע! מבחינתי, הכוכבת הבלתי מעורערת של הערב היא טטיאנה סריאן בתפקיד טוסקה. סריאן היא הקאסט השלישי בהפקה זו והפחות ידועה משלוש הטוסקות המתחלפות בהפקה. לא ראיתי את האחרות, אבל גם לא הרגשתי שום צורך בכך. סריאן מגישה טוסקה סוערת, מלודרמטית כנדרש, עם מחוות גדולות כפי שדורש החלל, עם קול נקי ומדויק. היא שכנעה אותי לגמרי כמאהבת קנאית וחסרת בטחון, שמביאה את עצמה לרצח אכזרי. לעומתה סקרפיה היה יריב לא שקול. קלאודיו אותלי הוא אמנם סקרפיה שרמנטי למדי - אולי שרמנטי מדי - אבל קולית ודרמטית הוא לא מעביר את הדקויות שהופכות את הדמות הזו לדוחה ומקסימה כל כך. אם בטוסקה אתה לא מתעב את סקרפיה בכל נימי נפשך, אך בו בזמן גם מרותק אליו ומוקסם ממנו, אז לא ראית את הסקרפיה הנכון. לזכותו של אותלי ייאמר שמעטים הזמרים שעומדים באתגר. והטנור? אנדרו ריצ'רדס הצעיר היה קוורדוסי לא רע, אבל גם לא יותר מזה. הוא מגיש הופעה סבירה בהחלט מכל בחינה, אבל לא אותו תזכרו מן ההופעה. האריה הגדולה במערכה השלישית סוחטת את מחיאות הכפיים המצופות, אבל זה בעיקר בזכותו של פוצ'יני. הסימפונית של וינה, בניצוח אולף שירמר, צלצלה נפלא. אגב,מדהימה בעיני היכולת הטכנית של הפסטיבל לספק לזמרים ולתזמורת הגברה באיכות עילאית, של הקלטה כמעט. זוהי גם נקודת זכות גדולה לזמרים, שנשמעו נקיים ומדויקים להפליא, גם בתנאים כאלה, שמעצימים כל פגם בקול. בסך הכל, טוסקה של ברגנץ היא בדיוק מה שהיא צריכה להיות: נסיעה מהנה ברכבת הרים תיאטרלית, שבסופה הקהל יוצא מחייך ונרגש, למרות הנסיון להעביר מסרים חריפים נגד דיכוי. נראה שהבמאי השכיל להבין את זה, להצליח להשאיר חותם של אמירה אישית, מבלי להפוך את האופרה הנהדרת של פוצ'יני להצגת קונספט בסגנון גרמני.

כיף אמיתי.

עבור לתוכן העמוד